לדלג לתוכן

וייטלו ריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וייטלו ריד
Whitelaw Reid
לידה 27 באוקטובר 1837
קסניה, אוהיו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בדצמבר 1912 (בגיל 75)
לונדון, הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות סליפי הולו עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מיאמי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Elisabeth Mills Reid עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וייטלו ריד (באנגלית: Whitelaw Reid‏; 27 באוקטובר 1837 – 15 בדצמבר 1912) היה פוליטיקאי, דיפלומט ועורך עיתון אמריקאי, וכן המחבר של "אוהיו במלחמה", יצירת היסטוריה פופולרית.[1]

לאחר שסייע להוראס גרילי כעורך של "ניו-יורק טריביון", ריד רכש את העיתון לאחר מותו של גרילי בסוף 1872 ושלט בו עד מותו. התפוצה גדלה לכ-60,000 ביום, אך המהדורה השבועית הפכה פחות חשובה. הוא השקיע רבות בטכנולוגיה חדשה, כמו מכונת הדפוס הסיבובית Hoe ומכונת הלינוטייפ, אך נלחם במרירות נגד העובדים המאוגדים על השליטה בעסק שלו.

כקול חשוב של המפלגה הרפובליקנית, הוא זכה במינויים כשגריר בצרפת ובבריטניה, כמו גם בתפקידי כבוד רבים אחרים. ריד היה מועמד המפלגה לסגן נשיא ארצות הברית בבחירות 1892. בשנת 1898, הנשיא ויליאם מקינלי מינה אותו לוועדה האמריקאית שניהלה משא ומתן לשלום עם ספרד לאחר מלחמת ארצות הברית–ספרד.[2]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבית של ריד, צפונית מזרחית לקסניה

ריד נולד ב-27 באוקטובר 1837 בחווה ליד קסניה, אוהיו, לרוברט צ'רלטון ריד (1795–1865) ומריון וייטלו רונלדס (1804–1895), מהשבט רונלד מסקוטלנד,[3] שנישאו ב-1820. מאמינים שאבותיו הגיעו מקילפטריק העתיקה בדונברטונשייר, סקוטלנד.[4] בילדותו, משפחתו הייתה ענייה.[5]

ריד למד באקדמיית קסניה בעיר הולדתו, והמשיך לסיים את לימודיו באוניברסיטת מיאמי בהצטיינות בשנת 1856.[6][7] במיאמי, הוא היה חבר בדלתא קאפה אפסילון (פרק קאפה), ולחץ על גירושם של ששת החברים שהקימו בסופו של דבר את סיגמא צ'י.[8]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועמד לסגן הנשיא ריד. צילום על ידי רוקווד.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ריד כתב תחת העיתון "אגייט",[9] כשהוא מתנהל ככתב במספר שדות קרב, כולל קרבות שילה וגטיסברג. התיאור שלו על קרב שילה מכיל סיפורים על בלבול, אומץ ואסון שנמנע בדוחק, והוא תואר כדיווח מלחמה קלאסי.[10]

בשנת 1868, הוא הצטרף לצוות ה-New-York Tribune של הוראס גרילי. בשנה שלאחר מכן הוא מונה לעורך מנהל. ב-1872, ריד היה חלק מהרפובליקנים הליברליים, תנועה שהתנגדה לכהונה שנייה של הנשיא גרנט ושבסופו של דבר תמכה בגרילי החולה לכהונת הנשיא. גרילי מת ימים ספורים לאחר הבחירות, וזמן קצר לאחר מכן, ריד הפך לעורך החדש של "הטריביון".[11][12]

ריד המשיך בתפקיד עורך "הטריביון" כאחד העיתונים הרפובליקנים המובילים במדינה. הוא הדגיש את חשיבותם של עיתונים מפלגתיים בנאום ב-1879:

המדינאי האמיתי והעורך המשפיע באמת הם אלו שמסוגלים לשלוט ולהנחות מפלגות.... ישנה שאלה ישנה האם עיתון שולט בדעת הקהל או שדעת הקהל שולטת בעיתון. זה לפחות נכון: אותו עורך מצליח בצורה הטובה ביותר את מי שמפרש בצורה הטובה ביותר את הנטיות הרווחות והטובות יותר של דעת הקהל, ואשר יהיו דעותיו האישיות לגביה אשר יהיו, אינו מרחיק את עצמו יותר מדי מהיחסים אליה. הוא יבין שמפלגה היא לא מטרה, אלא אמצעי; ישתמש בו אם זה יוביל למטרה שלו, – ישתמש באחר אם זה ישרת טוב יותר, אבל לעולם לא יעשה את האיוולת של הניסיון להגיע למטרה ללא האמצעים... מכל השטויות הילדותיות שהתחזו לפני גן עדן גבוה במסווה של רפורמה, הילדותי ביותר היה הרעיון שהעורך יוכל להצדיק את עצמאותו רק על ידי ישיבה על הגדר וזריקת אבנים במרץ נטול פניות כאחד על חבר ואויב.

שגריר ארצות הברית בצרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ממשלי הייז וגארפילד, הוצעו לו משרות דיפלומטיות בגרמניה, ולשניהם סירב. עם זאת, עם בחירתו של הנשיא בנג'מין הריסון, הוצע לו תפקיד של שגריר ארצות הברית בצרפת,[13] אותו קיבל וכיהן בין השנים 1889 ל-1892.[10] כשגריר, הוא שכר את ארמונו של הדוכס מגרמון, בשדרת הוש ברובע השמיני של פריז, שם בילה רבות במהלך שלוש שנות כהונתו.[14]

במהלך אותה תקופה של אמריקה שלאחר מלחמת האזרחים, דעותיו של ריד היו דומות לרבים מבני דורו בכך שהוא לא ראה צורך בארצות הברית להפעיל את השפעתה מעבר לצפון ודרום אמריקה. במקום זאת, הוא העדיף צי קטן והתנגד לרכישת הוואי.[10] ריד התפטר מתפקידו באביב 1892 וחזר לאמריקה.[7]

בחירות לנשיאות 1892

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1892, ריד הפך למועמד עבור סגן הנשיא הרפובליקני כאשר הנשיא הריסון בחר להדיח את סגן הנשיא המכהן, לוי פ. מורטון, מהתפקיד.[15] כשאשתו של הריסון גססה, ריד היה מועמד פעיל יותר מהנשיא. למרות מאמציו הטובים, הריסון וריד הפסידו לצמד הדמוקרטי של גרובר קליבלנד ועדלי סטיבנסון, וקליבלנד הפך לנשיא לשעבר הראשון שכבש מחדש את התפקיד.

מינויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1897, הוא מונה לשליח מיוחד המייצג את ארצות הברית ביובל היהלומים של המלכה ויקטוריה.[14]

בשנת 1898, ריד קיבל מקום בוועדת השלום, יחד עם מזכיר המדינה לשעבר ויליאם ר. דיי, והסנאטורים ויליאם פ. פריי, קושמן קלוג דייוויס וג'ורג' גריי, בעקבות מלחמת ארצות הברית–ספרד.[7]

ביוני 1902, הוא מונה שוב לשליח מיוחד המייצג את ארצות הברית בהכתרת המלך אדוארד השביעי והמלכה אלכסנדרה,[16] יחד עם ג'יי פיירפונט מורגן הבן, אדמונד לינקולן בייליס וויליאם ווטמור, והביא את אשתו ובתו ללונדון.[17] ההכתרה נדחתה, עם זאת, כשהמלך חלה, והטקס שנקבע מחדש באוגוסט התקיים לאחר שריד (ורוב הנציגים הבינלאומיים האחרים) חזרו הביתה.

בהיותו בלונדון, הוא קיבל את התואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קיימברידג' ביוני 1902. בשנת 1904 הוא מונה לקנצלר של אוניברסיטת מדינת ניו יורק. הוא גם קיבל תוארי כבוד מדארטמות', פרינסטון, ייל, אוקספורד, סנט אנדרוז, ויקטוריה ומנצ'סטר.[7]

תפקידו של ריד כאחד האמריקנים המובילים בלונדון בשנת 1898 אפשר לו לקדם אינטרסים אמריקאים באופן המקביל למאמציו של שגריר אמריקה ג'ון היי, שעמו היה ריד ידיד לכל החיים (ריד אפילו שימש כשושבין בחתונתו של היי.)[18] באפריל 1898 יצאו ארצות הברית וספרד למלחמה. בעוד שכמה אישי ציבור מיבשת אירופה כמו אדואר דרימון, גסטון מרי, מקס רז'יס, אוגוסט מרסייה וברנהרד פון בילוב הוציאו הצהרות פומביות עם פרופיל גבוה בגנות ארצות הברית והיללו את ספרד, ריד היה חלק מהמאמץ להתמודד עם זה. ריד ארגן נאומים בפני קהל שבהם פוליטיקאים בריטים שהוא הכיר היו בעלי פרספקטיבה פרו-אמריקאית על המלחמה, כמו ג'וזף צ'מברלין יגישו את הטענה האמריקאית למלחמה לציבור הבריטי. הוא נעזר במאמץ זה על ידי המו"ל הבריטי ויליאם תומאס סטאד. כאשר מאמר מודפס נרחב שנכתב בשיתוף עם אדואר דרימון, גסטון מרי ומקס רז'יס, שתורגם לשפות רבות, הגיע לעיתונים אירופיים שונים בקיץ 1898, ריד קיבל סלבריטאים בריטיים רבים כולל ארתור הנרי ניומן, פרסי פאוול-קוטון, האראלד ג'ורג' קרלוס סוויין וארתור ג'פסון לכתוב מכתב נגדי הדוגל בתמיכה בנקודת המבט האמריקאית. המכתב הנגדי פורסם ב-The Pall Mall Gazette של סטאד ובעיתונים אחרים שהיו להם תפוצה בריטית רחבה. הארי ג'ונסטון כתב מתוניס והסכים עם העמדה, וריד, באמצעות קשריו עם סטאד, פרסם גם את המכתב הזה. בנוסף לכך, ריד ארגן כך שארתור הנרי ניומן, פרסי פאוול-קוטון וארתור ג'פסון ישאו כולם נאומים קצרים וחזרו על טיעוניהם הכתובים בחברה הגאוגרפית המלכותית ואז שוב מאוחר יותר בקומץ של ארוחות ערב מפורסמות בהנחיית ריד. באחת מארוחות הערב השתתף ויליאם ארצ'ר באופן פרטי, גם גרנט וולסלי, הוויקונט הראשון וולסלי וגם אוולין ווד התוודו בפני ריד שהם תומכים בעמדה האמריקנית במלחמה, אבל הם גם האמינו שמעמדם כקצינים רמי דרג בצבא הבריטי לא מאפשר להוציא בפומבי הצהרות מדיניות. בדרך שריד רצה.[19]

שגריר ארצות הברית בבריטניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1905, הוא מונה לשגריר ארצות הברית בחצר סנט ג'יימס על ידי תאודור רוזוולט, והחליף את ג'וזף הודג'ס צ'ואט (1832–1917) בתפקיד זה.[20][21] קודמו של צ'ואט, ג'ון היי, שהפך לשר החוץ של ארצות הברית, היה חברו של ריד מזה ארבעים שנה, כאשר ריד שימש כשושבין בחתונה של היי.[18] הוא שימש בתפקיד זה, כולל בתקופת ממשל ויליאם הווארד טאפט, עד מותו ב-15 בדצמבר 1912.[22]

חברות בארגונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניו יורק, ריד היה חבר במועדון האוניברסיטה, Century Club‏, Metropolitan Club‏, Union League Club והמועדון הרפובליקני של ניו יורק. הוא היה נשיא מועדון הלוטוס במשך 14 שנים, והשתייך לאגודת אוהיו, ניו אינגלנד, אגודת סנט אנדרו והאגודה הגאוגרפית האמריקאית.[14]

מ-1902 ועד מותו ב-1912, הוא היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת סטנפורד.[23] אוניברסיטת מנהטנוויל ב־Purchase, ניו יורק, ממוקמת באחוזתו לשעבר במחוז וסטצ'סטר, שהושכרה למלך ומלכת סיאם, פראג'אדהיפוק ורמבחי בארני, בשנת 1931.[24]

מוות ומורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריד מת בלונדון בעת שכיהן כשגריר בבריטניה ב-15 בדצמבר 1912. עם מותו נשלחו מכתבי תנחומים למשפחה על ידי המלך ג'ורג' החמישי, המלכה מרי, המלכה אלכסנדרה והנסיכה ויקטוריה. שרידיו קבורים בבית הקברות סליפי הולו בסליפי הולו, ניו יורק.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באפריל 1881 נשא לאישה את אליזבת מילס (1857–1931),[25] בתו של דריוס אוגדן מילס (1825–1910) ואחותו של אוגדן מילס (1856–1929).[26] בני הזוג ריד היו אנשים חברתיים וערכו מסיבות מפוארות, כולל מחזמר בביתם במנהטן, בשדרות מדיסון וברחוב 50, עבור 400 איש, בשנת 1901.[27] זמן קצר לפני מותו, ריד אירח את הדוכס והדוכסית מקונוט בביתו בניו יורק.[14] אליזבת מילס ריד הייתה המייסדת של מועדון הבנות האמריקאי בפריז.[28][29] יחד, הם היו ההורים של:

  • אוגדן מילס ריד (1882–1947),[30] שנישא להלן מיילס רוג'רס (1882–1970),[31] בשנת 1911.[32]
  • ג'ין טמפלטון ריד (1884–1962),[33] שנישאה לסר ג'ון הוברט וורד (1870–1938),[34] בנו של ויליאם וורד, הרוזן הראשון מדדלי, בשנת 1908.[14][35]

צאצאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא היה סבו של העיתונאי הבולט ועורך ה-New York Herald Tribune וייטלו ריד (1913–2009) ושל אוגדן רוג'רס ריד (1925–2019), חבר לשעבר בבית הנבחרים של ארצות הברית.[36]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וייטלו ריד בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Cortissoz, Royal (1921). The Life of Whitelaw Reid (באנגלית). C. Scribner's Sons. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Michael P. Riccards. "Reid, Whitelaw", American National Biography Online, February 2000.
  3. ^ MacDougall, Donald John (1917). Scots and Scots' Descendants in America (באנגלית). Caledonian publishing Company. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ "Clydeside Echoes", Glasgow Evening Post, December 9, 1890.
  5. ^ Broadstone, Michael A. (1918). History of Greene County, Ohio: Its People, Industries and Institutions (באנגלית). B.F. Bowen. p. 331. נבדק ב-24 באפריל 2017. Marion whitelaw ronalds Reid. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ American Authors 1600-1900: A Biographical Dictionary of American Literature (H. W. Wilson Co., New York, 1938).
  7. ^ 1 2 3 4 Ohio), Miami University (Oxford (1908). Annual Reports of the President, the Deans, and Other Officers of Miami University (באנגלית). Miami University. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ "Sigma Chi Founding | The Sigma Chi Historical Initiative". history.sigmachi.org. Sigma Chi Historical Initiative. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Endres, Fredric F. (1976). "A Radical View: The "Agate" Dispatches of Whitelaw Reid, 1861-1865 (review)". Civil War History. 22 (4): 361–362. doi:10.1353/cwh.1976.0029. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 Gephardt, Alan (16 בפברואר 2016). "Around and About James A. Garfield: Whitelaw Reid (Part I)". garfieldnps.wordpress.com. The Garfield Observer. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Reid, Whitelaw; Fremantle, Sir Arthur James Lyon (12 בינואר 2009). Two Witnesses at Gettysburg: The Personal Accounts of Whitelaw Reid and A. J. L. Fremantle (באנגלית). John Wiley & Sons. ISBN 9781405181129. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ "DEATH OF AMBASSADOR REID". The New York Times. 16 בדצמבר 1912. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "MR. REID SWORN IN". The New York Times. 19 באפריל 1889. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 4 5 "REID WON FAME IN MANY FIELDS; Had Been a Journalist Half a Century -- Diplomat in Two European Capitals". The New York Times. 16 בדצמבר 1912. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "WHITELAW REID ACCEPTS; LETTER OF THE REPUBLICAN VICE PRESIDENTIAL CANDIDATE. UPHOLDS THE CONSTITUTIONALITY OF A PROTECTIVE TARIFF, AND FEARS A SHOCK TO BUSINESS SHOULD DEMOCRACY TRIUMPH -- INCREASED WAGES -- SOUND CURRENCY DECLARED A REPUBLICAN MEASURE". The New York Times. 19 באוקטובר 1892. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "WHITELAW REID HONORED; A Farewell Banquet at the Union League Club". The New York Times. 15 במאי 1902. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "WHITELAW REID'S ARRIVAL IN LONDON; Special Envoy to the Coronation Has a Busy Day. Calls on Ambassador Choate and Receives Many Visitors, Among Them the Equerries Assigned to Him". The New York Times. 9 ביוני 1902. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 Reid, Whitelaw, Ambassador To Great Britain (2 ביולי 1905). "DIPLOMATS HONOR MASTER OF THEIR ART". The New York Times. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Einstein, Lewis. “British Diplomacy in the Spanish-American War.” Proceedings of the Massachusetts Historical Society, vol. 76, Massachusetts Historical Society, 1964, pp. 30–54, http://www.jstor.org/stable/25080584.
  20. ^ "London Press Welcomes Mr. Reid". The New York Times. 5 ביוני 1905. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Times, Special Cable To The New York (28 ביולי 1909). "REID MAY MAKE TRIP HERE.; Ambassador at London Contemplates Visiting America for a Month". The New York Times. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "ABBEY SERVICE FOR AMBASSADOR REID | King's Wish Insures Westminster Exercises - Warship to Bring the Body Home. TAFT WILL NOT FILL VACANCY His First Purpose to Name Successor is Given Up Out of Courtesy to President-Elect Wilson". The New York Times. 17 בדצמבר 1912. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Elliott, Orrin Leslie (1937). Stanford University: The First Twenty-five Years. Stanford University Press. p. 466.
  24. ^ Photo, International (5 באפריל 1931). "WHERE ROYALTY WILL RESIDE". The New York Times. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Times, Special Cable To The New York (30 באפריל 1931). "MRS. WHITELAW REID IS DEAD IN FRANCE; Widow of the Former U.S. Ambassador to England a Victim of Pneumonia.A FAMOUS PHILANTHROPIST Made Lavish Gifts to Many Causes--Hostess to Royalty DuringBrilliant London Career. Services in Paris Likely". The New York Times. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "REID-MILLS.; DR. MORGAN CONDUCTS THE CEREMONY AT MR. D.O. MILLS'S HOUSE". The New York Times. 27 באפריל 1881. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "MR. AND MRS. REID'S MUSICALE.; Mme. Melba and Other Artists Sing -- More than 300 Guests Present". The New York Times. 14 בפברואר 1901. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ San Francisco Call (November 21, 1909), page 4.
  29. ^ Mariea Caudill Dennison, Woman's Art Journal, "The American Girls' Club in Paris: The Propriety and Imprudence of Art Students, 1890-1914" Vol. 26, No. 1 (Spring - Summer, 2005), pp. 32–37.
  30. ^ "OGDEN MILLS REID OF HERALD TRIBUNE DIES OF PNEUMONIA; Ogden Mills Reid Dies of Pneumonia". The New York Times. 4 בינואר 1947. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ Times, Special To The New York (28 ביולי 1970). "MRS. OGDEN REID DIES HERE AT 87". The New York Times. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ Times, Special To The New York (15 במרץ 1911). "OGDEN MILLS REID WEDS.; Son of Ambassador Whitelaw Reid Married to Miss Helen M. Rogers". The New York Times. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ "LADY WARD DEAD; AIDED CHARITIES; Daughter of Whitelaw Reid Was 78--Wed in Palace". The New York Times. 3 במאי 1962. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ "SIR JOHN WARD, 68, IS DEAD IN LONDON; Whitelaw Reid's Son-in-Law Had Served Four British Sovereigns as Equerry ROYALTY AT HIS MARRIAGE Boer and World Wars Veteran Had Been Decorated by France and Italy King Pleased by Marriage Son of First Earl Member of Victorian Order". The New York Times. 3 בדצמבר 1938. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ "AMBASSADOR REID'S DAUGHTER ENGAGED; Formally Announced by Her Parents She Will Wed the Hon. John Hubert Ward. EARL OF DUDLEY'S BROTHER Equerry in Waiting to King, Racing Man, Sportsman, and Six Feet High -- Wedding This Summer. Bingham Accused of Contempt". The New York Times. 30 באפריל 1908. נבדק ב-24 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "REID, Ogden Rogers - Biographical Information". bioguide.congress.gov. Biographical Directory of the United States Congress. נבדק ב-13 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות
פרימונט/דייטון (1856) • לינקולן/המלין (1860) • לינקולן/ג'ונסון (1864) • גרנט/קולפקס (1868) • גרנט/וילסון (1872) • הייז/וילר (1876) • גרפילד/ארתור (1880) • בליין/לוגן (1884) • הריסון/מורטון (1888) • הריסון/ריד (1892) • מקינלי/הוברט (1896) • מקינלי/רוזוולט (1900) • רוזוולט/פיירבנקס (1904) • טאפט/שרמן (1908) • טאפט/באטלר (1912) • יוז/פיירבנקס (1916) • הרדינג/קולידג' (1920) • קולידג'/דוז (1924) • הובר/קרטיס (1928) • הובר/קרטיס (1932) • לנדון/נוקס (1936) • וילקי/מקנרי (1940) • דיואי/בריקר (1944) • דיואי/וורן (1948) • אייזנהאואר/ניקסון (1952) • אייזנהאואר/ניקסון (1956) • ניקסון/לודג' (1960) • גולדווטר/מילר (1964) • ניקסון/אגניו (1968) • ניקסון/אגניו (1972) • פורד/דול (1976) • רייגן/בוש האב (1980) • רייגן/בוש האב (1984) • בוש האב/קווייל (1988) • בוש האב/קווייל (1992) • דול/קמפ (1996) • בוש הבן/צ'ייני (2000) • בוש הבן/צ'ייני (2004) • מקיין/פיילין (2008) • רומני/ראיין (2012) • טראמפ/פנס (2016) • טראמפ/פנס (2020) • טראמפ/ואנס (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=וייטלו_ריד&oldid=39532168"