היסטוריה של נאורו
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
ראשיתה של ההיסטוריה של נאורו בהתיישבות של נאורו המיקרונזים והפולינזים לפני 3,000 שנה לפחות. מאז היו 12 שבטים על נאורו, המיוצגים בכוכב בעל שנים עשר החודים שבדגל המדינה.
היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]12 השבטים של נאורו חיו על האי בשלווה. התושבים עסקו בחקלאות ימית: הם תפסו דגים, אקלמו אותם במים מתוקים וגידלו אותם בלגונת בואדה, מה שמספק מקור מזון אמין. המרכיבים האחרים שגדלו במקום בתזונתם כללו קוקוסים ופירות פנדנוס. השם "נאורו" נובע כנראה מהמילה נאורואנית Anáoero, שפירושה "אני הולך לחוף הים".האירופאים הראשונים שנתקלו באי היו על ספינת ציד הלווייתנים הבריטית האנטר, בשנת 1798, בהובלת קפטן ג'ון פירן. התרשמותו של הקפטן מהאי היא מקור השם האנגלי לאי: "Pleasant Island", האי הנעים. מסביבות 1830, תושבי נאורו היו בקשר עם אירופאים מספינות לווייתנים וסוחרים שחידשו את אספקתם (כמו מים מתוקים) בנאורו. תושבי האי סחרו במזון בתמורה לאלכוהול ונשק. הכנסת כלי הנשק והאלכוהול השמידה את השלווה של 12 השבטים החיים באי. מלחמה פנימית של 10 שנים החלה בשנת 1878 והביאה לצמצום האוכלוסייה מ-1,400 איש ב-1843 ל-900 אנשים בלבד בסוף המלחמה ב-1888. יותר משליש מאוכלוסיית האי נהרגה.
בשליטת הקיסרות הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1886 הועבר האי לשליטת הקיסרות הגרמנית כחלק מההצהרה האנגלית-גרמנית שמסדירה את שליטת המעצמות במערב האוקיינוס השקט. האי סופח לגינאה החדשה הגרמנית.
בשנת 1900 גילה החוקר האוסטרלי אלברט פולר אליס מחצבי זרחה בנאורו, וב-1906 התחילה הכרייה באי על ידי חברת פוספט פסיפיק בהסכם עם ממשלת גרמניה, עד מלחמת העולם הראשונה.
בין שתי מלחמות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאורו נכבשה על ידי אוסטרליה, ולאחר מכן בריטניה החזיקה בשליטה עד 1920. אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה חתמו על הסכם נאורו בשנת 1919, ויצרו את ועדת הפוספטים הבריטית (BPC) שהשתלטה על זכויות על כריית הפוספטים באי. בשנת 1921 מגפת שפעת גרמה למותם של 230 תושבי האי. בשנת 1923, חבר הלאומים העניק לאוסטרליה מנדט נאמנות על נאורו, ובריטניה וניו זילנד היו נאמנות שותפות.
בשלטון האימפריה היפנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם השנייה, לנאורו נגרם נזק משמעותי הן ממדינות הציר (גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית) והן מכוחות בעלות הברית.
ב-6-7 בדצמבר 1940 הופגזה נאורו על ידי כוח גרמני ששייט באזור, מתוך מטרה לפגוע במשאבי הזרחה שבמדינה, שהיו חיוניים לייצור תחמושת. זוהי כנראה הפעולה הצבאית הרחוקה ביותר שבוצעה על ידי גרמניה במהלך המלחמה.
כוחות האימפריה היפנית כבשו את נאורו ב-26 באוגוסט 1942. בדומה למקומות אחרים, גם בנאורו היה יחס הכובשים לאוכלוסייה מזוויע. על פי החשד, באחד המקרים הועלו 39 חולי צרעת על סירות שנגררו והוטבעו בלב ים.
היפנים הקימו בנאורו שדה תעופה שהופצץ לראשונה ב-25 במרץ 1943, דבר שמנע את אספקת המזון למדינה. באותה שנה גירשו היפנים 1,200 מקומיים לעבודות כפייה בלגונת טרוק במיקרונזיה. במהלך תקופת הכיבוש היפני, הייתה המדינה יעד להפגזות של ספינות קרב אמריקאיות שונות והפצצות אוויריות.
נאורו שוחררה לבסוף מהכיבוש היפני ב-13 בספטמבר 1948, כשמפקד הכוחות היפנים במקום העביר את האי לרשות צבא אוסטרליה. לאחר הכניעה בוצעו הסדרים להחזרת 737 מקומיים מלגונת טרוק. הם הוחזרו למדינה ב-1 בינואר 1946.
עצמאות חלקית ומלאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1948 הוקם באי משטר נאמנות מטעם מועצת הנאמנות של האו"ם, ואוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה הפכו לנאמנות. המדינה קיבלה רשות לממשלה אוטונומית ב-1966, וקיבלה עצמאות מלאה ב-31 בינואר 1968. נשיאה הראשון היה האמר דה-רובורט. בשנת 1989 הגישה נאורו תביעה בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) נגד אוסטרליה, על פעילותה נגד נאורו כששלטה באי, ובפרט על הנזק הסביבתי שגרמה בעקבות כרייה לא מבוקרת של פוספטים. המשפט נסגר בעסקה מחוץ לבית המשפט, בה אוסטרליה הסכימה לשלם לנאורו פיצויים בסך 50 מיליון דולרים אוסטרליים, וניו זילנד ובריטניה הסכימו לשלם פיצויים בסך 12 מיליון דולרים אמריקניים כל אחת.[1] ב-1999 התקבלה נאורו לאו"ם.
