הכרעת דין
במשפט פלילי, הכרעת דין היא חלק מפסק הדין, ובה נקבע האם הנאשם מורשע או מזוכה.
הכרעת הדין ניתנת על ידי שופט, חבר שופטים או חבר מושבעים בתום שמיעת העדויות והטענות במשפט. ברוב מערכות המשפט, בהכרעת הדין יש שתי אפשרויות בלבד: הרשעה או זיכוי, אולם בסקוטלנד יש אפשרות שלישית של "לא הוכח". בישראל ניתן לזכות נאשם גם מחמת הספק. לעיתים, נאשם אינו מורשע על אף שהוא נמצא אשם, אלא מוטל עליו עונש ללא הרשעה. כאשר כתב האישום כולל סעיפי אישום אחדים, תיתכן גם תוצאה מעורבת: הרשעה בסעיפים מסוימים וזיכוי באחרים.
על פי כללי המשפט הנוהגים, הכרעת דין של זיכוי ניתנת כאשר התביעה לא הוכיחה את אשמת הנאשם או כאשר התעורר ספק באשמתו. לעומת זאת, אם הנאשם הודה באשמה בבית המשפט, או שהתביעה הוכיחה את אשמתו, הנאשם מורשע. לאחר הרשעה ניתן גזר דין, שבו נקבע העונש של המורשע.
טעויות בהכרעת הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבכל הכרעה אנושית גם בהכרעות דין קורות טעויות. הכרעת דין יכולה להיות מוטעית בתוצאתה, כלומר הנאשם הורשע בעבירה שלא ביצע או זוכה מעבירה שביצע. בנוסף, הכרעת דין יכולה להיות מוטעית בהיותה מנוגדת לכללי המשפט ולא תמיד יש חפיפה בין טעויות אלו. למשל, הכרעת דין יכולה להרשיע נאשם שבפועל עבר את העבירה, הגם שהיה ספק סביר בראיות שהוצגו בפני בית המשפט ועל פי כללי הדין היה צריך לזכותו[1].
סיכוייו של נאשם בעל הרשעות קודמות להיות מורשע בעבירה שלא ביצע גבוהים יותר, בגלל התפיסה אצל חלק מהאנשים שאם הוא לא ביצע את העבירה שיוחסה לו הוא מן הסתם אשם בעבירה אחרת[2]. חוקרים העריכו את אחוז ההרשעות של אנשים שלא ביצעו את העבירה שיוחסה להם כבין 0.5%-4%, אולם אין בנמצא דרכים מדויקות להערכת מספרן של הרשעות מוטעות, אחד הכלים המרכזיים לכך בסוף המאה ה-20 היה ביצוע בדיקות DNA[3].
במחקר שנעשה בשנות ה-70 של המאה ה-20 בקרב 120 אסירים שהורשעו בעבירות רכוש הכירו 83% מהם בנכונות הכרעת הדין שהרשיעה אותם[4].
במשפט העברי
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנאים להכרעת דין במשפט העברי שונים בין עונש מוות לעונשים אחרים. בעוד בעניינים ממוניים מרשיעים את הנאשם ברוב רגיל של השופטים, בדיני נפשות בהם מושת עונש מוות דרוש רוב של לפחות שני שופטים להרשעה, אף שרוב של שופט אחד מספיק לזיכוי. בדיני ממונות ניתן לתת את הכרעת הדין ביום של המשפט, בעוד בדיני נפשות הכרעת הדין ניתנת רק למחרת המשפט[5].
תנאי ייחודי נוסף להכרעת רוב במשפט העברי, הוא שבהכרעות משפטיות או מעין משפטיות נדרש לא רק שהדיון יהיה בנוכחות כל הדיינים, אלא גם שהכרעת הדין תהיה בנוכחות כל הדיינים, ואז תהיה ההכרעה כדעת הרוב[6].
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי החוק הישראלי, במקרה של חילוקי דעות בין השופטים בהכרעת הדין במשפט אזרחי, נקבע פסק הדין כדעת הרוב על פי עקרון הכרעת הרוב. במקרה שאין רוב לאחת הדעות, נקבע פסק הדין כדעת אב בית הדין.
כשיש חילוקי דעות בין השופטים בהכרעת הדין במשפט פלילי, ראשית נדרש רוב של שופטים הסבורים שיש להרשיע את הנאשם בעבירה פלילית מסוימת. גם אם רוב השופטים סבורים שהנאשם ביצע עבירה פלילית, אך אין רוב שתומך בהרשעתו בעבירה מסוימת, הנאשם זכאי. עם זאת, בעבירות חופפות (כגון שוד וגנבה) יצורפו דעות התומכים בהרשעה.
במקרה של חילוקי דעות לגבי גובה העונש, דעת המחמיר ביותר מצטרפת לדעת הקרוב אליו וכך נוצר רוב לדעה זו. לדוגמה: אם אחד השופטים מבקש להעניש ב-4 שנות מאסר, שופט אחר - ב-3 שנות מאסר, ושופט שלישי – בשנתיים מאסר, אז העונש יהיה 3 שנות מאסר[7].
כאשר יש חילוקי דעות בסוג העונש, ואין רוב לאחת הדעות; כגון: מאסר, על תנאי, קנס, נקבע פסק הדין כדעת אב בית הדין.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Larry Laudan, Truth, Error, and Criminal Law , Cambridge University Press, 2006, pages 13-14
- ^ Robert Martin Krivoshey, Instructions, Verdicts, and Judicial Behavior, Taylor & Francis, 1994, page 57
- ^ Richard A. Stack, Rob Warden, Dead Wrong, Greenwood Publishing Group, 2006
- ^ יעל חסין, הכסף "העובד" ועסקת ההחזר, בתוך משפטים תמוז תשל"ח, עמוד 390
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה א'
- ^ נחום רקובר, "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988)], כרך ראשון עמ' 196–198: אין מכריעין ברוב דעות אלא אם כן התקיים הדיון בנוכחות כולם.
- ^ ראו גם: יש בכלל מאתיים מנה.
