גישת הכוחות בעבודה סוציאלית

גישת הכוחות בעבודה סוציאלית (the strengths perspective in social work) היא השקפת עולם מתוך תחום העבודה הסוציאלית. הגישה התגבשה בתחילת שנות האלפיים והיא מבוססת על חלק מהעקרונות הקלאסיים של העבודה הסוציאלית, כאשר במרכזה עומדת ההתמקדות בכוחותיו של המטופל ובנקודות החוזק שלו, במקום ההתמקדות בבעיות, חולשות ובפתולוגיות שהייתה חלק מהמאפיינים של תחום העבודה הסוציאלית, ושל תחומים טיפוליים נוספים, בעבר.

היסטוריה

שורשי גישת הכוחות מצויים עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית. בשנת 1922 נאם רוברט קלסו בנאום בפני הוועידה הלאומית לעבודה סוציאלית בארצות הברית והדגיש כי קיימת בפני מקצוע העבודה הסוציאלית מחויבות לקיום העצמאי של בני אדם, ששיתופו של הקליינט חיוני להשגת תוצאות, ושבבסיס המקצוע מונחת פילוסופיה של אחריות אינדיבידואלית וחברתית. בדבריו אלו ניתן להבחין בגרעין הרעיון של גישת הכוחות, ובו יש לעבוד עם הקליינט לקראת מימוש הפוטנציאל שבו. כשמונה שנים מאוחר יותר נאמה מרים ואן ווטרס בפני אותו ארגון, ואמרה כי עובדים סוציאליים מקצועיים אמורים להדגיש בעבודתם את הכישורים ואת היכולות של הקליינטים.

בנוסף, מחקרים רבים מצביעים על ברטה ריינולדס, אחת הדמויות המרכזיות בעיצוב המקצוע במחצית הראשונה של המאה העשרים, כקרובה מאוד לגישת הכוחות בדעותיה ובפועלה. ריינולדס ציינה כאחת המטרות של העבודה הסוציאלית הפרטנית לעזור לאנשים לגייס את המשאבים בתוך תוכם ובסביבתם על מנת להתמודד עם המציאות".

דמות היסטורית נוספת שראתה בעזרה העצמית טכניקה בסיסית של העבודה הסוציאלית והדגישה כי הטיפול הפרטני שואף לשחרר מתוך האדם יכולות להכוונה עצמית ותפקוד חברתי ולגלות משאבים בסביבתו היה גורדון המילטון.

נדבך נוסף בפיתוח המוקדם של ההתייחסות לכוחות היה הדגש, שניתן בראשית שנות השמונים של המאה ה-20, להתמודדות וקומפטנטיות של קליינטים, על ידי מלוצ'יו ומחברים אחרים, שהזדהו עם הגישה האקולוגית.

ניכר עם כן, כי לאורך ההיסטוריה של מקצוע העבודה הסוציאלית, קיימת אמונה ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהתפתח, כדי לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלהם.

הנחות יסוד

הנחות היסוד של גישת הכוחות גורסות שבכל אדם יש כוחות, המהווים גורם עיקרי המתווה את אופי המפגש המקצועי. כוחות אלה הם שאפשרו לשרוד, להתמודד ולבנות את החיים.

עקרונות

הגישה מאמינה כי האדם מפעיל את כוחותיו בעבר ובהווה. עם זאת, ייתכן שהוא אינו ממצה את כוחותיו ויכולותיו עד תום, או שלא כל הפעולות משיגות את המטרה, וכן ייתכן שבמצבו כיום קשה לו ולנו להבחין כיצד כוחותיו יעמדו לו מול האתגרים והלחצים של מחר. הגישה מדגישה כי עצם היותו פונה אינה יכולה ואסור לה לשלול ממנו את כוחותיו הקיימים אלא להעצימם. לפיכך ההתערבות תהיה בנויה על הכוחות, ואיש המקצוע אשר מלווה את הפונה בחייו יכול ליטול חלק בהתמודדות על ידי התייחסויות אל כוחותיו, ולאו דווקא דרך בעיותיו.

מיקוד

גישת הכוחות מלמדת שככל שנמקד את המאמץ בחלקים הבריאים ונסייע להם לגדול, לשגשג ולגבור על החלקים האחרים, כן תהיינה התערבויותינו מועילות יותר.

גישת הכוחות ישימה לכל קליינט, כי מבחינה בסיסית היא אינה קושרת בין מצב אובייקטיבי (התמכרות, מחלת נפש וכו') לבין אישור או הוכחה שיש לאדם כוחות. ואף יתרה על כך, עובדת היות האדם במצב קשה מעידה על הצורך ועל ההכרח להשיג וליצור כוחות. גישת הכוחות ממסגרת את כלל מצבי חיים כחלק מתהליך הסתגלות והתפתחות של יכולות ומסוגלות גם בהקשר של מצוקות חיים. בכל מצב נדרש הקליינט להתמודד באופנים ובתחומי חיים שונים, והעובד צריך להתבונן לעומק כדי למצוא כוחות, פנימיים וחיצוניים, באחד האופנים והתחומים הללו.

ראייה כוללת

החפיפה בין העקרונות של גישת הכוחות וערכי העבודה הסוציאלית היא תופעה ייחודית שאין לה אח במקצועות המטפלים האחרים. הגישה מחדדת את ערכי מקצוע העבודה הסוציאלית הבאים להתחיל במקום שנמצא הפונה, ומכוונת להתחיל בכוחות ולא בפתולוגיה.

הספרות המקצועית מכילה פרסומים רבים וכן מחקרים אמפיריים, של יישומי גישת הכוחות על אוכלוסיות מגוונות. ביניהן עבריינים, פגועי נפש, נשים נפגעות אלימות, ועוד. יישום הגישה על אוכלוסיות שאינן בהכרח קלות לטיפול מעיד על התרומה הפוטנציאלית של גישת הכוחות למקצוע כולו.

אבחנה ואיתור פתולוגי

גישת הכוחות יוצאת כנגד העיסוק המופרז בבעיות ובפתולוגיות. הגישה מדגישה כי עיסוק זה מביא לכך שהעובד הסוציאלי כלוא תחת אבחנות ומצוקה סטיגמתית. ויתרה על כך, הגישה טוענת כי אבחון ובניית קטגוריות ביחס לאנשים שבטיפול העובדים הסוציאליים הוא בעיקרו תהליך פוליטי של עיצוב חברתי.

הקשר מטפל-פונה

הקשר בגישה זו בנוי על שותפות של המטפל והפונה ובדיקה משותפת של המשאבים הפנימיים והחיצוניים המצויים בפונה. הגישה מתייחסת לפונה כ"מומחה לענייניו" ומדגישה כי יכולתו של הפונה להשתנות תלויה בעיקר ביכולתו לגייס את כוחותיו, ולא בהיקף הבעיות או באופיין.

הערכת הפונה על פי גישת הכוחות: ההערכה מתבססת קודם כל בתפיסה כי כל פונה הוא יותר מאשר הסימפטומים שלו, ואין אפשרות לתאר אותו כתוצאה סופית ומוגמרת של הכוחות שעיצבו את חייו, וגם הסיבתיות תלויה בהבנות מתפתחות ומשתנות. מלאכת ההערכה על-פי גישת הכוחות אינה כוללת צורה של סיווג, ההערכה מתארת את הכוחות ואת המשאבים האינדיבידואליים של הפונה. הערכה זו היא הבסיס לתוכנית התערבות. ההערכה מתחילה מתוך סיפור חייו של האדם הבא לטיפול. היצמדות מרבית לסיפור הפונה מפתחת יחסי שיתוף פעולה ותמונה בהירה של מטרות הפונה. ידיעת סיפור החיים חשובה במיוחד לא כבסיס להבנה סיבתית, או גילוי מייאש, כואב וחסר תקווה בחיים, אלא כדי להעריך את הקוטב השני שהמצוקה מעוררת, והוא הכוחות שנדרשו מהאדם כדי לחפש, ליצור, ולייצב התמודדויות, כוחות ולמידה.

עקרונות התערבות

• המטרה העיקרית היא לעודד הגדרה עצמית (self-determination), שמשמעה הוא קבלת החלטות המבוססת על הכרת כוחותיו של הפרט. לכוון את האדם לבחון את עצמו ואת מצבו, כמו גם את ההיסטוריה של חייו כיותר מהסך הכולל של המצוקות והפגיעות שנגרמו לו, גם אם התחילו בגיל צעיר.
• הפונה כמומחה והזרקור מופנה פנימה, כדי להאיר את כוחות ההתמודדות ולא את סיבות המצוקה.
• חיפוש דרכים לאפשר לקליינט להפעיל כוחות ומשאבים לשיפור איכות חייו האינדיבידואליים והחברתיים.
• העובד הסוציאלי מוותר על עמדת המומחה יודע האמת, ומאמץ עמדה של אי ידיעה אבחונית, גם במחיר של אובדן ביטחון ואף חרדה מסוימת. אבל הוא אינו מוותר על תפקידו, ומטרת הקשר היא דיאלוג, משא ומתן משותף לגבי משמעויות הסיטואציה של האדם, כשלב בהגדרה מעצימה יותר ביחס לחיים.
• גישת הכוחות שומעת לעיתים קרובות נראטיב אשר מופנם לתוכו אפליה, קיפוח ופיתוח אמונה של כישלון אישי. באמצעות התהליך הטיפולי מסייעת בבנית נראטיב הרואה בתוכו גם את החלקים החזקים הגלויים והסמויים.

יישומים

גישת הכוחות יושמה עם אוכלוסיות רבות ומגוונות: עבריינים, מתמכרים, נפגעי נפש, בעלי מוגבלויות התפתחותיות, משפחות אומנה, אימהות חסרות בית וילדיהן, אימהות לילדים בפנימיות, נשים חולות איידס, אנשים עם כאב כרוני, סבים המגדלים את נכדיהם ועוד.

בטיפול המשפחתי

גישת הכוחות מספקת ראייה חדשה לעולם הטיפול המשפחתי, ובכך מובילה להערכה ולעריכה מחדש של התהליך הטיפולי. במקום לטעון כי ליקוי בסיסי במשפחה קובע את התנהגות בני המשפחה ואת יחסי הגומלין בניהם, כפי שהגישה הפתולוגית טוענת, גישת הכוחות טוענת כי המשמעות שבני המשפחה מייחסים לאירועים היא שקובעת את התנהגותם. כלומר, הטיפול מתמקד בחיפוש המשאבים החבויים בתוך המשפחה, בסיוע לה לגלותם ובהעצמתם, מתוך אמונה שהפתרונות נמצאים בתוך המשפחה עצמה. מיקוד זה מעביר את מרכז הכובד מבעיות לפתרונות, מאבחון למיצוי יכולות, ומגישה פטרונית לגישה משתפת ושוויונית.

בגישור עם גירושין

גירושין מזוהים בספרות המקצועית ובפרקטיקה של החיים כמצב משברי. עם זאת, בכל משבר טמונה גם ההזדמנות לשינוי שעשוי לחזק את האדם ואת אמונתו בכוחותיו. יישום גישת הכוחות בתהליך הגישור בגירושין, עשוי לספק לאנשים מסגרת תומכת ומוגנת להבעת דעותיהם, השקפותיהם, ותפיסותיהם ולאפשר להם לפתח פתרונות יצירתיים בהתאם למצבם, זאת על ידי כך שהעובד הסוציאלי יסייע לקליינטים בהגדרת מצבם, בזיהוי רצונותיהם, באיתור חלופות להשגת רצונותיהם ובבחירת הדרך לספקם- כך הקליינטים לוקחים אחראיות על בחירותיהם מתוך העצמה ומרחיבים את הזיהוי והשימוש בכוחותיהם.

ילדים ומתבגרים

גישת הכוחות טוענת, בהסתמך על מחקר בנושא חוסן נפשי שלילדים ומתבגרים יש יכולות להתמודד, ואף לצאת מחוזקים ממצוקות וממשברי חיים. כך שגישת הכוחות מציעה התערבות תוך זיהוי והשענות על הכוחות, המשאבים והיכולות המצויים בכל ילד ומתבגר והימנעות מהתמקדות דומיננטית בחלקים הפגועים ובמצוקות שבחייהם. עיקר ההתערבות בגישת הכוחות עם ילדים ומתבגרים הוא טיפוח יכולתם להפקת "המיטב" מהקשיים.

מוקד הטיפול בגישת הכוחות הוא התבוססות על "הבריאות" הקיימת בפרט ובמערכות סביבו, במימוש בקידום ובפיתוח משאבים וכוחות המעצבים חוסן. העובד הסוציאלי אינו בתפקיד "המציל" את הילדים מקשיי חייהם הנתפסים בגישות פתולוגיות כמחסום פוגע ופתולוגי לאישיות, אלא העובד הסוציאלי משתמש בחוויות אלה כאבני יסוד למבנה אישיות של יכולות וכוחות התבגרות על קשיים ומצוקות. גישת הכוחות ממוקדת בהתערבות בילד ובמתבגר מתוך ראיית השלם- ההוליסטי שבו ושבסיפור חייו. גישת הכוחות שמה לה כמטרת ההתערבות פיתוח החוסן הנפשי ופיתוח חזון עתידי אליו אפשר לשאוף הנותן כוחות ותקווה למטופל.

נפגעי נפש בקהילה

ישנה הלימה בין התפיסה השיקומית- החלמה לבין גישת הכוחות: בכך שההתערבות הטיפולית באמצעות גישת הכוחות רואה בקליינט שותף פעיל בתהליך הטיפולי שלו, תוך הדגשת ההצלחות והמשאבים של האדם. הלימה נוספת בין 2 הגישות לעיל היא ההימנעות מתיוג והימנעות מהסתכלות דרך המחלה והקושי על הקליינט ושימת דגש על חיזוק יכולותיו ותפקודו תוך השקעת פיתוח והזנה של גורם התקווה של הקליינט לגבי חייו ובהעצמת הקליינט. גישת הכוחות דורשת הסתכלות שונה על היחיד, על משפחתו ועל קהילתו, וכאמור מתנגדת לראיית האדם דרך עדשת החסכים והפגמים. גישת הכוחות רואה כל אדם באשר הוא, כבעל כוחות וחוזק, מכאן, שגם לנפגעי נפש, למרות המחלה יש כוחות, ללא קשר לאבחנה הפסיכיאטרית. עקרון חשוב של הגישה השיקומית אשר עולה בקנה אחד עם גישת הכוחות הוא האדרת כוחותיהם של הקליינטים וקידום החלמתם תוך שילובם בקהילה.

נפגעי סמים

יישום גישת הכוחות בעבודה עם מתמכרים תורמת רבות וזאת משום שמשתקמים מכורים סובלים מסטיגמה שלילית וסטיגמה עצמית שלילית אשר משפיעים מאוד על הדימוי העצמי הכללי שלהם. כך, שבאמצעות גישת הכוחות אשר רואה את האדם כמכלול הוליסטי ומתמקדת בכוחותיו, גישה זו עשויה לתרום להפחתת הסטיגמה העצמית השלילית ולהעצמת המשתקמים. עקרון בהתערבות בגישת הכוחות הוא כי איש המקצוע לא מביט על המשתקם כמטפל בנרקומן, מכור או מסומם- כי אז "הבעיה" הופכת לזהותו המרכזית. לכן בגישת הכוחות העובד הסוציאלי מביט על המשתקם דרך הכוחות, הכישרונות והיכולות וכי הבעיות קיימות אך העיקר הוא ללמוד כיצד האדם התמודד עימן בעבר, ומהן אפשרויות ההתמודדות בהווה. בגישת הכוחות העובד הסוציאלי שואף לקשר של שותפות ולקשר שוויוני עד כמה שאפשר להגיע בינו לבין הקליינט. מטרת ההתערבות באמצעות גישת הכוחות היא גיוס הכוחות הדרוש להגברת החוסן הנפשי על מנת להגיע להחלמה, כלומר שינוי באורח החיים ומשמעותם כבסיס השינוי, ולא ראיית הפסקת השימוש בסמים כיעד מרכזי ובלעדי. כך שהתערבות בגישת הכוחות מחייבת את העובד הסוציאלי להתחבר עם המשתקמים דרך החלקים הבריאים, המתפקדים, ולא דרך הפתולוגיות והמצוקות, כפי שרווח בגישות הפתולוגיות, וניתן לראות זאת כחידוש בתחום הטיפולי.

ביקורת

מעמד מדעי

גישת הכוחות טרם הגיעה למעמד של תאוריה - היא אומנם מציעה לעובדים הסוציאליים כיוון מחשבתי ביחס לדברים שהם עושים ולאנשים עימם הם עובדים- מעין עדשה שדרכה ניתן להביט על העולם של הפרקטיקה. אולם, אינה מסבירה תופעות אימפריות, כפי שתאוריה מדעית אמורה לעשות, ואף איננה מציעה טכניקות טיפוליות ספציפיות, כפי שעושים המודלים התאורטיים- פרקטיים בעבודה סוציאלית. גישת הכוחות טרם נחקרה דיו, כדי שניתן יהיה לבסס את יעילותה ואת היכולת ליישמה בשטח.

גישת הכוחות כגישה של חשיבה חיובית בהסוואה-בניגוד לחשיבה חיובית, גישת הכוחות אינה בנויה על מנטרות – על חזרה על מילים מסוימות או על הרעיון ששינוי זה עניין של כמה דקות ביום. גישת הכוחות שונה מכיוון שהעובד הסוציאלי משתמש בכלים טיפוליים ובמומחיותו על מנת לזהות את המשאבים של הקליינט, כישרונותיו, וכוחותיו.

הגישה הטיפולית

אחת הביקורת הקשות המופנות לגישת הכוחות היא שגישת הכוחות מתעלמת מטיפול בבעיות אמיתיות - שהגישה לא מייחסת חשיבות רבה לבעיות האדם. מצדדי הגישה משיבים על ביקורת זו כי גישת הכוחות מבקשת לא להפוך את הדיאגנוזה של הבעיה לאבן היסוד של האדם. אלא שמה במרכז את הצורך לראות איך אנשים התמודדו בעבר עם בעיותיהם ולהבחין איך צמחו ממשבר שהיה בעבר. רוב האנשים לא מסתכלים כך על בעיותיהם, אך עם אימוץ נקודת מבט זו אנשים יוכלו להפיק מניסיון חייהם רבות עבור התמודדויותיהם העכשוויות. לכן מטרת המטפלים זה לא רק לתת "תרופה לבעיה" אלא ליצור קשר ושיתוף פעולה מתוך דאגה לשיפור איכות חיי היום יום של המטופל בשיתוף עם המטפל.

פוליאניזם

ביקורת הטוענת כי הגישה לא יכולה לראות עד כמה אנשים עלולים להיות מזיקים. טיעון זה סובר שיש אנשים שאי אפשר לתקן אותם כלומר מבצעים מעשים שהם מעבר ליכולת האנושית שלנו להבין ולקבל אותם ואת מעשיהם. מצדדי גישת הכוחות טוענים כי המטפלים צריכים לשאול איזה יכולת, יש לאנשים אלה, איזה שאיפות, חלומות ואיך אפשר להשתמש בהם לשינוי ולצמיחה חיובית. לדעת מצדדי גישת הכוחות מטפלים אינם יכולים לשפוט אנשים באופן אוטומטי, ולראות בבעיה שלהם את אישיותם, אלא לראות את מכלול האישיות - על צדדיה הטובים והפחות טובים.

ראו גם

• גישת החוזקות

לקריאה נוספת

• Cowger, Charles and Snively, Carol.(2002). Assessing Client Strengths: Individual, Family and Communit y Empowerment. In Saleebey, Dennis. The Strengths perspective in Social Work Practice. (Third Edit ion). Allyn and Bacon. 106-123.
• Rapp, Charles and Goscha, Richard. (2006). “The Strengths Model – Case Management with People with Psychiatric Disabilities”. Oxford Universit y Press.
• כהן, ב. (2000). "גישת הכוחות בעבודה סוציאלית", חברה ורווחה, כ, 291-300.
• כהן. ב. ובוכבינדר, א. (2005). מן הכוח אל הפועל: גישת הכוחות בעבודה סוציאלית. תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב.