השפעתה התרבותית של מדונה
_(cropped)_(cropped).jpg)
מאז תחילת הקריירה שלה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, לזמרת ולכותבת השירים האמריקאית מדונה הייתה השפעה חברתית-תרבותית על העולם באמצעות שיריה, מערכות היחסים שלה, סגנון לבושה ואורח חייה. במהלך הקריירה שלה, תוארה מדונה על ידי מחברים בינלאומיים מרובים כאישה "המצליחה ביותר בכל הזמנים" במוזיקה, או ככל הנראה כ"אמנית המשפיעה ביותר בכל הזמנים". היא גם השיגה מעמד של "אייקון תרבות" כפי שציין תאורטיקן התרבות סטיוארט סים.
המורשת שמדונה יצרה עם השנים נחקרה על ידי סוציולוגים, היסטוריונים ומדעני חברה אשר ערכו מחקרים מקיפים על הזמרת.[1][2][3] השפעתה המוזיקלית הושוותה לאייקוני מוזיקה כמו הביטלס ואלביס פרסלי. מבחינת מכירות, מדונה נחשבת למוזיקאית שיאנית מכירות ותקליטיה נמכרו במאות מיליוני עותקים, מה שהופך אותה לאמנים הנמכרת ביותר בכל הזמנים. מבקרים רבים טענו כי בדיעבד נוכחותה, הצלחתה ותרומתה בכך סללו את הדרך לאמנים רבים ושינו את סצנת המוזיקה לנשים במוזיקה, במיוחד במוזיקת הפופ והדאנס. ביקורות על עבודותיה שימשו גם כ"מפת דרכים לבדיקת נשים בכל שלב בקריירת המוזיקה שלהן" לדעתם מבקרים רבים. לפי היכל התהילה של הרוק אנד רול, מדונה היא סמל פופ המולטימדיה הראשון בהיסטוריה. המלומד הצרפתי ז'ורז' קלוד גילברט הרגיש שיש לה חשיבות תרבותית גדולה יותר ממה שחושבים וטען שהיא מיתוס פוסט-מודרני, שיש בו אוניברסליות ונצחיות. האקדמאית קמיל פאגליה כינתה אותה "דמות היסטורית מרכזית".
הפניות למדונה בתרבות הפופולרית מצויות באמנויות, בספרות, במוזיקה ואפילו במדע. במובן הכללי, העיתונאי פיטר רובינסון ציין ש"מדונה המציאה את תהילת הפופ העכשווית כך שיש מעט ממנה בדנ"א של כל דבר בפופ המודרני". בנוסף לכך, נחשבת מדונה לדמות מקטבת; במהלך הקריירה שלה, מדונה משכה תשומת לב תרבותית סותרת מצד ארגונים משפחתיים, אנטי פורנו פמיניסטיים וקבוצות דתיות ברחבי העולם באמצעות חרם והפגנות. שיריה, אלבומיה והקליפים שהוציאה לאורך הקריירה שלה, הפכו לנכסי צאן ברזל במדינות שונות ברחבי העולם.[4][5][6]
סקירה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר אקדמאים וסופרים ציינו את השפעתה התרבותית של מדונה מאז שהחלה את פעילותה בשנות ה-80 של המאה ה-20 והעירו על המשך השפעתה ומורשתה בעשורים הבאים. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, המוזיקולוג אדוארדו ויניאלה מאוניברסיטת אוביידו, בשיחה עם רדיו פראנס אינטרנשיונל, הגיב ש"ניתוח מדונה" הוא להתעמק באבולוציה של רבים מההיבטים הרלוונטיים ביותר בחברה.
בשנת 1998 אן פאוורס מניו יורק טיימס הגדירה את מדונה כ"אלילה לאורך זמן רב שמוגדרת על ידי הקהל שלה ומשמשת כפרצוף האנושי של השינוי החברתי". בערך בתקופה הזו, כמה אקדמאים תיארו אותה כ"ברומטר תרבות המכוון את תשומת הלב לתמורות תרבותיות, מאבקים ושינויים". הסופר הבריטי, ג'ורג' פנדל, שכתב עבור ארגון "בידון" הסביר שהיא הגדירה דרך חיים בשנות ה-80 וה-90 והדבר הביא לתאר אותה באופן עקבי כ"סמל תרבותי". אליו הצטרף החוקר האקדמאי הבריטי בריאן מקנאייר שהוסיף שהיא "יותר מאייקון ומשפיעה תרבותית". הפרופסורית הקנדית, קרלנה פיית', טענה שהמוזרות של מדונה היא ש"היא שטה כל כך חופשייה דרך כל כך הרבה שטחים תרבותיים והיא הייתה דמות להערצה בין אנשים ממגוון שלם של תרבויות שהלכו אחריה יותר ויותר ככל שהפכה לדמות מרכזית יותר". המשוררת האמריקאית, ג'יין מילר, אמרה ש"מדונה מתפקדת כארכיטיפ ישיר בתוך התרבות העכשווית", והשוותה אותה למדונה השחורה. בתיאורו של הסופר האמריקאי תות סרויאן מדונה היא "מספרת סיפורים" ו"פורצת דרך תרבותית". בנוסף הוא אמר: "היכולת של מדונה להעביר את המסר שלה מעבר למוזיקה ולהשפיע על חייהן של נשים הייתה המורשת שלה". הפרופסור הרומני דורו פופ מאוניברסיטת באב-בוליאיי תיאר בספרו "עידן ההפקרות" (2018) שהיא "אייקון תרבותי מאוחד" וציין את העובדה שכמה סופרים כינו אותה כ"גיבורה". פרופסורים ומחברים של האנציקלופדיה "נשים בעולם של היום, כרך 1" (2011), כתבו:
השפעתה התרבותית של מדונה הייתה עמוקה ורחבה, שכן התמורות והמחלוקות המרובות שלה משכו את תשומת לבם של חוקרים רבים העובדים במגוון תחומים, כמו תיאוריה פמיניסטית וקווירית, לימודי תרבות, לימודי קולנוע ותקשורת. דיונים מלומדים על מדונה מקיפים מגוון רחב של נושאים [...] מחקרים ביקורתיים על מדונה חושפים אותה – כסמל, תדמית ומותג.
פרשנויות על השפעתה התרבותית של מדונה או על מורשתה ניתן למצוא גם בעיתונים מסורתיים ובכלי תקשורת אחרים. ג'ניס מין מבילבורד כתבה בשנת 2016 כי "מדונה היא אחת ממספר זעיר של אמני-על שהשפעתם וקריירתם חרגו ממוזיקה". רבקה הרינגטון, עורכת בניו יורק כתבה: "ההישגים האמיתיים של מדונה הם יותר מדי מכדי שהאדם המודרני יוכל לחשוב אפילו". ויליאם לנגלי מדיילי טלגרף הרגיש ש"מדונה שינתה את ההיסטוריה החברתית בעולם, ועשתה יותר דברים ממה שאנשים אחרים עשויים לעשות אי פעם". התורם של חברת ספין מדיה הגיע למסקנה כי "מדונה שינתה את החברה באמצעות שאיפתה הלוהטת וחוסר נכונותה להתפשר". מריסה ג. מולר מ-W כתבה ש"מדונה הותירה את חותמה בכל פן תרבות".
בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארצות הברית מדונה כונתה כ"אייקון אמריקאי" בידיי אמריקאים וסופרים בינלאומיים רבים הן בזכות ההשפעה המוקדמת שלה והן בזכות המורשת שלה בתרבות האמריקאית. אקדמאים שונים השוו אותה לאייקונים אמריקאים אחרים כדוגמת מרילין מונרו, אלביס פרסלי וקוקה-קולה. הם חשו כי את הדימוי שלה "ניתן לזהות באופן מיידי ברחבי העולם והוא מתקשר באופן מיידי עם רבים מערכי התרבות האמריקאית". יועצת מגדרית ומוזיקולוגית בקורס שהוקדש למדונה באוניברסיטת אוביידו בשנת 2015, אמרה שההיסטוריה והאבולוציה שלה יהיו "ניתנים להשוואה" ויכולים להיות "שימושיים לניתוח ההתפתחות ההיסטורית של ארצות הברית". הסופר הארגנטינאי, רודריגו פרסן, ראה בה את אחד ה"סמלים הקלאסיים של תוצרת ארצות הברית". תפיסה חיצונית אחרת הגיעה מהאקדמאי הצרפתי ז'ורז' קלוד גילברט שהביע (בערך ב-2002) ש"אמריקה יודעת יותר על מדונה מאשר על כל קטע מהמקרא". העורכת האמריקאית אנאלי ניוויץ הצהירה שהזמרת נתנה לתרבות האמריקאית ולתרבות ברחבי העולם, "לא אוסף של שירים, אלא אוסף תמונות". היסטוריון התרבות והסופר ג'ים קולן כתב ש"מעטים מהדמויות בחיים האמריקאים שהצליחו להשליט את הגורל שלהם באותה מידה כמוה, והעובדה שהיא עשתה זאת כאישה היא מדהימה יותר".
הפרופסורית ברטה א. סמית' שומאדה חשה שרק מדונה מתחרה במרחב שכבשה אופרה ונפרי בסוף המאה ה-20 ובנפש התרבות הלאומית. במהלך שנות ה-80 וה-90 התייחסו אליה כתנועה פמיניסטית, פוליטית ומינית משל עצמה. אן פאוורס אמרה ש"אינטלקטואלים תיארו אותה כמגלמת מין, קפיטליזם וידוענית בעצמה". שרה מרקוס אמרה ש"הזמרת הביאה את השינויים בתרבות האמריקאית". בנוסף לכך, היא אמרה ש"התפשטותה של השחרור המיני לאמריקה התיכונה, שינתה את המדינה הזאת לטובה. וזו לא חדשות ישנות; אנחנו עדיין חיים אותה". בסיכום המאמר שלה כתבה: "שמדונה שינתה מחדש את התרבות האמריקאית". הפרופסור וההיסטוריון גלן ג'ינסון אמר כי היא "שחררה את האמריקאים מעכבותיהם וגרמה להם להרגיש טוב עם הנאה". הסופר הסקוטי אנדרו או'הגן כתב: "מדונה היא כמו יריבה הרואית לאוטוריטריות תרבותיות ופוליטיות של הממסד האמריקאי".
מדונה כאייקון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרסל דנסי, פרופסור לסמיוטיקה ואנתרופולוג לשוני באוניברסיטת טורונטו אמר שהמילה אייקון הוא מונח שהשתמשו בו בהקשר דתי אך עם פריצתה של מדונה החלו להשתמש בו גם בקרב ידוענים. בנוסף לכך, טען שנהגו להשתמש במילה לתאר גברים אך בזכות מדונה השתמשו במילה הזו גם עבור נשים. בעקבות כך מספר מילונים ידועים השתמשו במדונה כדי לתת דוגמה לשימוש במילה.
מדונה כונתה "אייקון" בתחומים רבים ביניהם פמיניזם, סקס, קוויריות ומגדר שנערכו בהם מחקרים. הפרופסור דיאן פקנולד אמר ב-2006 ש"העובדה שלא רק עבודתה אלא האישיות שלה הייתה פתוחה לפרשנויות מרובות תרמה לעליית במחקרים סביבה". ברולינג סטון נכתב כי: "היא סמל חי לא רק בגלל הדברים האלה אלא כרעיון, כדוגמה כארכיטיפ שיוצא במקביל לאישה האמיתית".
פמיניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדונה כאייקון פמיניסטי יצרה מגוון דעות ברחבי העולם במשך עשרות שנים. הפרשן הקנדי מארק סטיין הסביר ש"יש לה חשיבות לפמיניזם על ידי קורסים במכללות" וכינה אותה "מטפורה לתעשייה". ריצ'רד אפניגנזי וכריס גאראט כתבו ב-Introducing Post Modernism: A Graphic Guide (2014) שעבור חלקם, "מדונה היא מודל הסייבר של האישה החדשה". בשנת 2012, האקטיביסטית והסופרת ג'ניפר באומגרדנר חשה שמדונה "ילדה זן חדש של פמיניסטיות". פרופסור סוט ג'האלי אמר שהזמרת "היא סמל פמיניסטי כמעט קדוש". בשנת 1990 כינה האקדמאי קמיל פגליה את מדונה "פמיניסטית אמיתית" וכ"עתיד הפמיניזם". בשנת 2017 אמר כי אכן מדונה הייתה עתיד הפמיניזם. בשנת 2011 כלל עיתון הגרדיאן את מדונה ברשימת "100 הנשים המובילות בעת הנוכחית" כאשר עורכת העיתון רשמה: "לא משנה העשור או טרנד האופנה, היא תמיד הייתה גלויה על קשיחותה ושאיפתה". עוד הוסיפה שמדונה "אינה מעוררת השראה משום שהיא נותנת לנשים אחרות יד, אלא משום שהיא פורצת את גבולות הנחשבים בדרך כלל כלא מקובלים". בשנת 2012, מבקר התרבות הספרדי ויקטור לנור כינס ועדת חוקרים שדנה בעובדה שמדונה היא אייקון פמיניסטי. אחת התגובות הייתה: "היא הביאה את הרעיון של נשים כגיבורות וכסוכנות של פעולותיהן", בעוד אנשים אחרים בוועדה הצהירו שהיא "תורמת להעצמתן של נשים בקבוצות מיעוט, נשים מערביות, אנשים מהמעמד הבינוני ואנשים מקהילת הלהט"ב אך העצמה זו אינה פמיניזם, משום שהיא אינדיבידואליסטית". עבור אחרים, כמו הפרשנית האוסטרלית, מלינדה טנקארד רייסט "מדונה הפנתה עורף למען הנשים" וכתבה על כך גם במאמר שלה ב-2016 שם תיארה את מדונה כ"איום על הסטטוס קוו".
סמל מין
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הקריירה שלה כונתה מדונה כ"אייקון מין" וכ"סמל מין". עוד בשנים המוקדמות לקריירה שלה, כונתה כך ורבים סברו שתמשיך להיות כזו לאור התבגרותה. קונוטציה מינית הייתה חלק מהקריירה שלה, בעוד קורטני א. סמית' כתב בספר "אוסף שיאים של נשים" (2011) שרוב האנשים משייכים את מדונה למין. צ'אק קלוסטרמן בספר "סקס, סמים ופחזניות קקאו" (2003) ש"בכל פעם שאני שומע אינטלקטואלים מדברים על אייקונים מיניים של ימינו, השם המוזכר ביותר הוא מדונה". על תפישות נרחבות אלה התבדח פעם הפיזיקאי סטיבן הוקינג כאשר אמר: "מכרתי יותר ספרים על פיזיקה מאשר מדונה על יחסי מין".
השימוש של מדונה במיניות שלה מאז תחילת הקריירה שלה תועד והודגש לאור העובדה שרוב האנשים שהצליחו באותה התקופה בתחום המוזיקלי היו גברים ולכן מיניותה בלטה בנוכח העובדה שעבדה בתחום שהיה נחשב בעיקר של גברים. פרופסור סנטיאגו פוז-הרננדס ומחבר הספר "עולמות הטביעה של מדונה" (2004) כתב שמדונה: "שימשה כמודל לחיקוי עבור נשים בתרבויות רבות ושונות, המסמלת עצמאות מקצועית ואישית בחברה הנשלטת על ידי גברים, כמו גם שחרור מיני". בקרב ההשקפות העכשוויות, המיניות שלה נותחה על ידי הביוגרפים וונדי לי וסטיבן קרטן כאשר הם ציינו שהיא "שלטה במניפולציה בכל גבר בהישג ידה", בעוד החוקרים שרי בנסטוק וסוזן פריס העירו ש"בנים הם צעצועים בשבילה". תפיסה זו המשותפת לרבים, הועלה על ידי הפסיכיאטר והסופר ג'ול אייזנבוד אשר הצהיר שסירובה של מדונה לקבל את הכוח והנשיות הפך אותה ל"שוות ערך לגברים" ו"אפשר לה לשמור על מעמדה כסמל מין". אקדמאים וסופרים המשיכו לבחון מחדש את מיניותה בעשורים הבאים, וד"ר סוזן הופקינס בספרה, "בנות גיבורות: הכוח החדש בתרבות הפופולרית" (2002), אמרה ש"מדונה אמנם מזדקנת לפני כולם, אך ממשיכה להציג את עצמה כמהפכנית מינית". פרייה ג'רמן, מלומדת מוזיקה באוניברסיטת ליברפול אמרה בשנת 2018 שמדונה "מפגינה סוג חדש של רלוונטיות" והדגישה ש"היא אמנם כבר מבוגרת, אך היא עדיין נמצאת בעין הציבור מה שהופך אותה עדיין לרלוונטית".
בין הערכות המחודשות הן בנוגע להשפעתה והן למורשתה, העורכת האמריקאית ג'ניס מין כתבה ש"מדונה הייתה בבעלותה על המיניות שלה", והסבירה עוד ש"היא גרמה לאנשים להתכווץ אבל גם לחשוב אחרת על שחקניות נשים" וראתה "בתפקידה כפרובוקטורית כמישהי ששינתה את הגבולות עבור הדורות הבאים". עם זאת, אנשים כדוגמת שמואל בוטח מתחו ביקורת על מדונה ואמרו: "לפני מדונה, ייתכן שנשים היו מפורסמות יותר בקולות שלהן מאשר במחשוף שלהן [,] וכך הן היו מתגלות ככוכבות על של המוזיקה" ולסיכום אמר: "ביקום שלאחר המדונה, אמנים רבים חשים כעת את הלחץ לחשוף את גופם בטלוויזיה הלאומית למכירת אלבומים". בתגובות נוספות, בעל טור התרבות רובין מלצר מניו סטייטסמן, הבטיח שהזמרת "שינתה באופן בלתי הפיך את דימוי התקשורת של המיניות הנשית". חיימה אנדרסון שלימד בבית הספר האירופי לניהול וטכנולוגיה אמר שהיא מהאמניות הראשונות בעולם ש"הצליחו לתמרן בנושאים דתיים ומיניים בו-זמנית".
אופנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיקולוגית סוזן מק'קלרי, כתבה ש"דיו רב נשפך בדיון סביב הדימוי החזותי של מדונה". הפרופסורית והבלשנית הבריטית שרה מילס בספרה, "מגדר את הקורא" (1994), כינתה את מדונה כ"חדשנית", בעיקר בשימוש בתמונות והתרכזה באופן גורף בווידאו קליפים שלה, שהופצו לארוך הקריירה שלה. כעבור שני עשורים, בעת כתיבת כתב העת "כתב העת לתרבות פופולרית" בשנת 2014, אישר פרופסור חבר חוסה פ. בלאנקו שאנשי אקדמיה ומבקרי אופנה התייחסו להשפעתה של מדונה באופנה. בלאנקו הוסיף עוד את השקפתו על מדונה במאמר זה באומרו שהיא "משתמשת בבגדים על מנת לסמל תרבות. כדי להעביר את פרסונה וגם כדי ליצור אישיות רבות בה". פרופסורים באופנה ב-1994 כתבו ש"אופנה וזהותה של מדונה אינן נפרדות מהפרקטיקות האסתטיות שלה".
בנוסף לכך, טענו שהאופנה שלה מטפחת את הדימוי שלה והתייחסו לסגנון הלבוש שלה בקליפים, הופעות סרטים וכולי. סברינה בר מאינדפנדנט ציינה ביקורות של האקדמאי דאגלס קלנר על השימוש באופנה וזהותה של מדונה עם בגדיה והדגישה כי "הדרך בה הזמרת השתמשה בסגנונה לייצוג זהותה הייתה מושג חדש כאשר נכנסה לראשונה לזירת המוזיקה". מתחילת הקריירה שלה, מדונה הייתה ידועה בזכות שינויי הדימוי והסגנון שלה ללא הרף, בעוד המלומד האוסטרלי מקנזי וארק השווה אותה לדייוויד בואי. אקדמאית האופנה הניו זילנדית, ויקי קרמינאס והמרצה והאמן האוסטרלי, אדם גסי, אמרו שמדונה משנה את הסגנון שלה כל פעם מחדש באופן שגורם לה להשיג מעמד אייקוני. יתר על כן, הם טענו שמדונה היא האישה הראשונה לעשות זאת.
השפעתה בזירת האופנה זכתה להערכה על ידי הסופרת דיאן אסיטימביי שהצהירה ש"מדונה שינתה את האופנה לנצח כשאת חזייתה לבשה בפומבי". אסיסטימביי הוסיפה שהיא ומייקל ג'ורדן "עשו יותר למען תעשיית האופנה בארצות הברית מאשר רבים מקולקציות האופנה שלנו יחד". הסופר וההיסטוריון הבריטי מייקל פאי הרגיש שהזמרת "לא רק עושה אופנה, היא אופנה". אנה וינטור, העורכת הראשית של מגזין האופנה ווג אמרה: היא "גורמת לאופנה לקרות" ואמרה ש"מדונה הייתה אחת ממגבשי הסגנון החזקים ביותר של זמננו". בעקבות כך וינטור בחרה במדונה כאישה הראשונה שלא הייתה דוגמנית שהייתה על שער המגזין. בנוסף, מגזין טיים הכתיר אותה כאחת מ-100 האנשים המשפיעים בכל הזמנים בתחום האופנה, הסגנון והעיצוב בשנת 2012. בכתבה שנכתבה ב-ynet לכבוד ציון 30 שנה לסרט הדוקו "במיטה עם מדונה" נכתב: "ריקודי הווגינג שיצאו מתרבות השוליים אל הבמות, האובססיה לתיעוד עצמי בלתי פוסק ואפילו הצילומים של בילי אייליש במחוך – הדוקומנטרי שצפה מראש את הטרנדים של היום".
קהילה הלהט"ב וקווירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרופסורית ג'ודית א. פראינו אמרה ש"אף אחד לא עבד יותר קשה ממדונה בשביל להיות גיי אייקון, היא עשתה זאת בכל הפלטפורמות האפשריות כמו קליפים, סרטים והופעות. החוקרים כרמין סראצ'ינו וקווין סקוט בסרט The Porning of America אמרו שהיא "זכתה לפופולריות מיוחדת בקרב הקהילה, ובכך יצרה קהל מעריצים לטווח ארוך שהוביל להכתרתה כאייקון ההומוסקסואלי הגדול ביותר של כל הזמנים". השפעתה הוזכרה גם בקרב קהילות להט"ביות ובקרב מאמרים רבים כאשר בין היתר הירחון הלהט"בי אדבוקט כינה אותה כ-"גיי אייקון הגדול ביותר בכל הזמנים". בכתב העת אאוט נכתב שהיא "ביססה את מעמדה כגיי אייקון עוד לפני שזה היה מגניב להיות כזה". הנשיאה והמנכ"לית של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה ציינה ב-2019 ש"מדונה תמיד הייתה ותהיה הגיי אייקון הסטרייטי המשפיע ביותר".
מדונה מזוהה גם כאייקון של הקהילה הקווירית וכ"סמל המלכות" שלהם. התאולוג רוברט גוס אמר: "מבחינתי, מדונה הייתה לא רק אייקון קווירי אלא גם אייקון נוצרי שהתיך את הגבולות בין התרבות הקווירית לקהילות אמונה קוויריות". המוזיקולוגית שילה ויטלי כתבה בספרה "הקצב הסקסי: מוזיקה ומגדר" (2013) ש"מדונה התקרבה לכל ידוען עכשווי אחר בהיותה סמל קווירי מעל הקרקע". עורך בניו יורק טיימס אמר ב-2016 על הסרט התיעודי "במיטה עם מדונה": "הרקדנים האלה, שהיא הרגישה כל כך קרובה אליהם, עברו את עידן האיידס והסטיגמה שהתלוותה למחלה" (בהתייחס לעובדה שמחלת האיידס הייתה באותה התקופה מזוהה עם הקהילה הגאה). גם העיתונאי דריל דיינו מפינגטון פוסט כתב באותה השנה איך השפיע עליו הסרט כנער צעיר באילינוי: "הייתה בסרט סצנה של מצעד הגאווה, דבר שמעולם לא ראיתי לפני כן". בהמשך, הוסיף ש"הרקדנים של מדונה עומדים בצד, בזמן שאנשים צועדים וצועקים בגאווה: 'אנחנו כאן. אנחנו מוזרים. תתרגלו לזה!' חשבתי לעצמי, אפילו אני יכול להשתלב שם. הרגע הזה שינה את חיי, והרקדנים של מדונה הפכו מיד לגיבורים שלי. הם הראו לי שזה בסדר להיות שונה. כנער בתחילת שנות ה-90, הם גרמו לי להרגיש שייך". ב-ynet נכתב על הסרט: "כך או כך, מבחינה חברתית חשיבותו של הסרט נרשמה בעיקר בזמן אמת, כשעזר לנרמל את היחס אל הקהילה הלהט"בית. מערכות יחסים חד-מיניות הוצגו בו, וכך גם השיח על מגפת האיידס שהייתה אז בשיאה". ב-2019 יצא לאור בישראל הספר "מדונה: האובססיה ההומואית הגדולה מכולן: פענוח מהות הרגש, הרציונל וההערצה חסרת התקדים של הומואים כלפי הדיווה הגדולה בעולם" מאת דורון בראונשטיין החוקר את מקורות ההערצה ההומוסקסואלית כלפי הזמרת.
פוסטמודרניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
הסופרת והעיתונאית הבריטית, לוסי או'בריאן, כינתה את מדונה כ"אייקון פוסט-מודרני". עוזרת הפרופסורים, אוליבייה סקרדין, אמרה שמדונה היא תמצית של הפוסט-מודרניזם. הסופר הנוצרי, גרהאם קריי, נתן גם הוא את נקודת מבטו באומרו ש"מדונה היא אולי הדוגמה הגלויה ביותר למה שמכונה פוסט-מודרניזם" ואילו עבור הסופר מרטין איימיס העיר שהיא "אולי האישיות הפוסט-מודרנית ביותר על פני כדור הארץ". עם זאת, אנשי האקדמיה סודהיר ונקאטש ופואט פיראט ראו בה "נציגה של המרד הפוסט-מודרני".
המרצים סטפני גנץ ובנג'מין ברבון כתבו בספר "פוסט-פמיניזם: טקסטים ותיאוריות תרבותיים" (2009) כי "בין אם זה כאישה, כאייקון פופ, או כאישה בת 50, הזמרת האמריקאית מערערת על תפישותינו המוקדמות לגבי מי זו 'מדונה' ובאופן רחב יותר, מה המשמעות של קטגוריות זהות אלה בהקשר פוסט-מודרני".
מוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבקרים רבים ראו את מדונה כאייקון מוזיקלי לאור תרומתה לתעשיית המוזיקה אם כי גם ראו במוזיקה שלה כמעוררת מחלוקת.
הסופרים והמבקרים רוג'ר בלקוול וסטיבן תומאס ארלוויין אמרו שהיא "האישה הראשונה שיש לה שליטה מלאה בתדמית שלה ובמוזיקה שלה". אנה לגלר, עורכת באטנגה מדיה הסבירה שלפני מדונה, חברת תקליטים קבעה כל צעד של אמנים אך היא הביאה לידיי ביטוי את הרעיונות שלה והסגנון שלה בכל חלק בקריירה שלה. הפרופסור קרול בנסון אמר ש"מדונה נכנסה לעסקי המוזיקה עם רעיונות מוגדרים לגבי תדמיתה, אך ההישגים שלה היו אלו שאפשרו לה להגביר את רמת השליטה היצירתית שלה במוזיקה שלה". בשלב מאוחר יותר בקריירה שלה מדונה הקימה את חברת מאבריק רקורדס, חברת תקליטים שהייתה חברת הבת של וורנר רקורדס. החברה זכתה להצלחה רבה כאשר גרפה מיליארד דולר ובכך הפכה לחברת התקליטים המצליחה ביותר שמנוהלת על ידי זמר.
אנשים רבים העריכו שהצלחתה של מדונה בסצנת המוזיקה חוללה שינוי רב ופתחה את הדלת לנשים נוספות להיכנס לתחום המוזיקה, בעיקר סצנת הפופ והדאנס. בדויטשה ולה טענו שתחום מוזיקת הפופ בתקופת הפריצה של מדונה הייתה נחשב לתחום גברי ובכך תיארו אותה כ"האישה הראשונה ששלטה בפופ". גם במגזין הטיימס טענו ש"מדונה חוללה מהפכה בקרב נשים בעולם המוזיקה". באופן דומה ג'ו לוי, העורך הראשי של "בלנדר", אמר שהיא "פתחה את הדלת למה שנשים יכולות להשיג ומותר להן לעשות". בתפיסת השחקנית והאקטיביסטית, סוזן סרנדון: "ניתן לחלק את ההיסטוריה של נשים במוזיקה הפופולרית לפני ואחרי מדונה". גם במגזין בילבורד כתבו את אותו הדבר. יתר על כן, מריסה מולר מ-W הרגישה שהיא "מנרמלת את הרעיון שכוכבי פופ יכולים וצריכים לכתוב שירים משלהם".
כמו כן, אנשים רבים כינו אותה כ"אמנית הגדולה ביותר בתולדות המוזיקה" וכ"אמנית המשפיעה ביותר" בתולדות המוזיקה.
מדונה באומנות העכשווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקריירה שלה מדונה השפיעה גם על עולם האומנות כאשר "עשתה זאת מאחורי הקלעים" סטפני אקארדט, כתבת במגזין W.[10] בין היתר, במהלך הקריירה שלה תרמה כספים או נתנה חסות לתערוכות אומנות שונות שזכו לביקורות חיוביות כולל הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה של טינה מודוטי, שהאוצרת והיסטוריונית האמנות, אן הרנונקורט אמרה שהיא [מדונה] "מציגה את אותה [מודוטי] לציבור רחב יותר". תחושות דומות הגיעו מרוזי מילארד, כתבת האמנות של BBC, כשהעניקה את פרס טרנר בטייט בריטניה בשנת 2001. היא נתנה חסות לתערוכה של הצלמת והאמנית סינדי שרמן במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בשנת 1997.[11][12] מדונה ידועה כאספנית יצירות אומנות; יש לה יצירות אמנות בשווי 100 מיליון דולרים, הכוללות כ-300 יצירות של ציירים כמו פרידה קאלו וסלבדור דאלי. בשנת 1996 היא נכללה ברשימת "100 אספני האומנות הגדולים ביותר" של Art & Antiques וברשימת "25 אספני האומנות המובילים" של הוליווד ריפורטר בשנת 2013.
מבקרי אמנות והיסטוריוני אמנות כמו ג'ון א. ווקר בדקו גם את הקריירה שלה בפרספקטיבה של האמנויות.[12] מלבד פעילויותיה הקשורות בזירת האמנות, במהלך הקריירה שלה עבדה מדונה עם יוצר וידאו, צלמי אופנה ומעצבים רבים ואף עם אמני פלסטיק כמו אנדי וורהול, קית' הרינג ובן זוגה לשעבר, ז'אן-מישל בסקיה.[13][14] עבודתה של מדונה עם אותם אנשים זכתה לביקורות חיוביות. בעקבות כך, נכתב במגזין טיימס האירי כי מדונה "הייתה כוכבת הפופ הנשית הראשונה שעסקה באופן מלא באלמנטים הוויזואליים של האמנות שלה בזמן שהדגישה את שיתופי הפעולה שלה".[15] כתב מYGO מגזין W אמר שמדונה הייתה "הראשונה ששיתפה פעולה בין אמני פופ למעצבים באופן שגרתי".[15] האוצר ומבקר הצילום וינס אלטי אמר כי מדונה הגיעה ל"מעמד אייקוני" בתחום.[11][16]
כתבת מטעם מגזין W תיארה אותה כחלוצת תחום שילוב הפופ והאומנות. היא תוארה בעיני רבים כראשונה לנצל את הפוטנציאל המלא של וידאו קליפים, כפי שגם תיארה לוסי או'בריאן באנציקלופדיה בריטניקה.[17] מבקר הקולנוע ארמונד וייט אמר שהיא גרמה לכמה אמנים להיות בעלי "תודעה אמנותית" והרגישו ש"הם לעולם לא יחזרו על הרגע שבו הקשר של מדונה לצייטגייסט הפך להיסטורי".[18]
בתפיסתו של אמן הגרפיטי ופרשן התרבות, פאב פייב פרדי "היא הדוגמה המושלמת של האמן החזותי".[14] לאחר מותו של מייקל ג'קסון, הרכב מבקרי אמנות ארגנטינאים ראו בה "האמנית האוניברסלית היחידה שנותרה בעינה". מבקרים רבים, כולל דניאל מולינה, גרסיאלה ספרנצה ואלישיה דה ארטיגה הסבירו שהיא עצמה "ביטוי מולטימדי שמרכז את האופנה, המחול, הצילום, הפיסול, המוזיקה, הווידאו והציור".[19] תפיסה דומה צוינה בידי ג'ון פארלס כשהזמין את הקהל לראות בה "פרויקט אמנות רב-מדיה מתמשך".[20] אמן האשליות דייוויד בליין תיאר אותה "כמי שבעצמה היא יצירת האמנות הגדולה ביותר שלה – דבר כה משפיע עד כדי בלתי נתפס". פרופסור ג'ון ר. מאי ללימודי אנגלית ודת הסיק שהיא "גזאמטקונסטוורקית" וכותב המוזיקה הסקוטי אלן מקגי אמר שהיא "אמנות פוסט-מודרנית שכמותה לעולם לא נראה עוד".[20]
השפעה מסחרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסמיוטיות וההשפעה של מדונה התרחבו גם בתחום בתי הספר העסקיים וקהילת השיווק. כלכלנים, משווקים, יזמים, או מומחים עסקיים אחרים ניתחו או ערכו קורסים אשר חוקרים את "אסטרטגיות" ההצלחה והמסחריות שלה; כך למשל האקדמאי דאגלס קלנר אמר כי "אי אפשר לתפוס את תופעת מדונה במלואה בלי לנתח את אסטרטגיות השיווק שלה".
הכלכלן והחוקר רוברט מ. גרנט הקדיש אודותיה שיעור בשנת 2008 והדגיש את ההקשר של עולם הבידור לתחרותיות. מומחה השיווק והפרופסור סטיבן בראון מאוניברסיטת אלסטר כינה אותה "גאון שיווקי" בעת שחקר את המקרה שלה. הפרופסור לעסקים אורן הררי טבע את הביטוי "אפקט מדונה" בהשראת הטקטיקות והשינויים העסקיים שלה, בעוד שראה את השימוש בו גם לאנשים פרטיים וגם לארגונים. דוקטור פיטר ואן האם מ-NATO Review הסביר את "עקומת מדונה", ביטוי ששימש כמה אנליסטים עסקיים לתיאור ה"הסתגלות למשימות חדשות תוך שמירה על עקרונות עצמך". הוא הסביר עוד כי "עסקים משתמשים במדונה כמודל לחיקוי של המצאה עצמית מחדש". הפסיכולוג כריסטופר ברגלנד ניתח את הצלחתה של הזמרת גם הוא אך מנקודת מבט של מדעי המוח.
כמו כן, זכתה מדונה להערכה ממגוון מומחים בתעשייה כאשת עסקים וכמה מהם כינו אותה "אשת העסקים החכמה ביותר באמריקה". בית הספר לעסקים של קלי אמר שהיא יותר מ"סמל פולחן הפופ" "והייתה אימפריה מהיום הראשון". פרופסור רוברט מיקליץ' תיאר אותה כתאגיד בפני עצמה, כאשר דיבר על כך בספרו מ"הגל למדונה". קולין בארו, חוקר אורח בבית הספר למינהל קרנפילד, ראה בה "ארגון בפני עצמה". מרטין קופ מומחה ביזמות והתאורטיקן, ג'יימי אנדרסון, כינו אותה כמישהי ש"נולדה להיות יזמית". בשנת 2018, פטרישיה ליפה דייוויס מ-Campaign, עסקה במדונה בגיל 60, והציעה את המקרה שלה כדוגמה טובה למשווקים המתמקדים בקבוצות דמוגרפיות ישנות יותר של נשים. תרומתה בסיוע לעיצוב עסקי המוזיקה זכתה להערכה על ידי לוסי או'בריאן, שאמרה כי מדונה הפכה לראשונה "שניצלה את הרעיון" של אמנית הפופ כמותג בשנות השמונים. העורך ג'רלד מרזורטי אמר כי מטרתה של מדונה הייתה להכניס את תופעת ה"כוכבות" לתוך המולטימדיה.
כבר בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 גופים ואנשים רבים כינו אותה כזמרת המצליחה ביותר שיש תוך כדי שבשנת 1998 גינס שיאי עולם הכתירו אותה באופן רשמי כזמרת שמכרה הכי הרבה אלבומים ושירים בכל הזמנים. חוקרים מכתב העת Journal of Business Research כינו אותה לא רק כזמרת המצליחה ביותר שיש בהיסטוריה מבחינה מסחרית, אלא גם כזמרת המצליחה ביותר בכל הזמנים בתחום סיבובי ההופעות; על כך, הצהירו שישנה "הכרה במותג ובאורח החיים שלה". בשנת 2015 לימדה יועצת המגדר והמוזיקולוגית לורה ויניאלה בקורס שהוקדש למדונה באוניברסיטת אוביידו כי "היא האישה היחידה שיש לה קריירה כה ארוכה ומצליחה בעולם המוזיקה".
מדונה הפכה לאישה הראשונה שהופיע על שער מגזין פורבס. בנוסף, היא נכללה בכמה מרשימות ההכנסות וההון שלהם מאז הקריירה המוקדמת שלה בשנות השמונים ואף הוכתרה כזמרת העשירה ביותר. מגזין העסקים האמריקני, Fast Company כינה אותה כ"מותג הפופ הגדול ביותר על פני כדור הארץ". בשנת 2021, פורסם בפורבס כי לאורך הקריירה הרוויחה מדונה למעלה מ-1.2 מיליארד דולרים.[22]
טרנדים תרבותיים
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ברוב חלקה של הקריירה שלה, הקשר עם מדונה והמגמות משך פרשנויות של מספר משקיפים, כולל פרשנויות תקשורת ואנשי אקדמיה כאחד. עוזר הפרופסור הקנדי קן מקלוד מאוניברסיטת טורונטו, אישר בספרו We Are the Champions" (2011)" כי "היא מילאה חלק בכמה טרנדים תרבותיות". היסטוריון האמנות ג'ון א. ווקר ראה בה "מייצרת טרדנים חריפה" (בתחומים כמו אמנות או קולנוע) והפרופסורית מרי קרוס הבחינה גם ב"התאמה שלה לטרנדים תרבותיים". עם זאת, המרצה סוזן הופקינס מאוניברסיטת דרום קווינסלנד, שכתבה לאתר "The Conversation" בשנת 2016, אמרה כי מדונה "חלוצה בהרבה טרנדים תרבותיים שלא עשו חסד לנשים עובדות ממוצעות".
באופן כללי מדונה נחשבת למי שעזרה, העלתה את המוטיבציה, הכניסה, או יצרה אוכלוסייה של כמה דברים כגון מונחים, מקומות, פרקטיקות תרבותיות, מגמות אופנה או מוצרים ש-"MuchMusic" ראתה בהם כ"טרנדים הגדולים בעולם".
מנואל הרדיה, שר התיירות בבליז אמר כי השיר "La Isla Bonita" משך תיירים לסן פדרו. דוגמה דומה התרחשה כשעברה לליסבון בסביבות שנת 2017, ובכך משכה אל המדינה תיירים וגרמה להתעניינות של תיירים בנדל"ן של המדינה. מקורות רבים כמו עיתון אינדפנדנט זיכו את מדונה בפופולריות של המיסטיקה היהודית בעולם המערבי. הסופרת האמריקאית והמחנכת לשעבר אליסון סטרובל אמרה כי: מדונה הפכה עד כדי כך לפופולרית שזה היה פשוט למצוא מקום ללמוד עליה". בניו יורק טיימס טענו כי מדונה הביאה את היוגה לתודעה. הפרופסוריות איזבל דייק ופמלה מוס זיכו אותה במיוחד בפופולריות של אשטנגה יוגה. סטיבן אורספרונג ממכללת סמית' דיבר על השפעתה של מדונה בתחום האופנה וטען כי היא יצרה "שוק חדש של אופנה" ובנוסף טען כי האומנות שלה "הותירה חותם בעולם". המרצה הדני הנריק וולגארד טען כי מדונה הפכה את תחום מוזיקת הדאנס לפופולרי בעולם בזכות השירים שלה והקליפים שלה.
פרופסורים אמריקאים טענו שהיא תרמה גם לפופולריות של מילים וביטויים בלקסיקון האנגלי. הם כללו את המונח "wannabe" בו השתמש המגזין טיים בשנת 1985 לתיאור תופעת "Madonna Wannabe", תופעה בה אנשים רבים רצו להיות כמו מדונה וחיקו אותה באופן גורף. מונח נוסף שהיה פופולרי בזכותה היה בשם הסרט הראשון בו שיחקה סוזאן סוזאן אשר באנגלית שמו היה: "Desperately Seeking Susan" (מחפש נואשות את סוזן). שם הסרט הופץ רבות בכותרות העיתונים והפך לביטוי פופולרי. קריסטין ליב מחברת "BuzzFeed News" טענה כי מדונה העלתה את הפופולריות של המושג "Celesbian" (הכלאה בין המילים סלבית ולסבית) בזכות הנשיקה שלה עם בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה בטקס פרסי ה-VMA של 2003. בזכות טקס זה הומצא גם המושג "מדונה-בריטני" אשר היה בשימוש רב בשנת 2004.
האקדמאית ג'וליאנה צובטקובה ציינה כי דולצ'ה וגבאנה "קיבלו את הכרתם הבינלאומית הראשונה בזכות מדונה", ואילו עיתונאים כמו לין הירשברג כתבו כי תשומת הלב סביב מעצבת האופנה אוליביה ויסקנס הועצמה בזכות הזמרת. "בדיילי טלגרף" טענו כי בזכות מדונה ציוריה של פרידה קאלו הפכו לפופולארים בקרב אספני אומנות. החוקרים רונדה האמר ודאגלס קלנר התייחסו לקליפ של השיר "Frozen" בו מדונה לבשה תלבושת הודית וטענו באותה תקופה כי נשים אשר לבושות בהשפעת נשות דרום אסיה צפויה להיות תופעה פופולרית במהלך הזמן הקרוב, הם טענו כי "אף על פי שמדונה לא יזמה את היופי של אביזרי האופנה ההודיים [...] היא כן העלתה אותם לעין הציבור בכך שהיא משכה את תשומת לב התקשורת העולמית". לדברי המבקרים הלטיניים, היא העבירה את הבורלסק לתרבות ההמונית.
הכתב מארק בגו טען כי מדונה ביחד עם מייקל ג'קסון עזרו לבסס את הצלחתו של ערוץ MTV. מבקר המוזיקה סטיבן תומאס ארלוויין אמר כי היה לה "תפקיד עצום בפופולריות של מוזיקת הדאנס". מבקרים אחרים טענו כי דווקא למדונה הייתה השפעה בהעלאת הפופולריות של המוזיקה האלקטרונית. סופרים כמו לוסי אובראיין טענו כי למדונה הייתה גם השפעה בתנועת הרייב, בעיקר בשנות ה-90. על פי חברת "The Vinyl Factory", הסינגל שלה "Vogue" העלה את הפופולריות בשימוש של הכלי "Korg M1". בנוסף השיר העלה את התודעה סביב ריקודי הווג.
מדונה בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדונה כאייקון פופ ודמות על תרבות פופולרית גרמה לאנשים רבים לנתח את אישיותה ועבודותיה המוזיקליות והוויזואליות לאורך השנים. בשנות התשעים, האקדמאי דגלאס קלנר ראה בה "סמל תרבות פופ בעל השפעה רבה" ו"הזמרת המדוברת ביותר במוזיקה הפופולרית". התפיסה המתמשכת של מדונה כנושא בתרבות הפופולרית באה לידי ביטוי על ידי יועצי תקשורת וחוקרי לימודי מדיה כאשר אמרו כי: "מדונה ממשיכה להיות נוכחות מאתגרת בתוך התרבות הפופולרית".
בשנת 2012, מבקרים לטיניים כמו ויקטור לנור תפסו את מדונה כהאדם המשפיע ביותר על התרבות הפופולרית באותה תקופה. בשנת 2015, חוקר מהתכנית "מחקר בתחומים" של אוניברסיטת ראטגרס אמר כי "מדונה הפכה לאייקון הפופ הגדול והחשוב ביותר מבחינה חברתית, כמו גם השנוי במחלוקת ביותר". כשהגיעה לגיל 60 בשנת 2018, הציג הגרדיאן סדרת מאמרים הדנה בדמותה בנקודת מבטם של מספר מחברים, כולל כותבי טור או מוזיקאים. במסגרת הערות אלה, כותבת הטור "המשקיף" ברברה אלן כתבה כי "היא רצתה להגדיר את הצייטגייסט ולא רק לשקף אותו" ואמרה כי "התרבות הפופולרית עדיין מריחה מההשפעה שלה". במאמר שלה היא ציינה גם שמדונה היא "הניצולה הגדולה ביותר של הפופ"
ז'ורז' קלוד גילברט ציין כי "תקופה ארוכה שהתקבלה מדונה כסמל פופ אשר מציע אותה כמיתוס פוסט-מודרני שיש בו אוניברסליות ונצחיות לכאורה". כמו כן, ראסל איליפה מ-PRS for Music כתב כי "במהלך הקריירה שלה, מדונה חרגה מהמונח 'כוכבת פופ' כדי להפוך לאייקון תרבות עולמי".
כדמות ציבורית ותקשורתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחברים במכלול האקדמי "The Connection Madonna" מצאו כי "חוקרים אחרים מנתחים שיחות וייצוגים של מדונה בתקשורת". פרופסורית אן קווטקוביץ' אמרה כי דמויות כמו מדונה חושפות את "ההישג העולמי של תרבות התקשורת". אקדמאים שונים ציינו גם פרשנות של עורך "The Village Voice" סטיבן אנדרסון על מדונה, שאמר בשנת 1989: "היא הפכה למאגר לכל הרעיונות שלנו לגבי תהילה, כסף, מין, פמיניזם, תרבות פופ ואפילו מוות". בראייה רטרואקטיבית לנקודה זו, הקוראת הבריטית דבורה ג'רמין מאוניברסיטת רוהמפטון הגיבה בשנת 2016 כי מדונה "מתיישנת ולא פורשת מהעין וממשיכה לתפקד כמאגר".
לתפיסתה של הפילוסופית הספרדית, לאנה מרתה גונזלס מדונה אין בולטות "תרבותית" אך היא "תהיה משמעותית יותר מבחינה תרבותית מרוב האנשים ששינו את מסלול היסטוריה". כותב המוזיקה והמורה טי קול רייצ'ל שכתב עבור פיצ'פורק בשנת 2015, אמר: "אם אתה לא מעריץ שרוף - או אפילו מעריץ בכלל - אין מנוס ממדונה. היא נמצאת בכל מקום". אף על פי שבמהלך השנים דובר על ההצלחה ועל ההשפעה של מדונה בתחום המוזיקה היו גם אנשים שבמהלך השנים חשו שמעבר לתעשיית המוזיקה מדונה היא אחת מהנשים המוכרות בעולם.
מבקר המוזיקה סטיבן תומאס ארלוויין כתב בפרופיל שלה ב-Allmusic וב-MTV כי "אחד ההישגים הגדולים ביותר של מדונה הוא האופן שבו היא עשתה מניפולציה על התקשורת והציבור במוזיקה שלה, בסרטונים שלה, בפרסום שלה ובמיניות שלה". בקי ג'ונסטון ממגזין "Interview" אמרה שמדונה תמיד "הקניטה עיתונאים בצורה מעולה" והייתה "חצופה ובוטה כאשר הסיטואציה דרשה את זה". הפעילה פוליטית, יסמינה טסנוביץ' כינתה את מדונה "אחת הפרפורמריות הכנות בתרבות הפופ" וטענה עוד כי השינויים שלה "מחושבים היטב". בשנת 2013 אמרה המרצה בקה קראגין כי "מדונה הצליחה להחזיק את תשומת לב הציבור במשך 30 שנה" עם כישורים כמו "להביע את עצמה". עורך המוזיקה ביל פריסקיקס-וורן כתב כי "המגה-סטאריות של מדונה וההשפעה התרבותית שלה הפכו אותה באותה מידה למבנה חברתי ולאדם שהפך לרעיון".
"סוגים רבים ושונים של אנשים [,] מעריכים את מדונה מסיבות רבות ושונות. למדונה יש מעריצים צעירים ומבוגרים, סטרייטים והומוסקסואלים, משכילים ולא מלומדים, אנשים שבאים ממדינות מפותחות ואנשים שבאיפ ממדינות עולם שלישי, שחורים, לבנים, חומים וצהובים, ושל כל העדפה מינית, קטגוריה דמוגרפית ואורח חיים שאפשר להעלות על הדעת. אנשים השונים זה מזה בכל דרך, עדיין יכולים למצוא משהו רלוונטי בתדמית הרב ממדית של מדונה".
— המדען החברתי ג'יימס לול.
תהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
סטן הוקינס מאוניברסיטת לידס אמר שמדונה הייתה אמנית הסולו הנשית הראשונה שזכתה למעמד של כוכבת-על בשנות השמונים. ההיסטוריון גיל טרוי הגדיר את מדונה כ"כוכבת הנשים הדומיננטית של שנות ה-80". האקדמאי אנדרו פרגוסון טען כי "הפשע הכי גדול שלה היה אריכות ימים" בעוד האקדמאית לין פרגיסון דווקא טענה שהפופולריות שלה דעכה בשנות ה-90. הסופר הבריטי מארק ווטס, שכתב את כתב העת האקדמי "New Theatre Quarterly" בשנת 1996, הרגיש כי עלייתה וירידתה (הנתפסת) של מדונה הלכה, כביכול, יד ביד עם זו של התיאוריה הפוסט-מודרנית - "אך בכל זאת השפיעה רבות על כך".
מעבר לתפיסות חלוקות, ארין סקארדה כתבה ל"טיים" בשנת 2012 כי "היא בעצם הגדירה מחדש את המשמעות של להיות מפורסמת באמריקה". הסופר הבריטי פיטר רובינסון אמר גם כי "מדונה די המציאה את תהילת הפופ העכשווית כך שיש מעט ממנה ב-DNA של כל דבר פופ מודרני". העורכת אנאלי ניויץ ציינה בשנות התשעים כי "תחומי התאולוגיה למחקרים קווירים כתבו מחקרים על משמעות של מדונה ליחסי מין, לתרבות האמריקאית ולעתיד".
במהלך ארבעה עשורים רצופים מדונה תוארה על ידי כלי תקשורת רבים כ"אחת מהנשים המפורסמות ביותר" או ה"אמנית הידועה ביותר". בתגובה לנקודה זו תיעד האקדמאי הצרפתי ז'ורז' קלוד גילברט כי "בעיתונות האמריקאית, הבריטית, האוסטרלית והצרפתית" (ארבעת מקורותיו העיקריים) "זה ברור כשמש שמדונה היא האישה המפורסמת ביותר בעולם". בגישות דומות תיאר אותה המלומד והכלכלן הבריטי רוברט מ. גרנט כ"האישה הידועה ביותר על פני כדור הארץ" בשנת 2008. היועץ הפוליטי אהרון קליין אמר בשנת 2007 כי היא ככל הנראה "הסלבריטאית האמריקאית הידועה ביותר במזרח התיכון". רוזי מילארד מ-BBC אמרה כ"אי אפשר לומר שהפרסונה המפורסמת ביותר המתגוררת בבריטניה" (בהתייחס לעובדה כי היא מילארד מתגוררת בבריטניה). הסופר הבריטי מאט קין כתב בשנת 2018: "היא אחת הנשים המפורסמות ביותר שחיו אי פעם". אוניברסיטת קורנל הכתירה את מדונה בשנת 2014 כ"האישה המשפיעה ביותר בהיסטוריה" במחקר המבוסס על אלגוריתמים מוויקיפדיה. יתר על כן, היועץ הפיננסי אלווין הול כינה את מדונה בשנת 2003 כ"סלבריטאית החזקה בעולם" באותה תקופה.
כינויי כבוד עבור מדונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקריירה שלה מדונה זכתה למספר כינויי כבוד. המגזין הצ'יליאני "Qué Pasa" הצהיר בשנת 1996 כי "ניתן לייחס למדונה כינויים רבים ולעולם לא להגזים. היא מלכת הפופ הבלתי מעורערת, אלת המין ומלכת השיווק". הפרופסור האוסטרלי רוברט קלארק מאוניברסיטת טסמניה כתב ב"סלוניטי קולוניאליזם "(2009) כי "מדונה מזוהה עם מגוון כינויים כמו 'נערה חומרנית' או 'מלכת הפופ' המתייחסים לקריירת הפופ העסקית הגדולה שלה". סופר המוזיקה הסקוטי אלן מקגי טען כי מדונה ומייקל ג'קסון המציאו את המונחים "מלכה ומלך הפופ", ואילו העיתונאית האמריקאית עדנה גונדרסן תיארה את מייקל ג'קסון, פרינס ומדונה כ"שלישיית פופ עמידה בחצי מאה שלהם" בשנת 2009.
במאמרים אקדמאים של שנות התשעים היא כונתה "מדוזה מודרנית" ועל ידי חלקם כ"מלכת ההפרעה המגדרית" "ו"מלכת הגזעיות". כמו כן היא גם כונתה כ"מלכת ההקצבות". פרופסור מתיו דונהיו, שמרצה על מדונה ברבים משיעורים שלו במחלקה לתרבות פופולרית באוניברסיטת בולינג גרין סטייט, כינה אותה "מלכת כל המדיה". העיתונות הבריטית כינתה אותה בתואר "מאדג'" כשעברה ללונדון בסוף שנות התשעים. היא כונתה גם מלכת MTV ו-CNN אמרו כי MTV יכולים לעשות ערוץ שהוא רק של מדונה.
השפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]דברים שהשפיעו על מדונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנשיונל ג'יאוגרפיק מצאו כי היסטוריונים או אנתרופולוגים עוקבים אחר השפעותיה מכמה השראות תרבותיות כמו הרוחניות המזרח תיכונית ועד לתולדות האמנות הפמיניסטית. היא קיבלה השראה גם מזמרים וסלבריטאים אחרים, בעוד ביוגרפים רבים תיעדו כי ההשראות העיקריות שלה הגיעו מעולם האמנות והקולנוע, במקום המוזיקה. משקיפים התייחסו להשפעתה על שחקנים אחרים כמו הווארד קרמר, מנהל האוצרות והמוזיאון של היכל התהילה של הרוק אנד רול אמר כי "אף על פי שלמדונה היו השפעות, היא יצרה את הסגנון האישי שלה". הוא הוסיף כי הזמרת "כתבה נוסחה משלה; היא לא הייתה צריכה לעקוב אחר הנוסחה של אף אחד".
דברים שמדונה השפיעה עליהם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר גדול של סופרים בינלאומיים ועיתונאים שעוסקים במוזיקה ציינו את השפעתה של מדונה על אחרים, בעיקר בקרב אמניות. ג'וסלין ונה מ-MTV אמרה כי "היא השפיעה על אחרים" "ואפילו על עצמה". איאן יאנגס מ-BBC כתב כי "השפעתה על אחרים באה באותה מידה מדמותה כמו מהמוזיקה שלה". יאנגס וגם פול ריס מ-Q ציינו כי מדונה "מודעת להשפעה שיש לה על אחרים".
עיתונאי המוזיקה דייגו א. מאנרייק, ציין את הדומיננטיות במצעדים של "יורשיה" וציין כי "במונחים של תרבות הפופ אנו חיים בתקופת מדונה". המסאי גיליאן ברנסטטר, שכתב ל"דיילי דוט ", שיתף גם הוא מחשבות דומות ומצא חשיבות רבה יותר בהשפעתה וכתב כי מדונה היא אחד ה"גורמים הגדולים ביותר בהשפעה זו" הוא ציין את התקופה של שנות ה-80 בה מדונה פרצה, והתייחס לעובדה שאז רוב המוזיקאים הבולטים היו גברים. בראנסטטר הרגיש שהזמרת "מפוזרת בכל מעשה מרכזי" וההשפעה שלה "כמעט מחניקה במלואה". מקורות ומחברים כמו "Branstetter" היו מודעים להשפעתם של אמני מדורות אחרים ממדונה, בעוד ניק לוין מ-iD, הסביר בשנת 2018 כי "היא לא קבעה את התבנית לבדה" אך "יותר מכל אחד אחר, מדונה יצרה את כללי ההתקשרות שמתקיימים כעת על ידי כולם". באותה שנה, 2018, צוות בילבורד השווה אותה למייקל ג'קסון ופרינס והוסיף כי "מדונה היא עדיין זו שהכי קבעה את התבנית למה שכוכב פופ יכול וצריך להיות".
בסקירה נרחבת יותר סיכמה מישל קסטילו מ"טיים" בשנת 2010 כי לכל כוכבת פופ (בשניים-שלושה העשורים האחרונים) צריכה להודות במובן מסוים למדונה על הצלחתה". מחשבות דומות הגיעו מהפרופסורית מרי קרוס שכתבה כי "אייקוני פופ חדשים חייבים למדונה תודה" והוסיפה כי "השפעתה אינה ניתנת להכחשה ומרחיקה לכת". טוני סקלפני כתב עבור MSNBC בשנת 2008, כי "אמנים עדיין משתמשים ברעיונות שלה ונראים מודרניים שהם עושים זאת". השפעתה הרחבה של מדונה על אמניות וההשפעה שהייתה לה ביצירותיהן צוינה על ידי מגזין Vice: "ביקורות על עבודותיה שימשו מפת דרכים לבדיקת נשים בכל שלב בקריירת המוזיקה שלהן."
מחוץ לתעשיית המוזיקה, מדונה זכתה לספרים רבים, מאמרים ויצירות ספרותיות אחרות, כאשר רוב הכותבים ציינו את השפעתה הרבה. הסופרת מאורה ג'ונסטון התייחסה לנקודה זו ואמרה כי "התיאבון לספרים על מדונה הוא גדול, ומגוון הגישות שכותבים, עורכים וצלמים נקטו כדי לעצב את דיוקנאותיהם הוא עדות לאופן שבו הקריירה שלה גם עוררה השראה". דוגמאות לכך כוללות את הסופר האיטלקי פרנצ'סקו פלקוני, שאמר כי היא היוותה השראה לקריירת הכתיבה שלו. הצלם מריו טסטינו הוא דוגמה נוספת. בראיון עם נייג'ל פרנדייל הוא אמר כי מדונה היא הלא דוגמנית הראשונה שהוא שיתף איתה פעולה: "איתה ידעתי שגיליתי את הסגנון שלי כי אני אוהב להאמין למה שאני מצלם". מעצבת האופנה אנה סוי ציינה את מדונה כהשפעה בקריירה שלה. היא הגיבה כי מפגש עם הזמרת נתן לה "ביטחון" ונתן לה "מוטיבציה ליישם את הרעיון של להתחיל מופע מסלול ראשון משלה".
השפעתה נמצאה גם באמנים עכשוויים. דוגמה כללית כוללת מאמר מאת "Dazed" משנת 2014 על ידי האוצר ג'פרסון האק כאשר ניתח יצירות אומנות של אומנים עכשוויים בהקשר של מדונה. אחת מהן הייתה סילביה פראדה שאמרה: "מבחינתי מדונה הפכה לחשובה עוד יותר מכל תנועת אמנות מבחינת ההיסטוריה והתרבות הפופולרית". הצייר הסקוטי פיטר האוסון, שהקדיש יצירות רבות לזמרת העיר פעם כי "היא נושא שכולם נמשכים אליו". הצייר המקסיקני אלברטו ג'ירונלה הקדיש כמעט את כל עבודותיו בימיו האחרונים למדונה והוא תיאר כי "יותר מפופ, היא הסוריאליסטית האחרונה".
מדונה ככינוי או כטייטל עבור אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שנות השמונים נקראו אמנים מגוונים (בעיקר מוזיקאיות נשים) ברחבי העולם "מדונה" על ידי העיתונות, המבקרים או האינטלקטואלים. עניין זה זכה לסיקור משמעותי גם בספרות של חלקם. למשל הזמרת בריטני ספירס נקרא לימים "היורשת של מדונה" ו"נסיכת הפופ" לאור העובדה כי מדונה נקראה "מלכת הפופ". הפילוסוף הקנדי פול ת'אגארד הסביר כי "כשאנשים אומרים ש-(ספירס)כ היא המדונה החדשה, הם לא מתכוונים פשוטו כמשמעו שהיא מדונה, אלא הם מצביעים על כמה דמיון שיטתי יש בין השתיים". בסקירה כללית של עניין זה כצבו מגזין בילבורד בשנת 2017 כי מדונה "צריכה לקחת על עצמה את תפקיד המפקדת העומד בחזית הנשים" וכן "את המורכבות השנויה במחלוקת של המיניות האנושית, למרות השחרור הבלתי נמנע להתרחש". בנוסף הם כתבו כי מדונה "חייבת להיות קובעת טרנדים או מוזה עבור מפיקים, כותבי שירים, מעצבי אופנה או במאים כאחד ותואמים הן את מכירות השיא והן את ההישגים שלה". הביוגרפיות איסא מוגורוזה ולוס פרייטו פלורס, כתבו בשנת 2021, כי כל פעם "יש מדונה מקסיקנית, מדונה לטינית ואפילו מדונה שחורה" משום שהיא יצרה לעצמה דמות משלה ואנשים רבים תופסים אותה כדרך לעשות דברים".
מאז פריצתה בשנות ה-80 חברות תקליטים שונות ובניהם "CBS Records International" ו-"Reprise Records" ראו במדונה כמודל להצלחה ושאפו שהזמרות שלהן יצליחו כמו מדונה. זמרות כמו מרטיקה ואינדיה שהיו חתומות בחרות תקליטים אלו אף בחרו את שמות הבמה שלהן בהשראת מדונה. כך למשל חברת התקליטים הלטינית Hispavox שאפו שהזמרות שלהן יצליחו ככה שיוכלו לכנות אותן כ"מדונה הספרדייה". בראשית שנות התשעים תארה תופעה זו על ידי גלוריה טרווי בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס" :" אמנים רבים במקסיקו נלחמים להיות המדונה הלטינית". טרווי עצמה קיבלתה באותה תקופה את תואר "מדונה הלטינית" או "מדונה המקסיקנית". במהלך שנות ה-2000 זמרות כמו ריהאנה, אניטה או דואה ליפה קיבלו כינויים בהשראת מדונה. גם הזמרת סנדרה קיבלו תואר בהשראת מדונה כאשר קיבלה את התואר "מדונה האירופאית". הזמרת אלישה צ'ינאי קיבלה גם היא תואר דומה כאשר קיבלה את התואר "מדונה ההודית" ואילו הזמרת הדרום אפריקאית ברנדה פיסי זכתה לכינוי "מדונה השחורה". מדונה עצמה גם השתמשה בביטוי זה כאשר בשנת 2015 כינתה את קניה ווסט כ"מדונה החדשה" וכ"מדונה השחורה".
דעות סותרות
[עריכת קוד מקור | עריכה].png)
הפרופסורית דיאן פקנולד כתבה ב"אייקונים אמריקאיים" (2006) כי מדונה הייתה גם "דמות מקטבת". התאורטיקן והמבקר, סטיוארט סים כתב כי "מדונה עכשיו קיבלה מעמד של אייקון תרבותי, אולם היא בעייתית ביותר" והגיעה למסקנה כי "[היא] מקשה עליה מאוד לקטלג; בהתאם לנקודת המבט של האדם". החוקרת אודרה גוגלר מאוניברסיטת להי הסבירה כי "יש להקה גדולה של מבקרים ששיבחו אותה בהתחלה, אך לאחר מכן התפכחו ממנה ככל שהיא נעשתה שנויה במחלוקת יותר ויותר".
במהלך הקריירה שלה משכה מדונה את תשומת לבם של ארגונים משפחתיים, אנטי פורנו פמיניסטיים וקבוצות דתיות ברחבי העולם עם חרם או מחאה. הסופר ג'וק מקגרגור מהארגון הנוצרי "L'Abri" אמר: "מגזר החברה שנפגע ביותר ממדונה, היה הקהילה הנוצרית". הפרופסור והשר ברוס פורבס הביע כי "כמה מהטקסטים החשובים והמעניינים ביותר בתרבות האמריקאית האחרונה שיש להם דאגות חופפות לתאולוגיות השחרור הם של מדונה".
הרבה מהמבקרים גם האשימו את מדונה בניכוס תרבותי. פרופסור לסוציולוגיה והסופר דייוויד צ'ייני תיעד בספרו "התפנית התרבותית" (1994) כי "עבור פעילים פוליטיים רבים, המשמעות היותר מטרידה היא שמדונה ערערה סימנים בסיסיים של חברות בתת-תרבות. גם אם ההצלחה שלה דעכה כעת". הסוציולוג ג'ון שפרד כתב כי מאפייני התרבות של מדונה מדגישות את "המציאות החברתית הנמשכת לצערנו של שליטה וכפיפות". מנהל אוניברסיטת בוסטון ג'ון ר. סילבר אמר כי "למדונה אין זכות יותר להגיד לילדינו מה לעשות כמו שלאדולף היטלר וסאדאם חוסיין לא היה את הזכות. זו מחבר הספר "סמלי המין" (1999) אמר כי מדונה "דחפה את הגבולות שרוב הנשים אינן מעוניינות לפרוץ". בשיאה של הקריירה שלה, כמה משקיפים כמו מבקר האומנות האיטלקי בוניטו, אליקה אוליבה והסופרת קמיל פאליה מצאו כי עבור חלקם "מדונה החזירה את [דימוי] זונת בבל, האלה האלילית שנאסרה על ידי הברית החדשה.
מחברי המאמר האקדמאי "The Madonna Connection" השוו את מדונה לסוקובוס, דמות של שדה מאגדות ימי ביניים אשר הייתה מפתה גברים לקיים איתה יחסי מין. הרב היהודי שמולי בוטאץ' אמר בשנת 2004: "במשך יותר משני עשורים היה מותר למדונה להשמיד את תעשיית ההקלטות הנשית באמצעות מחיקת הקו המפריד בין מוזיקה לפורנוגרפיה". בנוסף הוא תיאר את מעשיה את מדונה כ"מפחידים" וטען כי מדונה ואנשים כמוה "הולידו עולם טרגי". הפרופסורים שילה ג'פריס ושריל אוברס אמרו כי "מדונה הייתה מרכיב חשוב בהקניית המראה של הזונות כמראה של אופנה גבוהה ובכך סייעה לנורמליזציה של זנות בתרבות".
מחברי הספר "Representing gender in cultures" טענו כי מדונה הורידה ממעמדה כמוזיקאית אמיתית ואילו בעיני המבקר הבלגי לוק סנטה "היא בקושי מספקת כזמרת". לודוביק האנטר-טילני מפייננשל טיימס אמר כי "היא צודקת שהיא קוראת לעצמה אשת עסקים אך טועה בכך שקוראת לעצמה אמנית". הסופר מייקל קמפבל הרגיש כי "לא [מייקל] ג'קסון וגם מדונה לא היו מחדשים מוזיקליים", אף שהסביר כי "תרומתם המשפיעה והחדשנית ביותר הגיעה בתחומים אחרים". בנקודה אמביוולנטית אחרת, האינטלקטואלית הציבורית האוסטרלית, ג'רמיין גריר, הודתה כי היא בדעה המשותפת לרבים כי "היא [מדונה] לא יכולה לרקוד ולא לשיר", אך תיארה כי "למדונה יש את הכישרון היחיד שחשוב באמת במאה ה-21" שהוא "שיווק".
ביקורת ברחביי העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקריירה שלה מדונה הוחרמה על ידי מדינות וקהילות ברחביי העולם. בשנת 2016, ראש הקבוצה הבריטית התומכת בצפון קוריאה האשימה את מדונה בקריסת ברית המועצות בכך שגרמה לאנשים להקשיב ל"היבטים המטומטמים ביותר של תרבות הפופ האימפריאליסטית הבורגנית". טענה נוספת בהקשר זה באה מהעיתונאי הרוסי מקסים שבצ'נקו, שכתב בשנת 2012 כי היא חלק מ"סמל חי של כל מה שטחי, מתעתע, ושונא שהמערב מפגין כלפי רוסיה ".
היועץ הפוליטי אהרון קליין בספרו "Schmoozing with Terrorists" כי כולם מכירים את מדונה במזרח התיכון באופן שלילי ושהטרוריסטים מאשימים אותה ב"השחתת האנושות עליי האדמות". בנוסף הוא טעם כי שייח'ים רבים רואים במדונה כמי שמנסה לגרום לצעירים מוסלמים לסטות מדרכם. בשנת 2015 דווח כי המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט כינו את ההופעות שלה והמוזיקה שלה כ"הרמון" ואמרו כי היא מייצגת ערכים אנטי מוסלמיים. חוקר המזרח התיכון פטריק קלאוסון אמר כי גם "הרדיקלים האיראנים דוחים את מדונה". החלטתה להופיע באירוויזיון ב-2019 עוררה ביקורת בקרב קבוצות פעילים, אקדמאים ואנשי רוח פלסטינים מ-PACBI ל-BDS.
היא קיבלה איומי מוות על ידי קבוצות רבות שכן השפעתה התרבותית נתפסת כשלילית בעיניהם. סוכנות הידיעות אוסטרליה (AAP) ציינה בשנת 2004 כי טרוריסטים פלסטינים איימו להרוג אותה "משום שהיא מייצגת דברים רבים שהם שונאים במערב". בעקבות כך היא ביטלה שלוש הופעות שהיו מתוכננות בישראל באותה תקופה. בשנת 2006 דווח כי ראשי פשע המאפיה רוסית איימו להרוג אותה כשהייתה בסיבוב הופעות. בשנת 2009 היא קיבלה גם איומים מצד קיצונים מוסלמים בישראל, כפי שהודיע ההיסטוריון והעיתונאי יוסי מלמן.
נושא האימוץ הפך גם למאוד פופולרי לאחר שבשנת 2006 אימצה שני ילדים. בשנת 2017 היא שוב אימצה שני ילדים נוספים מאפריקה קבוצות פעילים הזהירו אותה כי אם תעשה זאת זה יקל על הסחר של ילדים באפריקה. הפסל האיטלקי וולטר פוגני תכנן בשנת 1988 פסל של מדונה אותו רצה לבנות באיטליה מאחר שסבא וסבתה של מדונה הגיעו משם אך ראש עיריית פאסנטרו התנגד לרעיון ובכך לא יצא לפועל. גם קרובי המשפחה של מדונה באיטליה התנגדו לרעיון.
תגובות נגדיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]דבורה ג'רמין מאוניברסיטת רוהמפטון כתבה בשנת 2016 כי "מחקרים אקדמיים רבים שקלו את האופן שבו מדונה מקטבת את דעותיה". אף על פי שביקורתה הניבה ניתוחים ותגובות נגדיות משמעותיות, מריה גלאגר כתבה ב-"The Philadelphia Inquirer" בשנת 1992, כי "אין מנוס ממדונה, כך שנוכל ללמוד אותה". היא גם ציינה את העובדה שהסוציולוגית סינדי פאטון תיארה את מדונה "כמבקרת חברתית באופן מסוים" ו"יש אינסטינקט לא רק למה שיעצבן אנשים, אלא מה שיגרום לאנשים לחשוב". המוזיקולוגית סוזן מק'קלרי אמרה שמדונה עוסקת בשכתוב כמה רמות בסיסיות מאוד של המחשבה המערבית. המלומד גוגלר אמר על מדונה: "היא התמודדה עם ביקורת רבה לאורך הקריירה שלה, אך חלק גדול ממנה אינו צודק". בתפיסתו של המשווק והפרופסור סטיבן בראון מאוניברסיטת אלסטר: "מה שאנשים אומרים על מדונה אומר עליהם יותר ממה שהוא אומר על הזמרת". סטן הוקינס מאוניברסיטת לידס אמר בסוף שנות התשעים כי "מעשיה של מדונה יכולים רק להכעיס את מי שלא מכיר את צורות הביטוי האנושיות היומיומיות הנראות בפרסומות, סרטים, סרטונים, אופנה, ספרות, אמנות ועיתונות".
דעה נוספת הגיע מהמלומדת הקנדית סמנתה סי טריפ מאוניברסיטת סיימון פרייזר, שאמרה כי "גוף הביקורת בהשראת הפקת התרבות של מדונה פתח דרכים לניתוח פמיניסטי כמו של מרתה סטיוארט. הפרופסור והכלכלן רוברט סי אלן אמר כי מדונה היא "מקור לסדרות שלמות של שיח, שרבים מהם סותרים זה את זה אך יחד מציגים את ההשקפות השונות של אנשים". אקדמאים הולנדים במאמר "מדונה כסמל למודרניזציה רפלקסיבית" (2013) ראו בה "סמל" ו"ייצוג" ואמרו כי: "המתיחות החברתית והתרבותית המגולמת במדונה, תסביר את הקסם הציבורי והמדעי שאין שני לו לכך. תופעה תרבותית". בקונגרס בינלאומי שנערך בשנת 2005, מתרגמת קטלונית ועוזרת פרופסור לידיה ברוגה מאוניברסיטת דה ויק נתנה דווקא את השקפתה האוהדת על מדונה:
"מדונה היא אמנית עם מסרים מרובים שלעיתים הם לא ברורים. הם מעוררים מחלוקת, זה נכון, אבל זה מעבר ליצירת מחלוקת. השפעתה בחברה היא גדולה ומעלה ביקורת לא רק בקרב קבוצות פמיניסטיות "מדונופוביות" "מדונופיליות", אלא גם ברוב האוכלוסייה העולמית".
הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן כתבה במאמר שלה על מדונה שהיא מטילה ספק באנשים שאמרו שלמדונה אין כישרון. בנוסף היא אמרה ש"מוזיקה כשלעצמה מעולם לא הקיפה את מכלול שאיפותיה של מדונה". גם מדונה עצמה הודתה בכך כאשר אמרה באחד מהראיונות שלה: "אני יודעת שאני לא הזמרת או הרקדנית הטובה ביותר, אבל אני לא מעוניינת בכך, אני מעוניינת להיות פוליטית".
תיאורים תרבותיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייה והקריירה של מדונה תוארו בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, במוזיקה, באמנויות ואפילו במדע. האקדמאי ז'ורז' קלוד גילברט אמר "שניתן להתייחס בצורה אולטימטיבית לקריירה שלה בכמה תחומים" ואך טען כי תצוגות במוזיאונים הושפעו ממנה.
בשנת 2006 זן של דובוני מים היה קרוי בשם "Echiniscus madonnae". הזואולוגים אשר גילו זן זה אמרו כי "הם שמחים לקרוא לזן על שם אמת האומנויות המשמעותיות ביותר בזממנו". אמנים עכשוויים רבים קיבלו השראה ממדונה. ספר בשם "מדונה באמנות" (2004) אסף תמונות של הזמרת בצורה אמנותית של מעל 116 אמנים מ-23 מדינות, כולל אנדרו לוגן, סבסטיאן קרוגר, אל הירשפלד ופיטר הוסון.
בנוסף מדוע שימשה כנושא עבור אספני מוזיקה ודורגה במקום הראשון ברשימת "100 הדיוות שהכי ניתנות לאיסוף" של מגזין המוזיקה "Record Collector". השירים שלה זכו לגרסאות כיסוי על ידי זמרים רבים במספר שפות והיא גם עוררה השראה ליצירת סינגלים מוזיקליים חדשים. ב-2002 הלהקה האוסטרלית "The Androids" הוציאו שיר בשם "Do It with Madonna" אשר היה לשיר הראשון שלהם שנכס לחמישייה הפותחת במצעד האוסטרלי. גם לרובי ויליאמס קרה דבר דומה כאשר הוציא שיר בשם "She's Madonna" שהגיע לחמישייה הפותחת במדינות רבות באירופה. ב-2010 להקת סיקרט הוציאה שיר על שמה של מדונה אשר הגיע למקום הראשון במדינת האם שלהן ואף הוציאו EP על שמה של מדונה.
שבחי ביקורות וסקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הקריירה שלה הופיעה מדונה ברשימות רבות. הפרופסור דיאן פקנולד אמר בשנת 2006: "כמעט כל סקר של התרבות הפופולרית הגדולה, הטובה ביותר כולל את שמה". להלן כמה דוגמאות של רשימות בהם דורגה מדונה במהלך השנים:
| שנה | גוף | רשימה | דירוג | מקום |
|---|---|---|---|---|
| 1997 | סיימון אנד שוסטר | 365 נשים אשר חוללו שינוי | n/a | [24] |
| 1998 | ליידיז הום | 100 הנשים החשובות של המאה ה-20 | n/a | [25] |
| 1998 | בארנס אנד נובל | 100 הנשים המדהימות של המאה ה-20 | n/a | [26] |
| 1999 | ABC-Clio | נשים בולטות בהיסטוריה האמריקאית 500 מהנשים הבולטות בהיסטוריה האמריקאית |
n/a | [27] |
| 2002 | VH1 | 100 הנשים הגדולות ביותר במוזיקה (Poll) | 1 | [28] |
| 2003 | VH1 | 50 הנשים הגדולות ביותר בעידן הווידאו קליפים | 1 | [29] |
| 2003 | פיפל | 200 האנשים הגדולות והאייקוניות בתרבות הפופ | n/a | [30] |
| 2005 | ערוץ דיסקברי | 100 האמריקאים הגדולים ביותר | n/a | [31] |
| 2005 | וראייטי | 100 האייקונים של המאה | n/a | [32] |
| 2007 | Quercus | 50 נשים אשר שינו את העולם | n/a | [33] |
| 2008 | בריטניקה | 100 האמריקאים המשפיעים ביותר | n/a | [34] |
| 2009 | אנציקלופדיה בריטניקה | 100 המוזיקאים המשפיעים ביותר בכל הזמנים | n/a | [35] |
| 2010 | טיים | 25 הנשים החזקות ביותר במאה שעברה | n/a | [36] |
| 2011 | הגרדיאן | 100 הנשים המובילות בתחומי האומנות, הקולנוע, האופנה והמוזיקה | n/a | |
| 2012 | VH1 | 100 הנשים הגדולות במוזיקה | 1 | [37] |
| 2012 | טיים | 100 אייקוני האופנה של כל הזמנים | n/a | |
| 2014 | מכון סמית'סוניאן | 100 האמריקאים שהאשימו את החותם הגדול ביותר | n/a | [38] |
| 2014 | אוניברסיטת טולוז | האנשים המשפיעים ביותר על ויקיפדיה | n/a | [39] |
| 2015 | דיילי טלגרף | 20 כוכבות הפופ הגדולות של כל הזמנים | 1 | [40] |
| 2016 | אסקווייר | 75 הנשים הגדולות של כל הזמנים | n/a | [41] |
| 2019 | בריטניקה | 100 הנשים הגדולות ביותר | n/a | [17] |
| 2019 | טיים | 100 הנשים שהגדירו את המאה הקודמת | n/a | [42] |
| 2019 | Laurence King Publishing | 100 הנשים ששינו את הדרך בה אנו נראים | n/a | [43] |
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Madonna Is The Queen Of Pop (And Also 2016, According to Billboard) - MTV, web.archive.org, 2020-07-25
- ^ Bad Subjects: Madonna's Revenge, web.archive.org, 2014-02-28
- ^ 9 razones que explican por qué Madonna es la Reina del Pop de todos los tiempos, VIX (בספרדית)
- ^ N; P; R (2017-07-24). "The 150 Greatest Albums Made By Women". NPR (באנגלית). נבדק ב-2022-02-19.
- ^ Powers, Ann (2018-04-09). "Turning The Tables: The 150 Greatest Albums Made By Women (As Chosen By You)". NPR (באנגלית). נבדק ב-2022-02-19.
- ^ Rob Sheffield, Rob Sheffield, Women Who Rock: The 50 Greatest Albums of All Time, Rolling Stone, 2012-06-22 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Garde-Hansen, Joanne (2011). Media and Memory. Edinburgh University Press. p. 128. ISBN 978-0748688883. נבדק ב-3 באפריל 2021 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Baker, Riley (16 באוגוסט 2018). "Madonna's career in 10 records as Queen of Pop turns 60". Guinness World Records. ארכיון מ-20 בינואר 2021. נבדק ב-25 במרץ 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Madonna nombra al mazatleco Lesmack Meza Parente como primer ganador del concurso: Arte para la Libertad". Hotel Playa Mazatlán. אורכב מ-המקור ב-29 באפריל 2021. נבדק ב-29 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Madonna Is Secretly an Art World Influencer, W Magazine (באנגלית)
- ^ 1 2 Ray of light | From the Observer | The Observer, web.archive.org, 2014-05-08
- ^ 1 2 John A. Walker, MADONNA AND THE VISUAL ARTS
- ^ Elton John, Madonna Among Entertainment Industry's "Top 25 Art Collec…, archive.ph, 2021-04-05
- ^ 1 2 Why Does Madonna Want to Make "Art for Freedom?" | Art for Sale | Artspace, web.archive.org, 2015-12-29
- ^ 1 2 The 9 Things Madonna Invented That You Didn’t Realize Madonna Invented | W Magazine | Women's Fashion & Celebrity News, web.archive.org, 2020-02-28
- ^ Madonna - Page - Interview Magazine, web.archive.org, 2014-12-01
- ^ 1 2 Encyclopædia Britannica, Inc. "100 Women". Encyclopædia Britannica. ארכיון מ-2 במרץ 2021. נבדק ב-30 במרץ 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Advertisements for Herself: How Madonna perfected an art form | Out Magazine, web.archive.org, 2015-03-12
- ^ La última revolución del arte - LA NACION, web.archive.org, 2021-03-21
- ^ 1 2 Critic's Notebook; On the Edge of the Permissible: Madonna's Evolving Persona - New York Times, web.archive.org, 2013-05-17
- ^ "Madonna at 60: The Queen of Pop in seven charts". BBC News. 15 באוגוסט 2018. ארכיון מ-9 בנובמבר 2020. נבדק ב-29 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Madonna, Forbes (באנגלית)
- ^ Torrisi, Lauren (13 באפריל 2013). "Couture Coke Bottles Inspired by Madonna". ABC News. ארכיון מ-23 במרץ 2020. נבדק ב-22 במרץ 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Edmonson, Catherine M. (1997). Madonna, 1958. 365 women who made a difference. Adams Media. ISBN 978-1-5585-0641-1. נבדק ב-31 במרץ 2021 – via Archive.org.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Edwards, Vicky (8 בנובמבר 1998). "Women's Works Get Their Words' Worth". Chicago Tribune. Tribune Company. אורכב מ-המקור ב-4 במאי 2012. נבדק ב-29 במרץ 2021 – via Pqasb.pqarchiver.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Golden, Kristen; Findlen, Barbara (1998). Remarkable Women of the Twentieth Century: 100 Portraits of Achievement. ISBN 978-1-5679-9599-2.
- ^ Adamson, Lynda G. (30 באוגוסט 1999). Madonna. Notable Women in American History: A Guide to Recommended Biographies and Autobiographies. ABC-Clio. p. 222. ISBN 978-0313295843. נבדק ב-30 במאי 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Madonna voted greatest female artist". BBC News. 27 בספטמבר 2002. נבדק ב-8 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "50 Greatest Women of the Video Era". VH1. אורכב מ-המקור ב-29 ביוני 2011. נבדק ב-29 ביוני 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cooper, Anderson. "LIVE FROM THE HEADLINES". CNN. אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2011. נבדק ב-5 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Greene, Jerry (5 באפריל 2005). "AMERICA'S BEST SLIGHTLY SHORT OF GREATNESS". Orlando Sentinel. אורכב מ-המקור ב-30 במרץ 2021. נבדק ב-30 במרץ 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "100 Icons of the Century". Variety. 16 באוקטובר 2005. אורכב מ-המקור ב-20 בדצמבר 2005. נבדק ב-6 באוקטובר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Horton, Ros; Simmons, Sally (בינואר 2007). Women Who Changed the World. London, United Kingdom: Quercus. ISBN 978-1-8472-4026-2. ארכיון מ-30 במרץ 2021. נבדק ב-30 במרץ 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "MADONNA (B. 1958)". Britannica Guide to 100 Most Influential Americans. Encyclopædia Britannica. 2008. p. 469. ISBN 978-1-5933-9857-6.
- ^ McKenna, Amy, ed. (2009). "Madonna (b. Aug 16, 1958, Bay City, Mich., U.S.)". The 100 Most Influential Musicians of All Time. Britannica Educational Publishing. pp. 329–331. ISBN 978-1615300563.
- ^ Castillo, Michelle (18 בנובמבר 2010). "The 25 Most Powerful Women of the Past Century". Time. ארכיון מ-12 בינואר 2015. נבדק ב-16 ביוני 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Graham, Mark (13 בפברואר 2012). "VH1's 100 Greatest Women in Music". VH1. Viacom. ארכיון מ-18 באפריל 2015. נבדק ב-30 במרץ 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Frail, T.A. (17 בנובמבר 2014). "Meet the 100 Most Significant Americans of All Time". Smithsonian. אורכב מ-המקור ב-18 בנובמבר 2014. נבדק ב-31 במרץ 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Powell, Rose (10 ביוני 2014). "Wikipedia's most influential people: Carl Linnaeus, Jesus, Hitler, Michael Jackson". The Sydney Morning Herald. אורכב מ-המקור ב-5 באפריל 2021. נבדק ב-5 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Pop's 20 greatest female artists". The Daily Telegraph. 7 באוגוסט 2015. אורכב מ-המקור ב-15 באוגוסט 2015. נבדק ב-18 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The 75 Greatest Women of All Time". Esquire. 4 בפברואר 2016. אורכב מ-המקור ב-5 באפריל 2021. נבדק ב-5 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cooper, Brittney. "Madonna: TIME 100 Women of the Year - 1989: Madonna". Time. ארכיון מ-4 במרץ 2021. נבדק ב-30 במרץ 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Blanchard, Tamsin. "TAMSIN BLANCHARD SELECTS 10 WOMEN WHO CHANGED THE WAY WE DRESS TODAY". 10 Magazine. ארכיון מ-22 בינואר 2021. נבדק ב-4 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה)