יוגוסלביה

יוגוסלביה
Jugoslavija
Југославија
דגל	סמל
ממשל
שפה נפוצה	סרבו-קרואטית
עיר בירה	בלגרד 44°49′14″N 20°27′44″E / 44.82056°N 20.46222°E; (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה
תאריכי הקמה	1 בדצמבר 1918
תאריכי פירוק	27 באפריל 1992
ישות יורשת	יוגוסלביה החדשה (סרביה ומונטנגרו עד הפירוק ב-2003); סלובניה; קרואטיה; מקדוניה הצפונית; בוסניה והרצגובינה; מונטנגרו; סרביה;
שטח בעבר	255,804 קמ"ר (נכון ל־1989)
אוכלוסייה בעבר	23,724,919 (נכון ל־1989)
כלכלה
מטבע	דינר יוגוסלבי, קרונה יוגוסלבית
שונות
סיומת אינטרנט	yu.
קידומת בין־לאומית	+38

יוּגוֹסלביה (כתב לטיני: Jugoslavija, כתב קירילי: Југославија, "ארץ הסלאבים הדרומיים") היה שמן של שלוש ישויות פוליטיות שהתקיימו ברציפות, אך באופן נפרד, לאורך רוב המאה ה-20 (1918–2003) בדרום-מזרח אירופה.

לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, שלושה עמים סלאביים במערב הבלקן, הסרבים, הקרואטים והסלובנים, התאחדו על מנת ליצור ממלכה עצמאית מאוחדת בשם "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים", שכונתה, החל משנת 1929 ותחת המשטר הריכוזי של המלך אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', "יוגוסלביה".

אחרי מלחמת העולם השנייה, מ-29 בנובמבר 1945, קיבלה המדינה מבנה מדיני של פדרציה שהורכבה משש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. האזורים קוסובו ווויבודינה היו חלק אינטגרלי מסרביה והפכו מאוחר יותר לאזורים אוטונומיים במסגרת סרביה, ותוך השתתפות בהנהגת יוגוסלביה.

מבחינה פוליטית-היסטורית, מדינית ותרבותית, ניתן לחלק את ההיסטוריה של יוגוסלביה לשלוש תקופות:

ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים – שהחל מ-1929 נקראה ממלכת יוגוסלביה (1918–1941), והייתה איחוד של ממלכת סרביה (שהתאחדה קודם עם ממלכת מונטנגרו) עם שטחי צפון מקדוניה, קוסובו, וויבודינה, שטחי בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסלובניה. היא התקיימה כגוף פוליטי אחד מתום מלחמת העולם הראשונה ועד פלישתן של מדינות הציר במלחמת העולם השנייה.
הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה שכונתה בהמשך הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה (1945–1992), מדינה פדרטיבית קומוניסטית שהורכבה משש רפובליקות, והתקיימה מתום מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1992, שבה פרשו ממנה ארבע מתוך שש הרפובליקות שהרכיבו אותה – סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, ובוסניה והרצגובינה.
הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (1992–2006) – כללה את סרביה ומונטנגרו שנותרו לאחר פרישת ארבע הרפובליקות האחרות, והתקיימה מאז פרישתן של ארבע הרפובליקות ועד החלטת הפרלמנט היוגוסלבי להפסיק להתקיים. לאחר ההחלטה האחרונה משנת 2003, נמשך האיחוד בין שתי הרפובליקות הנותרות תחת השם סרביה ומונטנגרו, והוסכם שתינתן להן אפשרות לפרק אותו בהמשך. לאחר משאל עם שנערך בשתי הרפובליקות, הכריזה מונטנגרו באופן רשמי על עצמאותה ב-3 ביוני 2006, וסרביה הצהירה על עצמאותה יומיים לאחר מכן, ב-5 ביוני, ובכך התפרקה סופית הפדרציה היוגוסלבית כולה.

הקמה

כבר באמצע המאה ה-19 פעלה התנועה האילירית, שהייתה בעלת אידאולוגיה פאן-דרום-סלאבית ותמכה באיחוד ה"אילירים". נהוג להגדיר תנועה זו כמבשרת הרעיון היוגוסלבי^[1].

בשנים 1903–1914 התגבשו רעיונות אלה לתודעה לאומית של העמים. מתוכה צמחה פעילות מדינית בימי מלחמת העולם הראשונה, ששאפה לאחד את העמים הדרום סלאביים (מלבד הבולגרים, להם הייתה היסטוריה אתנית שונה והייתה להם כבר ממלכה עצמאית) בתוך ממלכה אחת. הוועד היוגוסלבי (Jugoslavenski odbor) הצליח להוביל להצהרת קורפו, שנחתמה בין חברי הוועד (נציגי העמים הסרבים, הקרואטים והסלובנים באוסטרו-הונגריה) לבין נציגי ממלכת סרביה (שהייתה ממלכה עצמאית באותם ימים ושאליה הסתפחה ממלכת מונטנגרו), ודרשה את איחודם. מדינות המערב אף תמכו ברעיון בסיום המלחמה הגדולה, והחליטו על הקמתה במסגרת ועידת פריז.

בעקבות התמוטטות האימפריה האוסטרית-הונגרית, לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, רבים מהעמים הסלאביים שהתקיימו תחת האימפריה החלו לדרוש עצמאות מדינית. כדי למנוע פיצול יתר בין העמים בדרום-מזרח אירופה הדגם של מדינה מאוחדת, המבוסס הפעם על קרבה לשונית רבה עד מובהקת, נחשב באותה תקופה לדגם המתאים והטוב ביותר.

ממלכת יוגוסלביה

ערכים מורחבים – מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, ממלכת יוגוסלביה

ב-29 באוקטובר 1918 הוקמה מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית (בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסלובניה). ב-1 בדצמבר 1918 המדינה התאחדה עם ממלכת סרביה וממלכת מונטנגרו, ובכך נוצרה ממלכה גדולה אף יותר בשם ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (שכללה גם את שטחי סרביה, מונטנגרו, וויוודינה, קוסובו וחלק ממקדוניה הסלבית).

ב-28 בינואר 1921 קיבל הפרלמנט הסרבי חוקה חדשה, ובכך רוכזה הסמכות הפוליטית וגדלה השפעת הממשלה המלכותית בבלגרד. בשנת 1928 הפוליטיקאי הרדיקלי הסרבי ממונטנגרו פונישה ראצ'יץ' ירה למוות בסטייפן ראדיץ', מנהיג מפלגת האיכרים הקרואטית. מלך יוגוסלביה, אלכסנדר הראשון השתמש בהתנקשות זו כסיבה לחיזוק כוחו ותפיסת השלטון, ולכן ב-6 בינואר 1929 הוא השעה את החוקה, פיזר את הפרלמנט והכריז על דיקטטורה מלכותית. בהמשך באותה השנה הוא החל לארגן את החלוקה האזורית של הממלכה, ושינה את שמה לממלכת יוגוסלביה. כל הזהויות הלאומיות מלבד "יוגוסלביה" בוטלו. הממלכה חולקה לאזורים קרויים "בנאטים" ("באנובינה") וקיבלו שמות ללא זיקה לשייכות הלאומית, חלקם לפי שמות הנהרות החוצים אותם (דנובה, סאווה, דרינה, מורווה, וארדאר וכו').

יוגוסלביה הפכה למדינה מיליטריסטית. המשטר התמודד עם מספר קבוצות של מורדים לאומנים שהתנגדו לדיקטטורה המלכותית ולרעיון היוגוסלבי. המלך היה מאוד לא פופולרי בקרב האוכלוסייה הלא-סרבית, ובזמן ביקורו במרסיי שבצרפת ב-9 באוקטובר 1934 נרצח על ידי מתנקש בולגרי, פעיל במחתרת המקדונית, ייתכן בקשר עם שרותי הריגול של גרמניה או איטליה.

בנו פטר השני היה עוד ילד, ולכן הכוח נפל במדינה בחיקו של העוצר הנסיך פאבלה שהמשיך בקו הרודני.

בשנת 1939 הסכים הממשל היוגוסלבי להקמתה מחדש של ישות אוטונומית מורחבת הקרויה הבנאט הקרואטי בנובינה קרואטית. צעד זה היה מאוחר מדי ולא הצליח להציל את היחסים המעורערים בין הסרבים והקרואטים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה הופעל לחץ על יוגוסלביה להצטרף לגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית ולשאר מדינות הציר. האיטלקים שקעו במלחמה מול יוון ועוד לפני שהפנו את כוחותיהם למערכה היוונית, הגרמנים רצו להבטיח תמיכה יוגוסלבית. הנסיך נכנע ללחץ של המעצמות הפשיסטיות וב-25 במרץ 1941 הוא חתם בווינה על ההסכם התלת-צדדי, בשאיפה להשאיר את יוגוסלביה מחוץ למלחמה. החתימה פגעה בתמיכה העממית בנסיך ומשטרו. הצבא התנגד גם כן לאמנה, לכן מספר מפקדים ביצעו הפיכה. כשהנסיך חזר לארץ ב-27 במרץ 1941 תפס הצבא את השלטון, עצר את המשלחת מווינה, הגלה את הנסיך פבל ושם קץ לשלטונו. מלוא הסמכויות עברו למלך פטר בן ה-17.

בנסיבות אלה החליט היטלר להעניש את יוגוסלביה ולפלוש אליה בדרך ליוון. הפלישה ליוגוסלביה ויוון, שהתקיימה ב-6 באפריל, הביאה לכך שמבצע ברברוסה נדחה בארבעה שבועות, החלטה שהתבררה כמכריעה מאוד. בתום הפלישה חדלה הממלכה היוגוסלבית מלהתקיים והפכה לחלק מהשטחים הכבושים על ידי גרמניה.

הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

ערך מורחב – הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

במהלך הכיבוש הגרמני, נלחמו בו קבוצות גרילה בעלות אידאולוגיות שונות. הקבוצה החזקה מביניהן הייתה צבא השחרור העממי של יוגוסלביה, קבוצה קומוניסטית בהנהגתו של יוסיפ ברוז טיטו, יליד קרואטיה ובן למשפחה מעורבת קרואטית-סלובנית. הקבוצה השנייה הייתה הצ'טניקים, תומכי המונרכיה הלאומנית הסרבית. המאבק בין השתיים גבר לעיתים אף על המאבק בגרמנים^[2]. תחילה הייתה ההתנגדות לכיבוש הגרמני חלשה, אך בהמשך היא גברה.

ב-1944 גירשו כוחות ההתנגדות את מדינות הציר מסרביה, ובשנת 1945 משאר יוגוסלביה. הצבא האדום עזר בכיבוש בלגרד, ונסוג ממנה בתום המלחמה. בעקבות המלחמה הפך טיטו לגיבור של יוגוסלביה. הוא עשה הכול כדי למנוע מנאמני המלוכה לחזור לשלטון במדינה, כולל שימוש בדיכוי ובמשפטים מבוימים.

לאחר מלחמת העולם השנייה

טיטו חיסל את הנהגת המחתרת היריבה של הסרבים המלוכנים הצ'טניקים, וריכז בידיו את כל הכוח שאיפשר לו להקים מחדש את יוגוסלביה, אך הפעם כמדינה קומוניסטית ופדרלית. הוא נעזר בבני ברית קומוניסטים מכל הלאומים, בראשם הסלובני אדווארד קרדלי, הסרבי אלכסנדר רנקוביץ' ומילובן ג'ילס ממונטנגרו). בשנת 1945 הוקמה הפדרציה הדמוקרטית של יוגוסלביה, ובשנת 1946 שונה שמה לרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה.

יוגוסלביה הצטרפה לגוש המדינות הקומוניסטיות בהנהגת ברית המועצות. אלא שמנהיג יוגוסלביה, טיטו, סירב להיכנע לאחר מכן לתכתיבי ברית המועצות בראשות סטלין, והביא לניתוקה של יוגוסלביה מגוש המדינות הקומוניסטיות ולקשירת קשרים בינה ובין המערב. יוגוסלביה של טיטו ביקרה הן את הגוש המזרחי והן את ברית נאט"ו, ויחד עם מספר מדינות נוספות הקימה בשנת 1961 את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.

ב-7 באפריל 1963 הוחלף שם המדינה לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אך השלטון בה נותר קומוניסטי ודיקטטורי, אם כי ליברלי ביחס ליתר המדינות הקומוניסטיות, עם חופש תנועה לתושביו, מידה מסוימת של חופש כלכלי, פריחה בתחומי תרבות שונים, וחשיפה רבה לתרבות המערב הקפיטליסטי. טיטו הפך ל"נשיא לכל החיים" של הרפובליקה הפדרלית. לכל אחת משש הרפובליקות הייתה חוקה משלה, נשיא משלה, ראש ממשלה, פרלמנט ובתי-משפט. בראשה של המדינה היוגוסלבית היו, פרט לנשיא הכל יכול, ראש ממשלה פדרלי ופרלמנט פדרלי.

התעוררות הקבוצות האתניות

מחאות נגד דיכוי זהות לאומית גברו עד פרוץ האביב הקרואטי בשנים 1970–1971, שבמהלכו ארגנו סטודנטים קרואטים הפגנה שבה דרשו יותר חירויות אזרחיות ויותר אוטונומיה לארצם. המשטר דיכא את המחאה הציבורית וכלא את מארגני המחאה, אולם בתוך המפלגה הקומוניסטית קמו בהדרגה תומכים ברפורמות בתחום זה. קיימת גם דעה כי טיטו החליט לעודד בגבולות מסוימים את השאיפות הלאומיות של הלא-סרבים כדי לנטרל כוחות לאומניים או רפורמיסטיים בנושאים כלכליים בסרביה עצמה. לכן אושרה ב-1974 חוקה חדשה אשר נתנה יותר זכויות לרפובליקות, אפשרה יותר הגדרה עצמית, ואף את הזכות לעזוב את הפדרציה. המחוזות וויוודינה וקוסובו-מטוחיה בתוך סרביה קיבלו אוטונומיה ממשית עם ייצוג במוסדות הפדרציה היוגוסלבית. האוטונומיה בקוסובו אפשרה התחזקות של הרוב האלבני עם עלייה בתסכול של המיעוטים, בעיקר סרבים וטורקים, שהרגישו מופלים לרעה וחלקם התחילו לעזוב את המחוז אל אזורים אחרים.

לאחר מותו של טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות האתנית ביוגוסלביה. המנהיג הקומוניסטי הסרבי, סלובודן מילושביץ', בן לכומר ממונטנגרו, ריכז את הכוח בידיו על חשבון ההנהגה הקולקטיבית שהחליפה את טיטו, והפך לאיש החזק במדינה. הוא ניסה לשחק לידי הלאומנים הסרבים, אולם לבסוף מצא את עצמו מתמודד עם התעוררות המאבק הלאומי של הקבוצות האתניות האחרות. הוא הלהיב את הלאומיות הסרבית בעצרת גדולה ב-1989 לחגיגות 600 שנה לקרב ההיסטורי בקוסובו, וביטל את האוטונומיה ממנה נהנו האלבנים בקוסובו מאז 1974.

לאחר התפרקות ברית המועצות – תחילת הליך פירוק יוגוסלביה

מתיחות נוספת נוצרה בעקבות נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות והמשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. הרפובליקות היו צריכות להחליט האם ללכת בעקבות המדינות שהרכיבו את ברית המועצות ושנפרדו מרוסיה ולהפוך לעצמאיות, או להישאר באיחוד הפדרטיבי. ברפובליקות המערביות המפותחות יותר שאוכלוסייתן ברובה קתולית, סלובניה וקרואטיה, גבר הרצון להשתחרר מההגמוניה הצבאית הסרבית ומהעול שבמימון הכלכלות הנחשלות של הרפובליקות האחרות, ולהשיג עצמאות מלאה. דעת הקהל וממשלות מהמערב עודדו אותן בכך, במיוחד אלו של גרמניה ושל הוותיקן, עמן נמצאו בקשרים מסורתיים.

ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה. בעקבותיהן פרשה גם מקדוניה והכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. נוכח המצב שנוצר, נאלצה מאוחר יותר גם בוסניה והרצגובינה, שהודות להרכבה הרב-אתני הייתה עד אז הרפובליקה הכי "יוגוסלבית" בפדרציה, לפרוש אף היא ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992, וזאת בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים.

העם הסרבי, הפרבוסלבי בדתו, מצא עצמו במצב מיוחד, כשחלק גדול ממנו, שהתפזר במהלך מאות שנים (כולל בעת השלטון העות'מאני והאוסטרי) בשטחי יוגוסלביה, נותר תחת שלטונם של הלאומים-אחים האחרים (כדוגמת קרואטיה, סלובניה ובוסניה) בני הדת הקתולית או המוסלמית. גם מצבן של משפחות רבות שנוצרו מנישואים מעורבים בין סרבים, קרואטים ובוסנים מוסלמים הפך לרגיש. היות שיוגוסלביה דיכאה את הלאומנות ושמה דגש על הלאום ה"יוגוסלבי", והיות שהמדינה נשלטה מבלגרד, בירת סרביה, והעם הסרבי היה במרכז הכוח, במיוחד בצבא, עברו סרבים רבים לחיות ברפובליקות השכנות, גם בשנות השלטון הקומוניסטי.

לאחר פרישת הרפובליקות השונות טענו סרבים רבים כי החוקה של יוגוסלביה אפשרה לכל המיעוטים זכות להגדרה עצמית, ולכן לאחר ההיפרדות מסרביה דרשו גם המיעוטים הסרבים ברפובליקות הפורשות (בקרואטיה 580 אלף, ובבוסניה 1.6 מיליון) את מימוש אותן זכויות. בתמיכת השלטונות מבלגרד הם ביקשו כי אזורי המחיה שלהם בבוסניה ובקרואטיה יישארו בשטח יוגוסלביה או שיהפכו לעצמאיים (קראינה והחלק הסרבי של בוסניה והרצגובינה). השנאה בין הקבוצות האתניות והדתיות ידעה שיאים חדשים, והסכסוכים הובילו למלחמות אזוריות בין יוגוסלביה לבין המדינות הפורשות ממנה (והקבוצות האתניות השונות). בהן, מלחמה קצרה בסלובניה, ולאחר מכן מלחמה נגד קרואטיה, ומלחמה נגד בוסניה. מלחמות אלו לא הצליחו למנוע את פרישתן של המדינות האמורות מיוגוסלביה.

מקדוניה הייתה לרפובליקה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות מצד הסרבים (אך התמודדה עם דרישות לאומיות של האלבנים ועם התנגדותה של יוון השכנה לשם "מקדוניה").

הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה

ערך מורחב – הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה

לאחר שארבע מתוך שש הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה היוגוסלבית, אולם שתי הרפובליקות עם רוב סרבי, סרביה ומונטנגרו, לא פרשו מהאיחוד. ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה שכללה את סרביה ומונטנגרו שלא פרשו. יש שכינו איחוד זה בין השתיים "יוגוסלביה החדשה", כדי להבדילו מהאיחוד הגדול יותר שהתקיים עד 1992.

המלחמה באזורים המערביים הסתיימה ב-1995 בתיווך האמריקאים, כאשר מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה, פרניו טוג'מן, והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמת בוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.

מלחמת קוסובו

החל מ-1996, כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי של האלבנים בחבל קוסובו שהוא חלק מסרביה. ההתנגדות נשאה לעיתים צורות של רדיפות ואף טרור נגד האוכלוסייה הלא-אלבנית (סרבים, אך גם טורקים וצוענים), ואף נעשה ניסיון להכריז על עצמאות (העצמאות לא הוכרה על ידי אף מדינה מלבד אלבניה). עקב עזיבה של סרבים את קוסובו, כולל בשנים 1990–1999, גדל עוד יותר אחוז הרוב האלבני המוסלמי בחבל לכדי 90% מהאוכלוסייה, בעוד שאחוז שאר הלאומים ירד בהתמדה. הניתוק של הרפובליקות האחרות מיוגוסלביה דרבן את יושבי חבל קוסובו לדרוש עצמאות מיוגוסלביה, בתמיכת אלבניה השכנה.

התגובה של צבא יוגוסלביה הייתה קשה ורבים איבדו את בתיהם, את רכושם ואת חייהם במלחמת קוסובו, שהגיעה לשיאה ב-1999. נאט"ו והמערב התערבו במלחמה והפציצו את סרביה ואת מונטנגרו במשך חודשיים, עד שמילושביץ' נכנע לדרישותיהם והסיג את כוחותיו מקוסובו. מאז יוני 1999 נשלט החבל צבאית על ידי הכוחות לשמירת השלום של נאט"ו ועל ידי כוחות מרוסיה, זאת אף על פי שכל הצדדים המשיכו להכיר בחבל כחלק מסרביה עד הכרזת העצמאות של קוסובו ב-17 בפברואר 2008.

קץ התקיימותה של יוגוסלביה

בספטמבר 2000 נערכו ב"יוגוסלביה החדשה" בחירות לנשיאות בהן גברו כוחות האופוזיציה על מילושביץ'.

בשנת 2001 הושמט השם "יוגוסלביה" בצורה רשמית, ובמרץ 2002 החליטו ממשלות סרביה ומונטנגרו לשנות את מבנה האיחוד של "הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה" לאיחוד חלש יותר, שיתבסס על שיתוף פעולה בין שתי הרפובליקות, בישות חדשה שתיקרא סרביה ומונטנגרו. השינוי התבצע ב-4 בפברואר 2003. בהוראת הפרלמנט היוגוסלבי ב-4 בפברואר 2003, חדלה יוגוסלביה להתקיים. הממשל הפדרלי שנותר בבלגרד שימש רק לצרכים רשמיים, והממשלות המקומיות של שתי הרפובליקות ניהלו את ענייניהן כמו שתי מדינות עצמאיות נפרדות.

מאז פירוק יוגוסלביה באופן רשמי ב-4 בפברואר 2003 קיימו שתי הרפובליקות איחוד רופף בשם "סרביה ומונטנגרו", שעוגן בחוקה. תוקף החוקה פג בשנת 2006, ועד אז שתי הרפובליקות היו צריכות להחליט האם לחזק את האיחוד וליצור אומה סרבית חדשה מהריסות יוגוסלביה, או להתפרק לשתי רפובליקות עצמאיות נפרדות.

תקופה קצרה זו התאפיינה במתח רב. אף על פי שהאוכלוסייה במונטנגרו היא סרבית ברובה, התקיים ב-21 במאי 2006 משאל עם במונטנגרו ובו בחרו 55.5% מהמצביעים בעצמאות^[3] (האיחוד האירופי התנה את מימוש העצמאות רק אם יותר מ-55 אחוז מהמצביעים יבחרו בכך^[4]).

ב-3 ביוני 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה, ויומיים אחר כך, ב-5 ביוני, הצהירה גם סרביה על עצמאות. בכך תם האיחוד הרופף בין שתי המדינות, ויוגוסלביה פורקה לחלוטין לשש הרפובליקות שהרכיבו אותה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

A Country Study: Yugoslavia (Former), באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)

הערות שוליים

^ John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000, p. 43
^ John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000, p. 201
^ Montenegro declares independence, באתר BBC
^ Lee Hudson Teslik, Montenegro’s Referendum on Independence, Council on Foreign Relations, 2006

[1] John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000, p. 43

[2] John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000, p. 201

[3] Montenegro declares independence, באתר BBC

[4] Lee Hudson Teslik, Montenegro’s Referendum on Independence, Council on Foreign Relations, 2006

[1]

[2]

[3]

[4]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוגוסלביה
מדריך למטייל בוויקימסע: יוגוסלביה (פירושונים)
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוגוסלביה