התערוכה העולמית של ניו יורק (1939)

**התערוכה העולמית של ניו יורק**
פרטים
מקום תצוגה	ארצות הברית
קואורדינטות	40°44′38″N 73°50′55″W / 40.7439403°N 73.8485743°W
שנה	1939

סמל התערוכה, "הכדור והחוד" וצבעי הכתום והכחול המייצגים את ניו יורק בדגלהּ

התערוכה העולמית של ניו יורק (או היריד העולמי; New York World's Fair) הייתה תערוכה עולמית שהתקיימה בניו יורק בשתי עונות אביב-קיץ (אפריל - אוקטובר) של 1939 ושל 1940. הייתה זו התערוכה הגדולה ביותר עד אז, היא השתרעה על פני 4,920 דונמים בפארק פלאשינג מדוז ובשתי עונותיה ביקרו בה 44 מיליון מבקרים. סיסמת התערוכה הייתה "שחר של יום חדש" והיא התמקדה בחזונות טכנולוגיים, תרבותיים, כלכליים ואדריכליים לעתיד. הייתה זו התערוכה העולמית האחרונה לפני מלחמת העולם השנייה, התערוכה הבאה, התערוכה העולמית של בריסל (1958) התקיימה רק 18 שנים מאוחר יותר.

לקראת התערוכה

כבר בשנת 1935, בעיצומו של השפל הגדול, החלה קבוצת פוליטיקאים מקומיים בניו יורק לגבש את רעיון הקמת תערוכה עולמית בעיר כצעד שיוביל הן ליצירת מקומות תעסוקה ולהזרמת הון לצורך הנעה מחדש של כלכלת העיר והן כצעד נותן תקווה. בראש הקבוצה, שנקראה תאגיד היריד העולמי של ניו יורק (New York World's Fair Corporation או NYWFC) ניצב ראש העיר פיורלו לה גוארדיה והיא שכרה משרד במיקום סמלי – קומתו העליונה של האמפייר סטייט בילדינג. במאי 1937 אישרה הלשכה לתערוכות בינלאומיות בפריז את כינון התערוכה בני יורק.

כצעד ראשון פונה שטח המזבלה העירונית של ניו יורק והוכשר שטח להקמת המבנים. ראשי התאגיד נחלקו בין התומכים ביריד פופולרי שיתמקד במוצרי צריכה ובין יריד שידגיש את הפן המדעי של עולם המחר. בצד המדעי צידדו מדענים זוכי פרס נובל כאלברט איינשטיין והרולד יורי, אך מקומו של המדע נדחק באופן יחסי.

כסמל היריד תוכננו שני מבנים מודרניסטיים: "הכדור" (Perisphere) וה"חוד" (Trylon). המבנים תוכננו על ידי ואלאס האריסון (אדריכל) והנרי דרייפוס (מעצב פנים). מבנים אלה צוירו על כרזות ועל תגים אותם נשאו, בין השאר כוכבי קבוצות הספורט של העיר הברוקלין דודג'רס, הניו יורק יאנקיז והניו יורק ג'איינטס במהלך עונת 1938, כצעד של יחסי ציבור.

טקס הפתיחה

טקס הפתיחה נערך ב-30 באפריל לעיני 206,000 צופים. למרות שחלק ניכר מהמבנים טרם הושלמו, נקבע התאריך לציון יובל 150 שנה להשבעתו של ג'ורג' וושינגטון לנשיאה הראשון של ארצות הברית. את הטקס פתח בדברי ברכה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ומיד אחריו נאם אלברט איינשטיין, אשר הדליק את אורות היריד בסיום נאומו. פול ויטמן ניצח על נגינת המנון התערוכה, השיר "שחר של יום חדש" שנכתב על ידי איירה וג'ורג' גרשווין, טרם מותו של האחרון^[1]. נאומי הפתיחה הועברו לראשונה בשידור טלוויזיה על ידי NBC לכ-200 בעלי מקלטי טלוויזיה בעיר ניו יורק.

אטרקציות

היריד הציג לראשונה צילום בצבע, נורה פלואורסצנטית, ניילון, מיזוג אוויר, את מכשיר הויו-מאסטר ואולם קולנוע שבו, במקביל להקרנה ניתן להריח את המוצג על המסך (Smell-O-Vision). במסגרת היריד נערכה גם הוועידה הראשונה למדע בדיוני.

מבחינה ארכיטקטונית ועיצובית חגג היריד את קו הסטרים ליין עיצוב זה שלט ביריד הן מעיצובם של מוצרי צריכה כמצנמים ומחדדים ועד לעיצוב מסעדת דיינר חדשנית-לזמנה שהוצגה לראשונה, קטרי רכבת, מכונית עתידנית של ג'נרל מוטורס ומקלטי טלוויזיה.

ב-4 ביולי נערך, לכבוד יום העצמאות של ארצות הברית "יום סופרמן". במסגרת יום זה נבחרו "סופר-ילד" ו"סופר-ילדה", דמותו של גיבור-העל גולמה על ידי השחקן ריי מידלטון.

אזורי התערוכה

אזור התחבורה

אחד האזורים היותר פופולריים, אזור התחבורה הציג מכוניות ואמצעי תחבורה חדישים. הביתן של חברת ג'נרל מוטורס, שהציגה חזון עתידני תחבורתי בהיקף נרחב, אשר תוכנן עבורה על ידי נורמן בל גדס. "פיוצ'רמה" הייתה דגם של עיר עתידנית שבה נעו על גבי כבישים מהירים 50,000 דגמי-מכוניות ששירתו אוכלוסייה ששוכנה ב-500,000 בתים. התערוכה הציגה כמה מרעיונותיו החדשניים של גדס, שיהפכו למציאות רק מאוחר הרבה יותר כגון רעיון לתאורת-כביש על ידי שפופרות המוטמעות בכביש עצמו ושילוב יעיל ומודרני בין מסופי תחבורת אוטובוסים, רכבות ותעופה במסגרת מודל שדה התעופה של עיר העתיד.

בביתן קרייזלר הורכבה מכונית על גבי סרט נע לעיני המבקרים במשך חצי שעה.

ביתני ממשלות

ביתני מדינות

הביתן ההולנדי הציג את הציור "מוזגת החלב" של יוהנס ורמיר, שהובא במיוחד מן הרייקסמוזיאום. הביתן הבריטי הציג עותק מקורי של המגנה כרטה (העותק של קתדרלת לינקולן), העותק יקר-המציאות הושאר בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם, משום שהיה בטוח יותר שם מאשר בבריטניה.

ביתנה של ברית המועצות היה הביתן הגדול והגבוה ביותר. על מגדל גבוה ניצב פסל של פועל המחזיק בידו המושטת כוכב אדום^[2]. הביתן, שמשך התעניינות רבה, סקרנית וחשדנית כאחת, הציג במרכזו דגם בגודל מלא של תחנת מיאקובסקיה (רוסית: Маяковская) של הרכבת התחתית של מוסקבה, אחת מתחנות התחתית המפוארות ביותר בעולם אף כיום.

הביתן הארץ-ישראלי

היישוב היהודי בארץ ישראל הציג ביריד את הביתן שנקרא באנגלית The Jewish Palestine Pavilion, הביתן, רביעי בפופולריות שלו לאחר ביתני ג'נרל מוטורס, ברית המועצות וצרפת, הציג לראשונה בפני קהל רחב את רעיון הבית הלאומי היהודי ואת מפעלי היישוב בארץ ישראל, את ההתיישבות, העלייה וההגנה. לראשונה נמנה ביתן של היישוב לצד ביתני האומות כביתן של מדינה ריבונית. מנהל הביתן היה מאיר וייסגל, האדריכל שתכנן אותו בתבנית חומה ומגדל היה אריה אלחנני והאמן מוריס אשקלון עיצב את תבליט הנחושת בכניסה הראשית שהציג את "עובד האדמה, העמל והמלומד".

בתוך הביתן הוצגו תצוגות הקושרות את עברה התנ"כי-חקלאי של הארץ עם עתידה כמדינה יהודית המבוססת על חלוציות - פסל ענק עשוי אבן של האמן משה ציפר ושמו "החלוץ האלמוני". בין היתר הוצגו תרומתן של העליות השונות, צורות ההתיישבות (הקיבוץ, המושב, המושבה והעיר תל אביב), תרומת נשות הדסה, מן הארגונים החשובים שמימנו את הקמת הביתן, לבריאות הציבור בארץ ישראל.

אחד המוצגים החשובים בתערוכה היה דגם בית המקדש הראשון, אשר נבנה בידי האדריכל יעקב יהודה, והיה זר ברוחו לרוח הציונית-סוציאליסטית, אך הוצג בתערוכה על פי בקשת הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ולואי ברנדייס והיה לאחד ממוקדי המשיכה המרכזיים של הביתן^[3].

פתיחת הביתן במקביל לפרסום הספר הלבן של 1939, שימשה להפגנה כנגד גזרותיה של בריטניה בפרט וכנגד מדיניותה של ממשלת נוויל צ'מברלין בכלל. בפתיחה השתתפו למעלה מ-50,000 איש כולל אלברט איינשטיין שנשא דברים. ארגון ציוני אמריקה ונציגי היישוב טרחו לשוות לביתן סממנים לאומיים כלכל ביתן של מדינה ריבונית, כך מוקם הביתן בשטח ביתני המדינות, חלוצים וחלוצות צעדו ב"מצעד האומות" שפתח את התערוכה והונף הדגל הכחול לבן.

ביתנים נוספים

אחד הביתנים המרכזיים היה "מקדש הדתות", בית תפילה והתכנסות משותף בו נערכו טקסים דתיים שונים, של אמונות שונות, בדגש על אחוות עמים, פתיחות ושיתוף. כל זאת בצל החרדה הכבדה מן המתחולל באירופה.

חברת וסטינגהאוס יצרה קפסולת זמן, שאורכה 2.3 מטר, קוטרה הפנימי 16 סנטימטר ומשקלה 360 קילוגרם. הקפסולה תוכננה במטרה להיות אטומה ולשמור על התכולה לאורך שנים ארוכות ולהחזיק מעמד 5,000 שנה. בקפסולה הוכנסו מספר פריטים זעירים מחיי היומיום, דוגמאות של מוצרי יסוד כמו מזון אורגני וזרעים, מידע טכני על הקפסולה וכן קטעי חדשות ממוזערים במיקרופילם וקטעי טקסט^[4].

אזור תקשורת ועסקים

מבקרים באזור זה זכו להדרכה של קול רובוטי של AT&T, שניבא שימוש נרחב בקולות אלקטרוניים בעתיד. בביתן IBM, הוצגו מכשירי כתיבה, לצד הדור הראשון של המחשבים, וכן תצוגת אמנות מרחבי העולם. בביתן פיירסטון, בביתן וסטינגהאוס הוטמנה קפסולת זמן המיועדת להפתח רק בשנת 6939 הקפסולה כוללת כתבים משל איינשטיין ותומאס מאן, שעון מיקי מאוס, גיליונות של המגזין לייף, בובה, מטבע של דולר, מיליוני דפי מיקרופילם ופריטים נוספים.

לצד ביתני העסקים, עמדו 35 גלריות לאמנות, עם יצירות של האמנים הגדולים ביותר מימי הביניים ועד המאה ה-19, כולל לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, קרוואג'ו ובליני.

אזור האוכל

אזור האוכל הציג טכנולוגיות חדשות לגידול חיות למאכל, ואיפשר השתתפות אינטראקטיבית של הקהל. הייתה גם תערוכת אפייה, שכללה את כל התהליך מגידול החיטה ועד קישוט המוצרים המוגמרים.

אזור השעשועים

אזור השעשועים היה האזור הפופולרי ביותר בתערוכה, וכלל פארק שעשועים עם רכבת הרים ומתקן צניחה, הופעות קרניבליות, חיות אקזוטיות, וכן תערוכות אמנותיות. בנוסף, היו באזור זה מופעי בידור, מוזיקה ותיאטרון. בין הפופולריים ביותר היו ה-Aquacade, אמפיתיאטרון מימי שהציע מופעי שחייה צורנית בליווי תזמורת אורקסטרלית מלאה, בפני קהל של עד 10,000 צופים; וכן מופעי ברודוויי, כמו הלהיט של אותה השנה, The Hot Mikado, בכיכובו של ביל רובינסון. האחרון היה כל כך פופולרי, ש-25 באוגוסט 1939 הוכרז כ"יום ביל רובינסון".

עונת 1940 ונעילת התערוכה

עונת אביב-קיץ 1940 נפתחה באווירה שונה ומתוחה. כותרת התערוכה השתנתה ל"שלום וחירות לאירופה" וביתני פולין, צרפת וצ'כוסלובקיה לא נפתחו מחדש במתכונתם הקודמת כיוון שמדינות אלה היו תחת הכיבוש הנאצי. ביתני מדינות אלה הביעו בעונת 1940 גאווה לאומית ותחינה לסולידריות. ברית המועצות סירבה להשתתף בתערוכה בעונתה השנייה ובמקום ביתנה הענק נותר חלל ריק.

התערוכה ננעלה ב-27 באוקטובר 1940. עם תום התערוכה לא יכלו חלק מהנציגים האירופאים לשוב לארצותיהם ונותרו בארצות הברית, דבר שהציל חלק מהם. הביתן הפולני על תכולתו נמסר לרשות הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ששיכנה אותו באופן זמני במוזיאון הפולני בשיקגו. רק פסלו של ולדיסלב יאגלו, מלך פולין-ליטא נותר בניו יורק לבקשת ראש העיר לה גוארדיה והוא ניצב עד היום בסנטרל פארק.

לקריאה נוספת

ביבליוגרפיה מקיפה ומוערת (באנגלית)
תהלת התערוכה של ניו יורק, דבר, 31 במאי 1939
ביתן ארץ-ישראל בתערוכת ניו יורק, דבר, 22 ביוני 1939
אנחנו והתערוכה העולמית, דבר, 27 ביוני 1939
רן בר-יעקב, מדינה יהודית בפלאשינג מדוז: הביתן הארץ-ישראלי ביריד העולמי בניו יורק, מתוך: עת־מול 220

קישורים חיצוניים

אתר עתיר-תכנים המוקדש לתערוכה (באנגלית)
אוסף תמונות מהתערוכה (באנגלית)
"ברוכים הבאים לעולם המחר", אתר אודות התערוכה (באנגלית)
טלוויזיה בתערוכה, דגש על פעילות חברת RCA ונשיאה דייוויד סארנוף לקידום שידורים הטלוויזיה באמצעות התערוכה (באנגלית)
מצגת של מגזין לייף
"משפחת מידלטאון ביריד" סרט תדמית של וסטינגהאוס (באנגלית)
אתר אדריכלי על התערוכה, אוניברסיטת מרילנד (באנגלית)
סרט בשני חלקים על תצוגת "פיוצ'רמה" חלק ראשון, חלק שני
סרט תדמית בן הזמן, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

^ האזנה לשיר
^ אנחנו והתערוכה העולמית
^ ראו Zionism and the Representation of 'Jewish Palestine' at the New York World's Fair, 1939-1940, James L. Gelvin, The International History Review Vol. 22, No. 1 (Mar., 2000), pp. 37-64 - JSTOR
^ Westinghouse Electric and Manufacturing Company, The Story of Westinghouse Time Capsule of cupaloy (1939), public domain PDF, page 16 (באנגלית)

[1] האזנה לשיר

[2] אנחנו והתערוכה העולמית

[3] ראו Zionism and the Representation of 'Jewish Palestine' at the New York World's Fair, 1939-1940, James L. Gelvin, The International History Review Vol. 22, No. 1 (Mar., 2000), pp. 37-64 - JSTOR

[4] Westinghouse Electric and Manufacturing Company, The Story of Westinghouse Time Capsule of cupaloy (1939), public domain PDF, page 16 (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]