היימן בלום
 | |
| לידה |
29 במרץ 1913 Brunava Parish, לטביה  |
|---|---|
| פטירה |
26 באוגוסט 2009 (בגיל 96) נשואה, ארצות הברית |
| תחום יצירה |
ציור |
| יצירות ידועות |
The Anatomist, Portrait of a Young Man Bending to Right, Charlie Parker, Portrait of a Boy in a White Shirt [Self-portrait], Portrait of a Young Man Bending Forward, Self-Portrait, Allen Parker, Portrait of a Seated Young Man with Mirror, Archaeological Treasure, Synagogue, Female Corpse, Back View, The Hull, Christmas Tree, Bride, Allen Parker |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1949) |
  | |
היימן בלום באנגלית: Hyman Bloom (29 במרץ 1913 – 26 באוגוסט 2009) היה צייר יהודי אמריקאי יליד לטביה. עבודתו הושפעה ממורשתו היהודית ומדתות המזרח, כמו גם מאמנים כמו קאראווג'יו, רמברנדט, בלייק, ברסדין, אנסור וסוטין. הוא התפרסם לראשונה כאשר עבודתו נכללה בתערוכת המוזיאון לאמנות מודרנית משנת 1942 "אמריקאים 1942 - 18 אמנים מ-9 מדינות". MoMA רכשה 2 ציורים מהתערוכה ומגזין טיים סימן אותו כ"תגלית בולטת" בסקירת התערוכה שלהם.
בראיון משנת 1954 הפרופסור לאמנות של ייל וילם דה קונינג שציין שהוא וג'קסון פולוק רואים בבלום "האקספרסיוניסט המופשט הראשון של אמריקה", תווית שבלום התנער ממנה.[1] החל מאמצע שנות ה-50 עבודתו החלה לעבור יותר לעבודות על נייר והוא התמקד בלעדית ברישום לאורך שנות ה-60, וחזר לצייר ב-1971. הוא המשיך גם לצייר וגם לרשום עד מותו ב-2009 בגיל 96.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]היימן בלום נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בכפר יהודי קטן בלטביה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. הוא היה אחד משישה ילדים שנולדו ליוסף ואנה מלמד. אביו היה מעבד עורות. הכפר העני, באזור השסוע בתסיסה אזרחית, בו חיו יהודים בפחד מרדיפות. היימן, יחד עם הוריו ואחיו הגדול, ברנרד, היגרו לארצות הברית ב-1920, והצטרפו לשני אחיו הגדולים, סמואל ומוריס, בבוסטון. באותה תקופה שני האחים שינו את שם משפחתם לבלום ופתחו עסק משלהם לעיבוד עור. המשפחה המורחבת התגוררה בדירה בת שלושה חדרים בווסט אנד של בוסטון.[2]
בגיל צעיר תכנן בלום להיות רב,[3] אך משפחתו לא מצאה מורה מתאים. בכיתה ח' קיבל מלגה לתוכנית לתלמידי תיכון מחוננים במוזיאון לאמנויות יפות. הוא למד בבית הספר הגבוה למסחר של בוסטון, שהיה ליד המוזיאון. הוא גם לקח שיעורי אמנות במרכז הקהילתי ווסט אנד. את השיעורים לימד הרולד צימרמן, תלמיד בבית הספר במוזיאון לאמנויות יפות, שגם לימד את ג'ק לוין הצעיר. כשבלום היה בן חמש עשרה, הוא ולווין החלו ללמוד אצל פרופסור ידוע בהרווארד לאמנות, דנמן רוס, ששכר סטודיו לשם כך ושילם לבנים מלגה שבועית כדי לאפשר להם להמשיך בלימודים במקום לקחת עבודה כדי לפרנס את משפחותיהם. רוס נתן חסות לבלום מ-1928 עד 1933. הוא גם נתן חסות להרולד צימרמן.[4]
האימונים של בלום אצל צימרמן ורוס היו קפדניים ומסורתיים. צימרמן התמקד ברישום ורוס בציור. צימרמן עודד את תלמידיו ליצור קומפוזיציות על עמוד שלם ולא סקיצות חלקיות. כדי לפתח את יכולות ההתבוננות שלהם, הוא גם התעקש שהם יסתמכו על הזיכרון ולא יציירו ישירות מהמודל. הוא תלה הדפסים של ויליאם בלייק על קירות הסטודיו, ועודד את התלמידים לסנתז תמונות ממקורות רבים. הוא לקח את בלום ולווין לטיול במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שם בלום התרשם מעבודותיהם של רואו וסוטין והתחיל להתנסות בסגנונות הציור האקספרסיביים שלהם. רוס, שנטיותיו היו יותר אקדמיות, לימד את בלום כיצד לטפל בצבע בסגנון המאסטרים הגדולים. לפיכך טיפחו צימרמן ורוס כבוד למסורת האמנותית תוך שהם גם למדו שאמנות היא לא רק עניין של העתקה, אלא של שימוש בדמיון כדי ליצור עיצוב פורמלי: רעיונות שישפיעו מאוחר יותר על אסכולה לציור הידועה בשם אקספרסיוניזם של בוסטון.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-30 בלום עבד באופן אקראי בפרויקט יצירות האמנות הציבוריות ופרויקט האמנות הפדרלי, וכם עבד עבור אחיו. הוא היה צייר איטי ומתודי שאהב לעבוד על יצירה, ואז להניח אותה בצד לזמן מה ולחזור אליה עם נקודת מבט חדשה. כתוצאה מכך, הוא התקשה לעמוד בלוחות זמנים של עבודות עבור הממשלה.[5] הוא חלק סטודיו בסאות' אנד עם לוין ואמנית נוספת, בטי צ'ייס.[6] בתקופה זו הוא פיתח עניין לאורך חייו בפילוסופיה ובמוזיקה המזרחית, ובתיאוסופיה.[7]
הוא זכה לתשומת לב לאומית לראשונה בשנת 1942 כאשר שלושה עשר מציוריו נכללו בתערוכה של המוזיאון לאמנות מודרנית.[8] MoMA רכשה שניים מהציורים שלו מאותה תערוכה. הוא הוצג במגזין טיים. כותרות ציוריו בתערוכה משקפות חלק מהשקפתו: שניים נקראו "בית הכנסת". ציור אחר נקרא "יהודי עם ספר תורה". היו לו גם שני ציורים שכותרתם "עץ חג המולד", ועוד אחד שכותרתו "הנברשת", שניהם נושאים שאליהם חזר שוב ושוב. ציור אחר, "שלד" (בערך 1936), גרר אחריו סדרה של ציורי גופות בשנות הארבעים, ו"הדג" (בערך 1936) היה אחד הציורים והרישומים הרבים של דגים שיצר במהלך הקריירה שלו.
בלום היה קשור בהתחלה לתנועה האקספרסיוניסטית המופשטת. וילם דה קונינג וג'קסון פולוק, שראו לראשונה את עבודתו של בלום בתערוכת MoMA, ראו בבלום את "האמן המופשט האקספרסיוניסטי הראשון באמריקה."[9] בשנת 1950 הוא נבחר, יחד עם אנשים כמו דה קונינג, פולוק לייצג את ארצות הברית בביאנלה בוונציה.[10] באותה שנה כתבה איליין דה קונינג על בלום ב-ARTnews, וציינה כי עבודתו התקרבה להפשטה מוחלטת.[11] ב-1951 דה קונינג העיר על הטיפול האקספרסיבי של בלום, כמאפיין מפתח של ציור אקספרסיוניסטי מופשט.
מכיוון שהאקספרסיוניזם המופשט שלט בעולם האמנות האמריקאי, בלום התאכזב ממנו, וכינה אותו "קתרזיס רגשי, ללא בסיס אינטלקטואלי." [3] בנוסף, במקום לעבור לניו יורק כדי להמשיך בקריירה שלו, הוא בחר להישאר בבוסטון. כתוצאה מכך הוא נדחק על ידי המבקרים ומעולם לא זכה לתהילה מהסוג שזכו פולוק ואחרים.[3] הוא לא אהב קידום עצמי ומעולם לא ייחס ערך רב לשבחי הביקורת.
תמונות גופות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמונות הגופות של בלום הן מהמרתקות והשנויות במחלוקת שלו. הסדרה החלה בשנת 1943 כאשר האמן דייוויד ארונסון הזמין את בלום להתלוות אליו לסיור בחדר מתים, שם עבד על סקיצות לציור, "תחיית המתים". בלום גם נמשך למראה הגופות המתפוררות, וצייר אותן, כך הסביר מאוחר יותר, בתקווה להשלים עם המוות. בקבוצת הציורים הראשונה, הכוללת גופת זכר קשיש (1944), גופת נקבה, מבט קדמי (1945) וגופת אישה, מבט אחורי (1947), הגופות מוצגות בצורה אנכית, כאילו נצפים מלמעלה. היציבה הזקופה מזכירה את ישו הצלוב של גרונוולד, הציור האהוב על בלום. כפי שמציינת המבקרת ג'ודית בוקבינדר, הגופה "קמה" כדי להתעמת עם הצופה. בלום האמין שהמוות הוא מטמורפוזה מצורת חיים אחת לאחרת, שכן הגוף נצרך על ידי אורגניזמים חיים: תהליך שניתן לראות בו תחיית המתים כמטאפורה.
הציורים הוצגו לראשונה בגלריה סטיוארט בבוסטון בשנת 1945, וזכה לביקורות מעורבות. בגלריה דורלאכר בניו יורק, הם הוצגו בחדר אחורי, זמין לצפייה לפי בקשה. כמה מבקרים התלוננו על כך שהעבודה הייתה "חולנית" ו"מזיקה" בעוד שאחרים העריכו אותה. ג'וזף גיבס כתב, "לאחר רגע של רתיעה, אדם הופך מודע לכך שבתוך הקליטה לכאורה של האמן במוות וריקבון מוכלת תחיית המתים - חוסר החשיבות היחסית של הבשר נעלם בניגוד לרוח/ נפש שהיא בלתי ניתנת להריסה." רוברט טיילור. כינה אותו "צייר בעל אומץ יוצא דופן."
בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הפיק בלום סדרה שנייה, שונה מאוד, של תמונות גופות. ציורים כמו "הגופה" (1952), ה"אנטומיסט" (1953) ו"חיה שנשחטה" (1953) מתארים גופות מנותחות וגפיים כרותות. כמה מבקרים טענו שתמונות אלו נבעו מחשיפתו של בלום לפוגרומים בארץ הולדתו, ומאוחר יותר, מדיווחים על השואה. הוא כינה את הצבעים של גופה מתכלה שראה בחדר מתים "מצמררים" ובכל זאת "יפים... ססגוניים ופניניים".
נושאים רוחניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברבים מציוריו של בלום מופיעים רבנים, בדרך כלל מחזיקים בתורה. לדברי בלום, כוונותיו היו יותר אמנותיות מאשר דתיות. הוא החל להטיל ספק באמונתו היהודית בשלב מוקדם בחייו, וצייר רבנים. לטענתו - זה מה שידע. במהלך הקריירה שלו הפיק עשרות ציורים של רבנים. כשנשאל אם הם דיוקנאות של עצמו, הוא ענה בסתירה, "מתי אי פעם ציירתי משהו אחר?"
הוא גילה עניין במיסטיקה ובמוזיקה המזרחית הרבה לפני שנות ה-60, אז נקשר הנוער במערב, לתרבות המזרח. הוא לימד את עצמו לנגן על סיטאר, ובכלי נגינה אחרים, ובשנת 1960 עזר לג'יימס רובין לייסד את הקרן - פאן אוריינט ארטס, קבוצה שארגנה קונצרטים ואספה הקלטות של אמנים הודים.
בשנות החמישים הוא לקח אל-אס-די בפיקוח רופאים שחקרו את השפעותיו על היצירתיות. תוך כדי כך, הוא הפיק מערכונים סוריאליסטיים ושרבוטים בלתי מובנים, ובאחד הציורים כתב את המילים "דת ההינדית".
חלק גדול מעבודותיו בשנות ה-50 וה-60 משקפות את עיסוקו בתיאוסופיה ובעולם הרוחות. הוא ראה באמן סוג של ערוץ, שתגמולו היה "אקסטזה ממגע עם הלא נודע". במשך רוב שנות ה-60 הוא התרכז ברישום ולא בציור על מנת למקד את תשומת לבו בקומפוזיציה.
עבודה מאוחרת יותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלום המשיך לצייר בשנות התשעים לחייו. ציורי השמן שלו ב"יערות לובק" שבמיין בסוף שנות ה-70 משדרים את מה שהולנד קוטר כינה "אנרגיה מופרעת, אקסטטית". ניתן לומר את אותו הדבר על נופי הים שלו. הוא צייר טבע דומם הכולל דלעות צבעוניות וכלי חרס ססגוניים. הוא הפיק לפחות עשרים ציורים של רבנים בין אמצע שנות ה-80 ל-2008.[12] בינתיים הוא המשיך להציג, בעיקר באזור בוסטון. מוזיאון פולר הציג רטרוספקטיבה מלאה של עבודתו בשנת 1996. תערוכה אחרת אורגנה על ידי האקדמיה הלאומית לעיצוב בניו יורק ב-2002.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא היה נשוי לנינה בולן מ-1954 עד 1961, ולסטלה קרליס מ-1978 ועד מותו. מקום מגוריו האחרון היה בניו המפשייר.
הוא נפטר שם ב-26 באוגוסט 2009, בגיל 96. הותיר אחריו את אשתו סטלה.
עבודתו כלולה באוספים של המוזיאון לאמנות מודרנית, מוזיאון בוסטון לאמנויות יפות, מכון האמנות של שיקגו, מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, מוזיאון הירשהורן של סמיתסוניאן, האקדמיה הלאומית לעיצוב ועוד רבים אחרים.
היימן בלום: היופי של כל הדברים, סרט על חייו ויצירתו של האמן, יצא לאקרנים באוקטובר 2009.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ John Yau, The Disturbing Greatness of Hyman Bloom, Hyperallergic, 2019-08-03 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Judith Arlene Bookbinder, Boston Modern: Figurative Expressionism as Alternative Modernism, UPNE, 2005, ISBN 978-1-58465-488-9. (באנגלית)
- ^ 1 2 Hyman Bloom at Danforth Art, Hyman Bloom Info (באנגלית אמריקאית)
- ^ Hyman Bloom Key People, Hyman Bloom Info (באנגלית אמריקאית)
- ^ Bookbinder, Judith (2005). Boston Modern: Figurative Expressionism as Alternative Modernism. Durham, NH: University of New Hampshire Press.
- ^ Lamm, Kimberly. "Hyman Bloom: Chronology". HymanBloomInfo.org. Archived from the original
- ^ Hyman Bloom Introduction, Hyman Bloom Info (באנגלית אמריקאית)
- ^ Miller, Dorothy C. (1942). Americans 1942: 18 Artists from 9 States. New York: The Museum of Modern Art.
- ^ Chaet, Bernard (1980). "The Boston Expressionist School: A Painter's Recollections of the Forties". Archives of American Art Journal. The Smithsonian Institution. 20 (1): 25–30.
- ^ Hyman Bloom's Journey, Richard McBee (באנגלית אמריקאית)
- ^ Cotter, Holland (August 31, 2009). "Hyman Bloom, a Painter of the Mystical, Is Dead at 96". The New York Times.
- ^ Johnson, Ken (August 29, 2013). "A Walk Along the Boundaries of Faith and Flesh: Hyman Bloom's Rabbi Paintings at White Box". The New York Times.