דברי המדינות
דברי המדינות (סינית מסורתית: 國語, סינית מפושטת: 国语, פין-יין: Guóyǔ) הוא ספר ההיסטוריה הקדום ביותר בסין במבנה של סיווג ההיסטוריה לפי מדינות. הספר מאגד רישומים היסטוריים ממספר מדינות, החל מתקופת שושלת ג'וֹאוּ ועד 453 לפנה"ס.
היוצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]"דברי המדינות" כנראה נכתב החל מהמאה ה-5 לפנה"ס ועד סוף המאה הרביעית לפנה"ס. הפרק הקדום ביותר של היצירה הוא "דברי ג'וֹאוּ"[1]. כותב הספר אינו ידוע בוודאות. החל מסְה-מָה צְ'ייֵן נהגו ההיסטוריונים הסיניים לשייך את היצירה לדְזְווֹ צְ'יוֹמִינְג, שהיה בן זמנו של קונפוציוס וכתב גם את הדְזְווֹ גְ'ווָאן - הפרשנות המפורסמת לספר "האביבים והסתוים". תרמה לכך גם העובדה כי מעל 60 מהמקרים המצוינים בדְזְווֹ גְ'ווָאן מופיעים גם ב"דברי המדינות". "דברי המדינות" אף נחשב למסורת החיצונית של "האביבים והסתוים", המכילה מסורות שלא נכנסו לכתבים הרשמיים.
בתקופת שושלת גִ'ין החלו מלומדים רבים כגון פֿוּ שׂוֵ'אן[2] ולְיוֹ שׂוֵ'אן[3] לחשוד כי דְזְווֹ צְ'יוֹמִינְג אינו הכותב, ובתקופת שושלת טָאנְג אף טענו דָאן ג'וּ[4] ולוּ צ'וּן[5], כי היצירה אינה שייכת לאותו סוג ספרות שיצר דְזְווֹ. התפיסה הכללית הייתה שהיצירה נוצרה על ידי יוצרים רבים, וגָ'או יִי[6] בן תקופת שושלת צ'ינג שילב את הגישות בטענה כי דְזְווֹ פשוט ליקט מאמרים מבלי לבצע בהם עריכה[7].
הוויכוח על זהות היוצר ניטש עד היום. ככלל מאמינים החוקרים כי דְזְווֹ לא היה יוצר יחיד, אך אין כל ראיה חותכת לאחד הצדדים. התפיסה המקובלת היא כי הספר נכתב על ידי מספר היסטוריונים שהכירו את המדינות השונות, על בסיס היסטוריות של השושלת הקיסרית והמדינות המשועבדות אשר סודרו ונערכו לכדי אוסף אחד. לא מן הנמנע שדְזְווֹ לקח חלק בפעילות זו.
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]"דברי המדינות" מחולק ל-21 פרקים, המאוגדים לשמונה מגילות העוסקות בשבע מדינות ובשושלת ג'וֹאוּ:
# | סינית | פיניין | תרגום | פרקים |
---|---|---|---|---|
1 | 周語 | Zhōu Yǔ | דברי ג'וֹאוּ | 3 |
2 | 魯語 | Lǔ Yǔ | דברי לוּ | 2 |
3 | 齊語 | Qí Yǔ | דברי צִ'י | 1 |
4 | 晉語 | Jìn Yǔ | דברי גִ'ין | 9 |
5 | 鄭語 | Zhèng Yǔ | דברי גֶ'נְג | 1 |
6 | 楚語 | Chǔ Yǔ | דברי צ'וּ | 2 |
7 | 吳語 | Wú Yǔ | דברי ווּ | 1 |
8 | 越語 | Yuè Yǔ | דברי יְוֵּ'ה | 2 |
מאפיינים סיפוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפורים ב"דברי המדינות" מפורטים ומסועפים[8], וישנה נטייה לעסוק במספר נושאים במקביל תוך הוספת גוזמאות ופרטים. זאת בניגוד לשפתו התמציתית של הדְזְווֹ גְ'ווָאן. נטייה זו גררה ביקורת רבה על "דברי המדינות" בספרים העתיקים של טרום תקופת צִ'ין.
התוכן של "דברי המדינות" בנוי עם אוריינטציה חזקה למוסר. הוא מקדם את רוח הסגולה, ומעריץ את הסדרת הטקסים מתוך התפיסה שהטקסים הם הבסיס לשלטון. בנוסף מדגיש הטקסט את ערך הנאמנות לשליט, וככלל נחשב אחד מחומרי הלימוד שנועדו לאצילי התקופה.
ההשקפה של "דברי המדינות" על פוליטיקה נחשבת מתקדמת יחסית, ומתייצבת כנגד דיקטטורה ושחיתות. ככלל האידיאלוגיה הנשקפת מהספר מגוונת, ולמעשה הרעיונות המובעים בו מושפעים מן המתעדים עצמם, אשר אינם מציגים קו אחיד.
יש שרואים בספר בעיקר היסטוריה של מדינת גִ'ין, מאחר שזו המדינה לה מוקדש החלק הגדול ביותר בטקסט.
"דברי המדינות" מתעד את הכלכלה, הפוליטיקה, החוק, הנישואין, ואת ענייני הצבא, הדיפלומטיה והחינוך של תקופת המדינות הלוחמות, ובנוסף להם גם מקרי אירוסין במשפחה הקיסרית, חגי קורבנות, אמרי חוכמה ועוד נושאים רבים. הספר נחשב בעל חשיבות עליונה למחקר ההיסטורי של תקופת טרום-צִ'ין.
תגובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על "דברי המדינות" נכתבו פרשנויות רבות, ביניהן הפרשנויות של גֶ'נְג ג'ונְג[9] וגְ'יָה קְווֵי[10] מתקופת הָאן המזרחית, טָאנְג גוּ[11], יוּ' פָאן[12], וָאנְג סוּ[13] ווֵיי גָ'או[14] מתקופת שלוש המדינות, וקוֹנְג צָ'או[15] מתקופת שושלת גִ'ין. אף אחת מן הפרשנויות לא שרדה לימינו, מלבד זו של וֵיי גָ'או.
לְיוֹ ג'ונְגְיְוֵּ'אן כתב ביקורת על "דברי המדינות" בשם "לא דברי המדינות"[16]. בתגובה כתבו מספר מלומדים החל מן המאה האחת עשרה ועד המאה הארבע עשרה חיבורים תחת השם "לא לא דברי המדינות"[17][18].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Loewe, Michael, ed. (1993). Early Chinese Texts: A Bibliographical Guide. Berkeley: The Society of the Study of Early China. p. 264.
- ^ 傅玄
- ^ 劉炫
- ^ 啖助
- ^ 陸淳
- ^ 趙翼
- ^ ראו 《陔余叢考》.
- ^ כך על פי 柳宗元《非国语跋》
- ^ 鄭眾
- ^ 賈逵
- ^ 唐固
- ^ 虞翻
- ^ 王肅
- ^ 韋昭
- ^ 孔晁
- ^ 非國語
- ^ 非非國語
- ^ Nienhauser, William H. Jr. (University of Wisconsin-Madison). "A Third Look at "Li Wa Zhuan"." T'ang Studies (Print ISSN 0737-5034, Online ISSN 1759-7633), 2007(25), pp. 91–110. Cited p.: 91-92.