זלאביה
 | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
מגדנאות, מגדן  |
| מוצא |
הודו, מגרב, המזרח התיכון |
| מרכיבים עיקריים |
קמח מאידה |
  | |
זלאביה בערבית: زلابية, (נקראת קורץ בקרב יהודי תימן, זׇנְגוּלׇה בקרב יהודי עיראק וג'ילבי בהודו.) הוא מאכל מתוק העשוי מבלילת קמח חיטה, מטוגן בשמן עמוק ולרוב נספג בסירופ סוכר. נהוג לעצב את הזלאביה בצורת בייגלה או בצורות מעגליות.
המאכל נפוץ מאוד בתת-היבשת ההודית, במדינות כמו הודו, פקיסטן, סרי לנקה, נפאל ובנגלדש, וכן במדינות רבות במזרח התיכון, כגון לוב, איראן, עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים וגם בישראל.
המאכל נפוץ מאוד במהלך חודש הרמדאן בקרב מוסלמים, בחגיגות הדיוואלי בקרב הינדים ובקהילות נוצרים בחג ההתגלות ובחג הפסחא. בקרב יהודי תימן ומדינות נוספות במזרח התיכון, נחשבת הזלאביה כמאכל מסורתי לחנוכה ושבועות.
ברכתה של הזלביה, בדומה לסופגניה, היא ברכת בורא מיני מזונות.
הפצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתת-היבשת ההודית, היא ידועה בשם ג'ילבי בהינדית ומוגשת עם מנת חלב מרוכז ממותק, רברי או נאכלת עם קאצ'ורי וקארי ירקות בחלק הצפוני של תת-היבשת ההודית.
