הגוף והלב
 | |
| כרזת הסרט המקורית | |
| מבוסס על | ספר |
|---|---|
| בימוי | ז'אן-לוק גודאר |
| הופק בידי |
קרלו פונטי, ג'וזף לוין, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה  |
| תסריט | ז'אן-לוק גודאר |
| עריכה |
אנייס גולימוט |
| שחקנים ראשיים |
בריז'יט בארדו מישל פיקולי ג'ק פאלאנס פריץ לאנג |
| מוזיקה | ז'ורז' דלרו |
| צילום | ראול קוטאר |
| מדינה |
 צרפת  איטליה |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 1963 |
| משך הקרנה | 103 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית, צרפתית, איטלקית |
| סוגה |
סרט דרמה, סרט המבוסס על יצירה ספרותית |
| תקציב | 900,000$ |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הגוף והלב, ששמו המקורי היה הבוז (בצרפתית: Le Mépris), הוא סרט דרמה צרפתי משנת 1963 בבימוי ז'אן-לוק גודאר ובכיכובם של בריז'יט בארדו ומישל פיקולי, המבוסס על הרומן האיטלקי משנת 1954, Ill disprezzo ("הבוז") מאת אלברטו מורביה.
עלילת הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'רמי פרוקוש, מפיק סרטים אמריקני (בגילומו של ג'ק פאלאנס), שוכר את שירותי הבמאי האוסטרי פריץ לאנג (המגלם בסרט את עצמו) למשימת בימוי העיבוד הקולנועי לאודיסיאה של הומרוס.
בשל חוסר שביעות רצונו מהגישה האמנותית שבה נקט לאנג בסרט, מגייס פרוקוש לסרט גם את שירותי התסריטאי פול ז'אוואל (מישל פיקולי), על מנת שיעבד מחדש את התסריט, אך גם לפול יש חילוקי דעות עם פרוקוש.
במקביל לעבודת פול על התסריט, מתדרדרים יחסיו עם אשתו קאמי (בריז'יט בארדו), בעיקר לאחר הסכמתו בסוף הקרנת הסרט בבימוי לאנג, שקאמי תיסע עם פרוקוש באלפא רומיאו האדומה שלו בלעדיו, עקב חוסר מקום ברכב הדו-מושבי.[1] לפני תחילת ההקרנה, כשקאמי הגיעה רק בסיומה לבקשת פול, אמר פרוקוש לפול ששכר אותו משום שפול זקוק לכסף, ומשום שמישהו אמר לו שיש לפול אישה יפה מאוד.
לקראת סיום הסרט, משאירה קאמי פתק לפול, שבו כתבה כי מצאה את אקדחו, הוציאה ממנו את הכדורים, והיא חוזרת לרומא עם פרוקוש במכוניתו מהווילה באי קאפרי, אחרי שקודם לא רצתה להגיע עם פול לווילה, אבל התנשקה עם פרוקוש בחלון הווילה לעיני פול. קאמי הוסיפה בפתק שכנראה תגור לבד במלון ברומא, אבל נהרגה עם פרוקוש בתאונה מול משאית.[1]
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט מבוסס על סיפורו של מוראביה העוסק בניכור הגובר בין אשה לבעלה, אבל בגרסתו הקולנועית של גודאר יש רובד נוסף של הקבלה לחייו האישיים: בעוד שפול, קאמי ופרוקוש מתכתבים, בהתאמה, עם אודיסאוס, פנלופה ופוסידון; הם באופן דומה מתכתבים גם עם גודאר, אשתו הדנית אנה קארינה וג'וזף א. לוין (אנ'), המפיץ של הסרט.[2]
באחד מרגעי הסרט, עוטה קאמי פאה שחורה המשווה לה דמיון ויזואלי לאשתו של גודאר, קארינה.[2] גם השחקן הראשי, פיקולי, בעל דמיון מסוים לבעלה לשעבר של בארדו, הבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים.[2] כמו כן, מתנהל בסרט דיון על הקומדיה האלוהית של דנטה. הדיון מתמקד בבית ה-26 של השיר בחלקה הראשון של היצירה - "התופת", העוסק במסעו האחרון של אודיסאוס מעבר לעמודי הרקולס, בדרך לצידו השני של העולם. "הבוז" מבטא את מבטו הציני והביקורתי של גודאר כלפי תעשיית הקולנוע, אנשיה והקודים הנהוגים בה; הסרט דן במחיר שהאמנות גובה מהאנשים העוסקים בה ומהסביבה הקרובה להם.[2]
ליהוק והפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפיק האיטלקי קרלו פונטי דן עם ז'אן-לוק גודאר על שיתוף פעולה אפשרי. גודאר הציע עיבוד קולנועי לספרו של מוראביה, בכיכובם של השחקנים פרנק סינטרה וקים נובאק. לאחר סירוב השניים, הציע פונטי ללהק את סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני, אך הפעם נתקל בסירובו של גודאר. לבסוף, נבחרה לתפקיד בארדו השחקנית-הדוגמנית, בעיקר בשל התעקשותו של המפיק פונטי כי הצגת גופה החושני בסרט עשויה להעלות את רווחיו. ברוח זו ובלחץ המפיקים האמריקנים שהיו שותפים לסרט, התבקש גודאר, לאחר שכבר סיים לצלם את הסרט כולו, לביים סצנה אחת נוספת, שבה יוצג גופה העירום של בארדו. בסצנה ידועה זו הפותחת את הסרט, מתחלף צבע התאורה מספר פעמים, באופן דרמטי וללא הכנה מוקדמת, מאדום - לצהוב ולבסוף לכחול. הדיאלוג בין הדמויות, המצויות בעיצומה של סצנה אינטימית בחדר השינה, נותר ללא הפרעה. הייתה זו דרכו האופיינית של גודאר ללעוג ולבקר את האופן בו עושים אנשי הקולנוע שימוש בעירום הנשי כמקדם מכירות.
גודאר אמנם ליהק עצמו בסרט לתפקיד עוזר הבמאי של פריץ לאנג, אך למעשה ייחס לדמותו של לאנג רבות מהדעות ומתאוריות הגל החדש שלו עצמו. הסרט, אשר כולו מתרחש באיטליה, צולם באולפני "עיר הסרטים" צ'ינצ'יטה ברומא, ובווילה מלפרטה (אנ') בקאפרי, דרומה מנאפולי. באחת מסצנות הסרט, משוטטים פול וקאמי בדירתם ברומא, מתווכחים ומתפייסים לחלופין. גודאר ביים את הסצנה כרצף מתמשך של תנועות מצלמה, תחת תאורה טבעית וכמעט בזמן צילום אמיתי. את הסרט צילם הצלם הקבוע של גודאר, ראול קוטאר, שצילם כמה מהסרטים של ראשית הגל החדש, ביניהם עד כלות הנשימה של גודאר.
הפצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרסאות הסרט שהופצו לאקרנים בצרפת, איטליה ובארצות הברית היו שונות משמעותית זו מזו. בעוד שהגרסה הצרפתית הייתה רב לשונית (בצרפתית, אנגלית, איטלקית וגרמנית), הגרסאות שהופצו בארצות הברית ובאיטליה דובבו לשפה המקומית.
מבחינת העריכה, בעוד שהגרסה הצרפתית שונה רק במקצת מהגרסה האמריקנית, הגרסה שהופצה באיטליה הייתה קצרה משמעותית (רק 82 דקות) וכללה מוזיקת ג'אז קלה שהולחנה על ידי יוצר איטלקי והחליפה את המוזיקה המקורית של הסרט.
נכון להיום, מרבית גרסאות ה-DVD של הסרט תואמות את הגרסה הצרפתית.
תגובות לסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]באחת מהביקורות המשמעותיות שנכתבו אודות הסרט, במגזין הקולנוע Sight & Sound, סיכם המבקר קולין מק'קייב את הסרט במילים – "העבודה הגדולה ביותר של מפיק אמנותי באירופה של אחרי המלחמה". הסצנה הרחבה שצולמה בדירה, שבה מתפרקים נישואי פול וקאמי, זכתה לשבחים רבים מאת מבקרים וחוקרי קולנוע לאורך השנים. במאמר שהתפרסם בפברואר 2012, ב-Interiors, מגזין מקוון לקולנוע ולארכיטקטורה, התמקד הדיון באופן שבו השכיל גודאר לנצל את המרחב המוגבל של הדירה בעת צילום הסצנה, כך שהמאפיינים הארכיטקטוניים של הדירה משרתים את הדעיכה ביחסיהם של בני הזוג.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טריילר רשמי של הסרט, סרטון בערוץ "Studio Canal", באתר יוטיוב (אורך: 1:50 דקות), 4 ביולי 2023
"הגוף והלב", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"הגוף והלב", באתר נטפליקס
"הגוף והלב", באתר AllMovie (באנגלית)
"הגוף והלב", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "הגוף והלב", באתר אידיבי
- "הגוף והלב", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"הגוף והלב", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- ראיון מצולם עם ראול קוטאר, צלם הסרט, באתר webofstories.com.
- ר. עזריה, המוח והשכל, מעריב, 6 במאי 1964
- זאב רב-נוף, ז'אן-לק גודאר, נביאו של דור החרדה (בוז למלחמה ולפוליטיקה), דבר, 17 בדצמבר 1965, המשך
- קריסטין מ' ג'ונס The Wall Street Journal, 'הבוז': הרומן הטרגי של ז'אן לוק גודאר, באתר גלובס, 20 בינואר 2024
- Bosley Crowther. [1], The New York Times. December 19, 1964.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Alfa Romeo 2600 Spider Touring & Brigitte Bardot, בביצוע אורך 7:53 דקות, סרטון באתר יוטיוב, 10 בפברואר 2023
- ^ 1 2 3 4 Phillip Lopate, Brilliance And Bardot, All in One, The New York Times, Section 2, Page 17, June 22, 1997