ויליאם מקל

ויליאם מקל
William McKell
לידה	26 בספטמבר 1891; פמבולה, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה
פטירה	11 בינואר 1985 (בגיל 93); סידני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה
שם מלא	ויליאם ג'ון מקל
מדינה	אוסטרליה
מפלגה	מפלגת הלייבור האוסטרלית
בת זוג	מרי פאי
	11 במרץ 1947 – 8 במאי 1953; (6 שנים)
מונרך בתקופה	ג'ורג' השישי ; אליזבת השנייה
	→ הנסיך הנרי, דוכס גלוסטר ויליאם סלים ←
	16 במאי 1941 – 6 בפברואר 1947; (5 שנים)
מונרך בתקופה	ג'ורג' השישי
	→ אלכסנדר מאיר ג'יימס מק'גיר ←
פרסים והוקרה
	אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (13 בנובמבר 1951); יועץ הממלכה (1946) ;

סר ויליאם ג'ון מקל (באנגלית: William John McKell; ‏ 26 בספטמבר 1891 – 11 בינואר 1985) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת ניו סאות' ויילס בין השנים 1941 – 1947 וכמושל הכללי השנים עשר של אוסטרליה בין השנים 1947 – 1953. מבין כל המושלים הכלליים של אוסטרליה הוא זה שהאריך ימים יותר מכולם, עד גיל 93.

ראשית חייו

מקל נולד בעיירה פמבולה, ניו סאות' ויילס. אביו היה קצב בשם רוברט פולוק מקל, שנטש את אשתו ואת ארבעת ילדיו. עד סוף ימיו נמנע ויליאם מקל מלדון בנושא זה באומרו שאביו מת בגיל צעיר.^[1] מקל התחנך בבית ספר ציבורי בסידני ולמד להיות פועל דוודים. החל מ-1945, הוא היה מזכיר איגוד פועלי הדוודים בניו סאות ויילס.

קריירה פוליטית

ב-1917 נבחר מקל לאספת הנבחרים של ניו סאות ויילס מטעם מפלגת הלייבור וכיהן כחבר האספה עד למינויו כמושל הכללי ב-1947. ב-1920 הוא נשא לאישה את מרי פאי. בעת כהונתו באספת הנבחרים הוא למד משפטים ועבר את בחינות לשכת עורכי הדין ב-1925. בממשלות הלייבור בניו סאות' ויילס בראשותו של ג'ק לאנג, שכיהנו בשנים 1925 – 1927 ו-1931 – 1932, הוא כיהן כשר המשפטים וכן כשר לענייני השלטון המקומי.^[2]

במהלך שנות השלושים הפך מקל להיות מנהיג האגף במפלגת הלייבור האוסטרלית שנעשה בהדרגה מתוסכל מגישתו הרודנית של לאנג ומחוסר האהדה שרחש לו ציבור הבוחרים (לאנג איבד את ראשות ממשלת המדינה ב-1932 והובס שוב בבחירות של 1935 ו-1938). ב-1939 אילצו מקל ותומכיו את לאנג להתפטר מתפקידו כמנהיג האופוזיציה.

ראש ממשלת ניו סאות' ויילס

בבחירות של 1941 הוביל מקל את מפלגת הלייבור לניצחון משכנע על ממשלת קואליציית האנטי-לייבור בראשותו של אלכסנדר מאיר וכתוצאה מכך הוא נבחר להיות ראש ממשלת המדינה. ניצחון זה הושג בעיקר עקב נחישותו של מקל להעמיד לבחירה מועמדים פופולריים במספר רב של מחוזות בחירה שמנהיגי המפלגה לא התייחסו להם ברצינות במערכות בחירות קודמות. במהלך כהונתו של מקל כראש ממשלת ניו סאות' ויילס, הוקם הפארק המדינתי של קוסיאסקו, הוגדל המימון עבור גלריות לאומנות, ספריות ועבור התזמורת הסימפונית של סידני. בנוסף, בוצעו כמה רפורמות בנוגע לשימור הקרקע, חינוך, רווחת הילדים ופיצויי העובדים. ב-1944 חוקק חוק חופשה שנתית, שאפשר לכל העובדים בניו סאות' ויילס לקבל חופשה שנתית בתשלום של שבועיים.^[3]

במהלך מלחמת העולם השנייה, נוצרו יחסי שיתוף פעולה של מקל עם ראשי ממשלת אוסטרליה מטעם מפלגת הלייבור, ג'ון קרטין ובן צ'יפלי, כשיחסיו עם זה האחרון הם היו טובים במיוחד. ב-1944, הוא זכה בניצחון נוסף בבחירות, הפעם הראשונה בניו סאות' ויילס בה נבחרה מחדש ממשלת לייבור מכהנת. ב-13 בפברואר 1946 הכריז מקל כי הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים לפני הבחירות הבאות במדינה.^[1]

המושל הכללי של אוסטרליה

ב-1947 השיג צ'יפלי את הסכמתו הרשמית של ג'ורג' השישי למינויו של מקל לתפקיד המושל הכללי של אוסטרליה. הסכמה זו הגיעה רק לאחר התנגדות חזקה מצדו של המלך ולאחר חליפת מכתבים ענפה ביניהם, בה היו מעורבים גם המושל הכללי שכיהן אז, אחיו של המלך, הנסיך הנרי, דוכס גלוסטר ומשרד החוץ הבריטי. פרטים על התדיינות זו נודעו בציבור רק לאחר יותר מחמישים שנה. התנגדותו של המלך לא הייתה אישית (עד אז הוא אפילו לא פגש את מקל), אלא על רקע השתייכותו למפלגת הלייבור ועל רקע מוצאו מניו סאות' ויילס. עד אז לא היה תקדים של פוליטיקאי פעיל, שלא לומר מנהיג מפלגה וראש ממשלה, ששמו יועלה כמועמד להיות המושל הכללי של אוסטרליה, למרות שכבר היה תקדים דומה בדרום אפריקה. בסופו של דבר לא נותרה למלך ברירה אלא לקבל את הבטחותיו של צ'יפלי על היושרה האישית של מקל ועל כך שהכתר לא ייחשף למחלוקות פוליטיות עקב המינוי.^[4]

ההכרזה הרשמית על המינוי פורסמה ב-31 בינואר 1947 ומקל התפטר מאספת הנבחרים של ניו סאות' ויילס ב-6 בפברואר,^[4] אך לפני כן הוא השתתף בבחירות הפנימיות במפלגה כדי לבחור את יורשו.

צ'יפלי היה נחוש בדעתו שיורשו של דוכס גלוסטר בתפקידה המושל הכללי יהיה אוסטרלי, ונראה היה שהוא בחר באופן מכוון איש מפלגת הלייבור עם רקע של מעמד העובדים כדי להפוך את בחירתו של מקל לאמירה פוליטית. הבחירה עוררה זעקה מצדם של האופוזיציה הליברלית ושל העיתונות השמרנית. רוברט מנזייס הגדיר את המינוי כ"מזעזע ומשפיל". בדיון שהתקיים בפרלמנט ב-20 בפברואר, אמר מנזייס שהעובדה שמקל היה פעיל בפוליטיקה בעת ההכרזה על מינויו (למרות שבינתיים הוא פרש מהחיים הפוליטיים), הייתה "סיבה רצינית לפסילתה" ש"פוגעת ביסודות משרת המושל הכללי, שכן נושא משרה זו צריך להיות רחוק מהפוליטיקה ממש כמו מלך בריטניה". בתגובה, קיבל צ'יפלי את מלוא האחריות על המינוי, ואמר שהוא לא חש צורך להתנצל, והוא "משוכנע לחלוטין שבחלוף הזמן לא תהיה לו שם סיבה להתחרט על מעשהו".^[5] מקל עצמו העדיף לשמור על שתיקה ולא להיות פעיל בהגנה על בחירתו. אף על פי כן, טען צ'יפלי שלכל אוסטרלי יש את היכולת להתמנות לתפקיד המושל הכללי.

מתוך כבוד לכתר, הופסקו הוויכוחים על מינויו של מקל עם כניסתו לתפקיד ב-11 במרץ 1947. מקל ביצע את חובותיו הפורמליות מתוך כבוד, הפגין הדרת כבוד כלפי המלך והצליח להרגיע את כל האנגלופילים הנוקשים ביותר. כאשר החליף מנזייס את צ'יפלי בתפקיד ראש הממשלה בדצמבר 1949, יחסיו עם מקל היו בתחילה ענייניים יותר מאשר ידידותיים, אך מאוחר יותר נוצרה מערכת יחסים לבבית בין שני האישים ומנזייס אפילו האריך את תקופת כהונתו של מקל ב-14 חודשים מעבר לתקופה הראשונית של חמש שנים.^[1]

הרגע השנוי ביותר במחלוקת בקריירה של מקל הגיע במרץ 1951 כאשר ביקש ממנו מנזייס לפזר את שני בתי הפרלמנט. לאחר הבחירות של 1949 שמרה עדיין מפלגת הלייבור על רוב בסנאט, שעיכב את הצעת חוק הבנקאות שהגישה הממשלה על ידי העברתו לדיון בוועדה. מנזייס טען שצעד זה של הסנאט מהווה עילה לפיזור של שני בתי הפרלמנט על פי סעיף 57 לחוקת אוסטרליה.

רבים במפלגת הלייבור, אך לא צ'יפלי, סברו שעל מקל לסרב לבקשתו של מנזייס, אך המושל הכללי הסכים (אם כי במידה מסוימת של היסוס) לאשר את הפיזור הכפול. גישתו של מקל הייתה שהבחירות נחוצות (מאחר שהרוב של הממשלה בבית התחתון היה עדיין מספיק גדול, כך שלא היה סיכוי שהיא תאבד אותו בהצבעת אי אמון, כפי שאירע ב-1941 כאשר נפלה ממשלתו החלשה של ארתור פאדן), ושזה תפקידם של ציבור הבוחרים להחליט אם הצדק עם הסנאט או עם מנזייס, ולא תפקידו שלו. מקל ראה חובה לעצמו לנהוג על פי עצת ראש הממשלה שלו.

ב-13 בנובמבר 1951 הוענק למקל תואר אביר מפואר של מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש באופן אישי על ידי המלך ג'ורג' השישי בארמון בקינגהאם בעת שמקל עשה בביקור רשמי בבריטניה.^[6] הענקת תואר זו גרמה למחלוקת משמעותית במפלגת הלייבור, שכן מדיניותה של המפלגה הייתה לא לקבל תוארי אבירות. למעשה לא יכלה המפלגה לעשות דבר בעניין, שכן מקל ניתק את כל קשריו עם המפלגה כאשר מונה להיות המושל הכללי. בנוסף, במידה ומקל היה מסרב לקבל את התואר, זה היה חסר תקדים ובמידה מסוימת בלתי ראוי, שמושל כללי לא יסיים את תפקידו עם תואר אבירות (לרבים מהמושלים הכלליים הוענקו אף תוארי אצולה). מקל היה המושל הכללי היחיד של אוסטרליה שתואר האבירות הוענק לו במהלך תקופת כהונתו, עד אשר הוענק לקוונטין ברייס התואר גבירת מסדר אוסטרליה, ימים ספורים לפני תום כהונתה כמושלת כללית במרץ 2014.

שנותיו האחרונות

מקל סיים את תפקידו כמושל הכללי במאי 1953, לאחר שכהונתו הוארכה על ידי ב-14 חודשים מעבר לתקופת הכהונה הראשונית שלו. בשנים 1956 – 1957 הוא היה חבר בוועדה שהכינה את הטיוטה לחוקת מלזיה.

עם שובו ממלזיה, מקל המשיך להתגורר בסידני 28 שנים, והוא נחשב לאחד מזקני מפלגת הלייבור בניו סאות' ויילס, למרות שהוא לא חידש את פעילותו במפלגה. סר ויליאם מקל מת בסידני בינואר 1985. אשתו מתה שישה חודשים בלבד אחריו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם מקל בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ McKell Institute
^ "Sir (Bill) William John McKell (1891 - 1985)". Members of Parliament. Parliament of New South Wales. Retrieved 8 February 2010.
^ Susan Hosking, Rick Hosking, Rebecca Pannell and Nena Bierbaum, Something Rich and Strange: Sea Changes, Beaches and the Littoral in the Antipodes, Wakefield Press, 2010, page 6
^ ¹ ² John Waugh, Appointing the Governor-General: The Case of William McKell, 2006
^ Gavin Souter, Acts of Parliament, 1988, pp. 382–383
^ It's an Honour: GCMG

[מכון-1] ¹ ² ³ McKell Institute

[2] "Sir (Bill) William John McKell (1891 - 1985)". Members of Parliament. Parliament of New South Wales. Retrieved 8 February 2010.

[3] Susan Hosking, Rick Hosking, Rebecca Pannell and Nena Bierbaum, Something Rich and Strange: Sea Changes, Beaches and the Littoral in the Antipodes, Wakefield Press, 2010, page 6

[ג'ון-4] ¹ ² John Waugh, Appointing the Governor-General: The Case of William McKell, 2006

[5] Gavin Souter, Acts of Parliament, 1988, pp. 382–383

[6] It's an Honour: GCMG

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]