חוק איסור גידול חזיר
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 2 באוגוסט 1962 |
| תאריך חקיקה עברי | ב' באב תשכ"ב |
| גוף מחוקק | הכנסת החמישית |
| תומכים | 42 |
| מתנגדים | 15 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 377, עמ' 106. |
| הצעת חוק | פרטית |
| משרד ממונה | משרד הפנים |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
חוק איסור גידול חזיר, התשכ"ב–1962, הידוע בשמו המקוצר "חוק החזיר", התקבל בכנסת ביולי 1962 ונכנס לתוקף שנה לאחר מכן. תמצית החוק ניתנת בסעיף 1 שלו, האומר: ”לא יגדל אדם חזירים, לא יחזיקם ולא ינחרם” (נחירה היא המתה של חזיר לשם אכילתו). בהתאם לסעיף 2 לחוק, ההוראה אינה חלה במספר יישובים המפורטים בחוק שבהם אוכלוסייה ערבית-נוצרית גדולה, ולא ”על גידול, החזקה ונחירה של חזירים במוסדות מדע ומחקר ובגני חיות ציבוריים”.
היסטוריה של החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרן הקיימת אסרה גידול חזירים על אדמותיה, דבר שהיה למוקד ויכוח סביב טענות של כפייה דתית בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20.[1] בעקבות החלטת בג"ץ לפסול חוקי עזר האוסרים מכירת בשר חזיר, הורה המפקח על המזונות שאסור לגדל חזיר, להחזיק או לטפל בו בישראל בלא אישור שלו. הוראה זו נפסלה על ידי בג"ץ אשר קבע שהמפקח על המזונות אחראי לפקח על טיב המזון ולא לפעול ממניעים דתיים.[2]
הנושא עלה בבג"ץ לזרוביץ נגד המפקח על המזונות במהלך שנת 1956. קודם לחקיקתו של חוק איסור גידול חזיר, ניתנה סמכות לרשות מקומית לחוקק חוק עזר עירוני האוסר גידול חזירים והחזקתם בתחומי הרשות, זאת מכוח חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), התשי"ז-1956 (המכונה גם "חוק ההסמכה"). חוק איסור גידול חזיר, שהפך את האיסור לכללי, ביטל סמכות זו, ובחוק ההסמכה נותר שיקול דעת לרשויות המקומיות בנושא מכירת בשר חזיר בלבד. אולם החוק לא נאכף במידה מספקת והביא לתעשייה פורחת של גידול בלתי חוקי של חזירים. בראשית 1960 עלו טענות שהחזירים בדירים הבלתי-חוקיים מפיצים את מחלת הפה והטלפיים לבקר.[3]
בשנת 1985 הציעו חברי כנסת אחדים להרחיב את החוק כך שיאסור גם שיווק, מכירה והפצה של בשר חזיר ומוצריו שנועדו לאכילה, אך הצעה זו לא אושרה.
חוק איסור גידול חזיר מתיר גידול חזירים במוסדות מדע ומחקר. בהתאם להיתר זה פועל בקיבוץ להב "מוסד ומכון למדע ולמחקר החי". כ-60% מחזירים אלה מוגדרים כ"עודפים" ונשלחים למפעל הבשר של הקיבוץ.[4] בנוסף, מאחר שהדת הנוצרית מתירה אכילת בשר חזיר, ורבים מבני העדה הנוצרית בישראל אכן נוהגים לאוכלו, התחשב החוק בצורכי עדה זו והחריג שמונה יישובים בגליל שבהם אוכלוסייה נוצרית משמעותית: אעבלין, כפר יאסיף, מעיליא, נצרת, ראמה, ג'ש, עיילבון ופסוטה. במקור גם ריינה הייתה כלולה ברשימה זו, אך הוסרה ממנה בשנת ה'תשמ"ח.
החוק אוסר גידול חזיר, ואינו אוסר גידול לשם מאכל של חיות לא כשרות אחרות. בהצעת החוק לא ניתן הסבר מפורש מדוע האיסור הוא דווקא על גידול חזיר, אך דעה רווחת היא שהחקיקה בעניין החזיר קשורה למעמדו הסימבולי וההיסטורי ביהדות, ולאיסור ההלכתי המיוחד על גידולו: מעבר לאיסור התורה על אכילת חזירים[5] ולאיסור מדברי חכמים לסחר בבעלי חיים לא כשרים המיועדים למאכל,[6] איסור מיוחד על גידול חזירים מתועד לראשונה במשנה.[7] ברייתא המובאת בתלמוד[8] מקשרת את האיסור לחרם "ארור האיש שיגדל חזירים", שהוטל בשלהי תקופת בית שני. גם באסלאם ובדת הדרוזית נחשב החזיר לחיה טמאה שאין לאוכלה.
דפנה ברק-ארז כתבה בספר שהוקדש לנושא[9] שהאיסורים על גידול ומכירת בשר חזיר בישראל עברו בתודעת הציבור ממעמד של איסורים לאומיים או חברתיים בתקופת המנדט ושנות החמישים והשישים למעמד של איסורים דתיים בשנות השמונים והתשעים, וזאת כתוצאה מהגידול בקיטוב בין חילונים לדתיים, השפעות מתרבות המערב וכן שינויים פוליטיים וחברתיים (כולל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים). כך, בעוד שבראשית ימי המדינה נמצאו חילונים רבים שתמכו באיסור מכירת חזיר, בפסק דין סולודקין[10] שניתן בשנת 2004, קבע בית המשפט שעקרונות חוקתיים של מידתיות מחייבים שאיסור בחוקי עזר עירוניים על מכירת בשר חזיר יופעל רק באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה דתית. פסיקה זו נותנת, אם כי לא במפורש, ביטוי לתהליך של זיהוי איסורים כמו איסור חזיר עם זהות דתית, להבדיל מזהות לאומית-יהודית, לאו דווקא דתית.
שיווק בשר חזיר כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק המגביל גידול חזיר אינו מונע מכירת בשר חזיר גולמי או מעובד ברשתות השיווק הלא כשרות. בשר חזיר נמכר בין היתר ברשתות כמו טיב טעם וקשת טעמים ובמעדניות שונות בערים היהודיות. בנוסף, בשר חזיר נמכר ביישובים עם אוכלוסייה נוצרית גדולה, כגון נצרת וחיפה. מעדני מזרע נחשב לאחד היצרנים המובילים בישראל לבשר חזיר והוא מספק בין היתר בשר חזיר למסעדות לא כשרות.[11]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דפנה ברק-ארז "גלגולו של חזיר: מסמל לאומי לאינטרס דתי?" משפטים ל"ג 403, 2003
- דפנה ברק-ארז, חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015
- Barak-Erez Daphne, Outlawed Pigs: Law, Religion and Culture in Israel, University of Wisconsin Press, 2007. ISBN 0299221636
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק איסור גידול חזיר, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק איסור גידול חזיר, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- גיורא גודמן, 'דבר אחר': ענף גידול החזירים במדינת ישראל ומתנגדיו, 1948–1962", קתדרה 134, טבת תש"ע
- גיורא גודמן, 'חוק יהודי': יישומו והשפעותיו של החוק לאיסור גידול חזירים במדינת ישראל, 1962-1965", קתדרה
- גד ברזילי, סמלים במשפט - איסור גידול חזיר כמשל
- טל רוזנר, בג"ץ: לאפשר מכירת בשר חזיר בשכונות בהן הרוב תומך, באתר ynet, 14 ביוני 2004
- דפנה ברק-ארז, "איסורי החזיר כמקרה של רגולציית מזון: בין עולם הרוח והעולם הכלכלי", בספר לחם חוק: עיונים במשפט ואוכל, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן - אוניברסיטת תל אביב, 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מרדכי שניר, "כפיה דתית" - רחמנא ליצלן, דבר, 22 בפברואר 1953
- ^ חיים כהן, מבוא אישי: אוטוביוגרפיה, הוצאת כנרת, 2005, עמ' 298.
- ^ יורם גבע, החזירים שבמחתרת מפיצים את מחלת הפה והטלפיים, מעריב, 7 בינואר 1960
- ^ תמר נהרי, מי מרוויח מהניסויים בחזירים בקיבוץ להב?, באתר וואלה, 7 בפברואר 2002
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ז'
- ^ משנה, מסכת שביעית, פרק ז', משנה ג'
- ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ז', משנה ז'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ב, עמוד ב'
- ^ Barak-Erez Daphne, Outlawed Pigs: Law, Religion and Culture in Israel, University of Wisconsin Press, 2007. ISBN 0299221636
- ^ בג"ץ 953/01 מרינה סולודקין נ' עיריית בית-שמש ואחר, ניתן ב־14 ביוני 2004
- ^ מזרע, אודות