האשמיה

הנס השחור של ההאשמיה

ההאשמיה הייתה תנועה דתית ופוליטית במחצית הראשונה של המאה ה-8 לספירה. התנועה החלה את דרכה כפלג של הקיסאניה, כת ע'לאת שיעית, מיסודם של תלמידי אל-מח'תאר אשר מרד באומיים והאמין כי מחמד בן אל-חנפיה, אחד מבני עלי, זכאי לשלטון.

ההאשמיה הייתה בעלת השפעה דומיננטית, ואומצה על ידי בית עבאס, שניכס אותה ככלי לחיזוק התמיכה בו. לאחר המהפכה העבאסית בהובלת אבו מוסלם בשנת 750 לספירה, העבאסים התנכרו לתנועה, וזו ירדה מבמת ההיסטוריה.

תנועת ההאשמיה

ראשיתה של תנועת ההאשמיה במאורעותיה של מלחמת האזרחים האסלאמית השנייה בימיו של יזיד וממשיכיו (680-692). לאחר מותו של מעאויה פרצה שורת מרידות בכל רחבי הח'ליפות. אחת מהמרידות הללו התרחשה באזור כופה שבעיראק. המרד פרץ בשנת 686 בראשותו של אל-מח'תאר אל-ת'קפי, הדאעי או המטיף הדתי של מוחמד בן אל-חנפיה, בנו של עלי מאשתו חולה שמשבט אל-חנפיה. לאחר שהמרד הובס וצבאותיו של אל-מח'תאר פוזרו כמוץ ברוח בידי מצעב בן אל-זביר, מורד אחר מחצי האי ערב בשנת 687, החלה אמונה שמוחמד בן אל-חנפיה המשיך לחיות בהסתר ושהוא או אחד מצאצאיו עתידים יהיו לבוא ולגאול את העולם באחרית הימים. הקבוצה שהתפתחה כונתה בתחילה מח'תאריה על שם אל-מח'תאר אך בהמשך אימצה את השם אל-קיסאניה על שם אחד מתלמידיו של אל-מח'תאר ושומר ראשו המולא אבו עמרא אל-קיסאני שהמשיך את דרכו לאחר מותו.

בעשורים הבאים התפצלה תנועת הקיסאניה למספר פלגים שהכירו בצאצאים שונים של מוחמד בן אל-חנפיה כאימאם, מושג אשר באותה התקופה הייתה משמעותו טוען למנהיגות הלגיטימית על הקהילה מבית מוחמד ועלי (אהל אל-בית). הכת העיקרית קיבלה עליה את עולו של עבדאללה אבו האשם, בנו הבכור של מוחמד בן אל-חנפיה. הם פעלו בעיקר בקרב המואלי של דרום עיראק ופרס. הם גילו עמדה אנטי-אומאית נחרצת וביקשו להשיב לשלטון למשפחת הנביא. ההאשמיה הייתה הכת השיעית הגדולה בימיה וממרכזה שבכופה הפיצה את רעיונותיה המהפכניים הרחק עד לח'וראסאן. לאחר מותו של אבו האשם נחלקה העדה ל-5 כתות, אשר אחת מהן הכירה במוחמד בן עלי בן עבדאללה בן אל-עבאס מבית עבאס כאימאם. הם האמינו בכך שערב פטירתו חשוך-ילדים בשנת 716 מינה אבו האשם את מוחמד בן עלי (אביו של הח'ליף העבאסי הראשון א-ספאח) כיורש ("וצי"). מוחמד בן עלי נפטר בשנת 744 והנהגת התנועה עברה לבנו אבראהים. הלהט המשיחי וההתמרמרות משלטון בית אומיה המושחת התפרצה באזור איראן בשלהי העשור החמישי של המאה השמינית.

המהפכה העבאסית

המהפכה העבאסית החלה את דרכה כמרידה אחת מני רבות שפרצו ברחבי העולם האסלאמי בימיו של מרואן השני, אחרון ח'ליפי בית אומיה. בשנת 744 פרצה מרידה קיסאנית של כת החרביה בראשות חסידי בן דודו של אבו האשם. המרידה התפשטה ברחבי מחוזות פארס ואספהאן שבפרס. בנוסף למרידה הקיסאנית מרדו גם זידים, ח'וארג' ותומכים קיסאניים בבית עבאס (ההאשמיה הנזכרת). המרד העבאסי בראשותו של אבו מוסלם מח'וראסאן התחזק והוא גבר על המרידה החרבית המחתרתית שמרכזה בעיר אסתח'ר בשנת 748. המרד העבאסי זכה לתמיכה רחבה מקרב שדרות בחברה שסבלו מעולם של האומיים, ובמיוחד מצד מואלים שהופלו בשל היותם לא-ערבים. המרד הובל בתחילה בידי אבראהים, אך לאחר נפילתו בידי האומיים עברה ההנהגה לאחיו עבדאללה, אשר היה לח'ליף העבאסי הראשון תחת הכינוי (המאוחר) א-ספאח. בנובמבר 749 נפלה כופה לידי המורדים, ועבדאללה הוכרז כח'ליף במסגד העיר. המרד המשיך והתפשט מערבה לכיוון סוריה, מרכז כוחו של בית אומיה.

הח'ליף האומיי מרואן השני גייס את כוחותיו מחרן ויצא בראש צבאו לעבר עיראק. האומיים והעבאסים נפגשו בקרבת נהר הזב הגדול בינואר 750 והאומיים הובסו. דמשק נפלה לעבאסים באפריל אותה השנה ובאוגוסט נתפש מרואן וחוסל במצרים. שארית בני אומיה כונסו ל"משתה" באפק וחוסלו. קברי האומיים חוללו ושלטונם חדל. הניצול היחידי ברח לאנדלוסיה ושם כונן אמירות תחת התואר עבד א-רחמאן הראשון.

א-ספאח פתח את שורות הצבא והבירוקרטיה למואלים לא ערביים והעביר את מרכז האימפריה מזרחה לעיראק. מנגד, הוא בגד בתומכיו הקיסאניים והכריז על עצמו כ"מהדי ממשפחת הנביא" שהבטיח להעלות לשלטון. המאבק נתפש במקור כ'מלחמת בני אור ובני חושך'; העבאסים נשאו נס שחור למול הנס הלבן של בית אומיה. עתה נקרע קרע עמוק בין העבאסים ותומכיהם המקוריים. לאחר מותו של א-ספאח ב-754 עלה אחיו אל-מנסור לשלטון והוציא את אבו מוסלים להורג בשל חששו מכוחו הנותר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האשמיה בוויקישיתוף