ועידת השלום בפריז (1919)
ועידת השלום בפריז הייתה ועידה בינלאומית שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות. הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919, ונמשכה, עם הפסקות אחדות, עד 20 בינואר 1920. הוועידה דנה בנפרד בהסכם עם כל אחת מהמדינות המנוצחות. בסופה נחתמו הסכמי שלום עם כל אחת מהמדינות, שנקראו על שם המקום שבו נחתמו:
- חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919.
- חוזה סן-ז'רמן עם אוסטריה נחתם ב-10 בספטמבר 1919.
- חוזה ניי עם בולגריה נחתם ב-27 בנובמבר 1919.
- חוזה טריאנון עם הונגריה נחתם ב-4 ביוני 1920.
- הסכם סוור עם האימפריה העות'מאנית נחתם ב-10 באוגוסט 1920.
חרף התקוות כי ועידת פריז תיצור סדר עולמי חדש ומתוקן, היו בוועידה, מעצם כינוסה, כמה פגמים. ראשית, המדינות המנוצחות לא השתתפו בדיונים, אלא הוזמנו רק לחתימת ההסכמים ולא הייתה התחשבות רצינית בעמדותיהן. שנית, רוסיה, שעברה מהפכה, לא הוזמנה כלל והוחרמה מבחינה בינלאומית. בנתונים אלו היה קשה ליישם את סיסמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שביקש לכונן "שלום צודק ללא מנצחים ומנוצחים".
לוועידה הוזמנו כל המדינות שתמכו ב"מדינות ההסכמה" ("בעלות הברית"), המעצמות המנצחות, אולם רק חמש מדינות השתתפו בקביעת התנאים – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן, ולמעשה רק שלוש המדינות החזקות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת - הכריעו. מנהיגי המדינות "המערביות" הקובעות שכונו "ארבעת הגדולים", היו נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג', נשיא צרפת ז'ורז' קלמנסו וראש ממשלת איטליה ויטוריו אמנואלה אורלנדו .
בין "שלושת הגדולים" התעוררה במהרה מחלוקת. וילסון החזיק בגישה מוסרית אידיאליסטית. ברוח "ארבע עשרה הנקודות" שניסח כשנה קודם לכן, הוא ביקש לחתום הסכם שלום שיפתור את כל סכסוכי העבר ולא יאפשר לעוד מלחמה כזו לפרוץ. כדי להגיע לשלום אמת הוא רצה להגיע להסכמים הוגנים, שלא יהיו מבוססים על נקמה ושלא ישקפו את עמדות המנצחים אל מול עמדתם הנחותה של המנוצחים. הוא שאף לאפשר לכל עם לממש את זכותו לעצמאות ולהגדרה עצמית, וחתר להקמת עולם דמוקרטי וצודק שבו סכסוכים בין מדינות יפתרו בדרכי שלום ולא במלחמה.
לעומתו ראה קלמנסו לנגד עיניו רק את האינטרסים של צרפת. הוא ראה את הגרמנים כאומה תוקפנית שמאיימת על צרפת באופן קבוע ועל כן ביקש להבטיח את ביטחונה של צרפת על ידי החלשתה המוחלטת של גרמניה, גם אם הדבר כרוך בהשפלתה. הוא דרש שגרמניה תחזיר לצרפת את המחוזות אלזס-לורן שסיפחה אותן בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870–1871 וגם תפצה את צרפת על הנזק שנגרם לה במלחמה בעזרת תשלום פיצויים, כפי שהגרמנים עשו בזמנו לצרפת.
גם לויד ג'ורג' ראה לנגד עיניו את האינטרסים של בריטניה בלבד. הוא רצה להגיע להסכם של פשרה שיחליש מעט את גרמניה, אבל לא יחזק יותר מדי את צרפת, כך שהשתיים יאזנו זו את זו ולא יפריעו להגמוניה הבריטית בעולם. הוא רצה להחזיר במהירות את הכלכלה העולמית לפעולתה ולכן התנגד להחליש יותר מדי את גרמניה שהייתה חלק חשוב ממנה. אף על פי כן, הוא תמך בהטלת תשלום פיצויים על גרמניה.
בסופו של דבר, גברה עמדתו של קלמנסו וההסכמים לא שיקפו אלא חלקית את העקרונות שווילסון ביקש ליישם. החוזים שנחתמו עם המדינות המנוצחות, ובמיוחד עם גרמניה, היו נקמניים ומשפילים. חוזה ורסאי פגע בגרמניה בצורה חד-צדדית וקשה: גרמניה הואשמה בפרוץ המלחמה, פורקה כמעט כליל מצבאה, הוטלו עליה פיצויים עצומים ונלקחו ממנה שטחים רבים לטובת צרפת, דנמרק ופולין. העברת השטחים לפולין, שנעשתה כדי לאפשר לה מוצא לים, אף גרמה לניתוק בין פרוסיה המזרחית לשאר גרמניה.
גם יתר ההסכמים פגעו קשה במדינות המנוצחות. האימפריה האוסטרו-הונגרית פוצלה לשתי המדינות שהרכיבו אותה, ונקרעו מהן שטחים גדולים לטובת העמים המקופחים שהיוו חלק משמעותי מאוכלוסייתן. חלק משטחים אלה סופחו לפי עקרונות אתניים למדינות קיימות שלחמו לצד "מדינות ההסכמה" - איטליה, רומניה וסרביה, והשאר - למדינות החדשות שזכו לעצמאות: פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה שהתגבשה לבסוף מסביב לסרביה. אוסטריה והונגריה איבדו חלק מבני עמם לטובת המדינות הסמוכות ואיבדו את המוצא לים התיכון. מבולגריה נלקחו שטחים לטובת רומניה ויוון.
האימפריה העות'מאנית איבדה את כל שטחיה מלבד טורקיה עצמה.
הבריטים לא אפשרו למשלחות ערביות מא"י וממצרים להגיע לוועידה ולהציג את עמדותיהן. סירוב הבריטים לאפשר נסיעת המשלחת המצרית היה עילה לפרוץ מהומות 1919 במצרים ויוזמי המשלחת היו הבסיס להקמת מפלגת אל ופד ("המשלחת") ששלטה במצרים משנת 1922 עד למהפכת הקצינים החופשיים.
התביעה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיוני הוועדה אודות עתידה של ארץ ישראל (העות'מאנית לשעבר), אשר הניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ, השתתפה משלחת של ועד המשלחות היהודיות. המשלחת, בראשות חיים ויצמן, ובהשתתפות נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, אהרון אהרנסון, אנדרה ספיר ואחרים, הפקידה את מפת דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי בידי ועידת השלום[1]. בצפון, נכלל נהר אוואלי מצפון לצידון, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, בצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד פאתי דמשק, ובמזרח השיקו למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף.
בתזכיר שצורף למסמך נתבקש הפורום הבינלאומי "להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל ובזכות היהודים לכונן מחדש בארץ-ישראל את ביתם הלאומי"; כן הוצע במסמך כי הריבונות על ארץ-ישראל תופקד בידי חבר-הלאומים וממשלת הארץ תימסר לידי בריטניה הגדולה כ"מנדטורית של החבר"[2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- topic/Treaties-of-Paris-1919-1920 ועידת השלום בפריז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרגרט אולוון מקמילן, "עושי שלום: ועידת השלום בפריז בשנת 1919 וניסיונה לשים סוף למלחמות". הוצאת ג'ון מארי, 2003, ISBN 9780719559396
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
