חיל רגלים

ערך זה עוסק בחיל רגלים כללי. אם התכוונתם לחיל הרגלים בצה"ל, ראו חיל הרגלים.

סימון כוח חי"ר במפות

חיל רגלִים (בראשי תיבות: חי"ר) הוא החיל העתיק ביותר ובדרך כלל הגדול ביותר בחילות הלוחמים בצבא המודרני. שמו של חיל זה נובע מאופן התקדמותו של החייל בשדה הקרב, הנעשית ברגל. חימושו העיקרי של רגלי מודרני הוא רובה או נשק אחר שמתאים להפעלה על ידי לוחם בודד או קבוצה קטנה של לוחמים.

היסטוריה

העת העתיקה

חיל רגלים כחיל מובחן הופיעו עוד בתקופה הפרה היסטורית, כאשר כל הלוחמים, היו למעשה חיילים רגלים. עד ביותו של הסוס והפיכתו לבהמת מלחמה היה זה החייל העיקרי וכמעט היחיד, למעט שימוש שעשו מדי פעם בבהמות משא אחרות שנרתמו למרכבות פרימיטיביות. חיל הרגלים הראשון היה נטול שריון משמעותי, למעט שריונות עור ומגני עץ.

עם הזמן התהוו מדינות שהקימו חיל רגלים מסודר. ברוב ארצות העולם העתיק, חיל הרגלים היה החיל הדומיננטי והמכריע, אם כי במדינות המפותחות של העת העתיקה צורף אליו חיל המרכבות באלף השני לפנה"ס ומאוחר יותר, באלף הראשון לפנה"ס צורף אליו חיל הפרשים.

עם התחלת עיבוד המתכת, בהתחלה נחושת ומאחר יותר ארד וברזל הופיעו שריונות חזקים עשויים ממתכת. השריון היה יקר מאוד ורק האריסטוקרטים העשירים יכלו להרשות לעצמם לרכוש שריון זה. בדרך כלל העשירים שרתו בחיל המרכבות ומאוחר יותר בחיל הפרשים, אך בארצות מסוימות, דוגמת יוון האריסטוקרטים התגייסו לחיל רגלים.

כלי הנשק בתקופה זו היו קרים בלבד וכללו מיני חניתות, רמחים, חרבות, אלות, פגיונות ועוד.

כלי הנשק והשריון הכתיבו את הטקטיקה. חיילים החמושים בחניתות סודרו לרב במערכים צפופים שכן לדקירת חנית לא צריך מרחב רב ואילו חיילים החמושים בחרבות דורשים מקום רב כדי שיוכלו להניף בקלות יחסית את החרב והמערך שלהם מעט יותר משוחרר. גם השריון שיחק תפקיד חשוב בפריסה הטקטית. חיילים שעטו שריון רב והיו חמושים במגנים גדולים התייצבו בדרך כלל בגושים צפופים מאוד כך שהמגן של הלוחם הגן גם על חברו משמאל. טקטיקה בסיסית זו קיבלה תנופה גדולה ביוון העתיקה ובה נוצר מערך פלנקס שהביא אמנות זו לשיאה. טקטיקה זו עברה התפתחויות רבות אך נותרה בשימוש עד אמצע המאה ה-19, עת שכלול בכלי נשק חם ביטל את הצורך במערך צפוף.

הרומאים פנו לכיוון אחר וזנחו את שיטת הפלנקס. חיל הרגלים הרומי סודר במבנה רופף יותר ובעל גמישות רבה יותר. הלגיון הרומאי הצליח להביס את הפלנקס המסורבל ובעזרתו כבשו הרומאים את אגן הים התיכון.

לצד לוחמים שסודרו במערכים מוגדרים היו מיני מטילים כידונים, קשתים, קלעים וכיוצא באלה שלרב הגיעו מתרבויות קצת פחות מתקדמות מבחינה טכנולוגית שלא הייתה להם יכולת טכנית או שלא הייתה להם נטייה תרבותית ליצור מערכים סדורים בשדה הקרב. יחידות אלה הטילו מורא גם על החיילים הממושמעים ביותר והיה ביכולתם להביס גם את המערכים הנוקשים ביותר.

ימי הביניים

תחילת ימי הביניים באירופה התאפיינו בסילוקה של האימפריה הרומית מהזירה הבינלאומית. העמים הברברים שכבשו אותה, רובם ממוצא גרמאני עשו שימוש נרחב מאוד בחיל רגלים, אך התפתחויות טכנולוגיות, דוקטרינה צבאית שדגלה בשימוש בחיל פרשים ושיטת הפיף במסגרתה קיבל האציל קרקע מהמלך כתשלום על שירותיו גרמו לכך שחיל הרגלים נדחק במקומות רבים מהזירה המרכזית של הלוחמה בימי הביניים.

עם זאת, אפילו בשיאם של ימי הביניים היו רגלים נפוצים מאוד בשדות הקרב. היו להם תפקידים שונים: מצור, משמר, איוש חילות מצב, טיפול באבירים, גיוס למיליציה מקומית ועוד.

כמו כן, אזורים אחדים באירופה שמרו על חיל רגלים בתור החיל הדומיננטי. מערכים משולבים של נושאי חניתות ונשקי מוט אחרים בשילוב עם קשתים היו נפוצים מאוד באירופה. הקשתות היו יעילות מאוד ויכלו לנקב אפילו את השריון החזק ביותר ממרחק ניכר. השימוש בקשתות נעלם במאה ה-17 עם התפתחות כלי הנשק החמים.

ידועים בעיקר השווייצרים שחומשו בהאלברד ארוך, בני ג'נובה שהיו ידועים בשימוש הנרחב שעשו בקשת המוצלבת, הקשתים האנגלים והוולשים עם הקשת הארוכה ורבים אחרים.

העת החדשה

בעת החדשה (המאה ה-15 עד המחצית הראשונה של המאה ה-19) החי"ר לא היה מוגן בשריון כלל, פרט לקסדה עד המאה ה-17, אחרי זה גם הקסדה נעלמה.

עם הופעת הנשק החם במאה ה-14 והופעת כלי הירייה הראשונים התחילה דרך החזרה של החי"ר לעמדת הבכורה. במאה ה-15 הופיע הארקבוז. זהו רובה פרימיטיבי מאוד, משקלו הגיע ל-5–6 קילוגרמים. הרובה היה מאוד לא מדויק, אך יחד עם זאת, אימון החיילים היה קצר הרבה יותר מאשר אימון הקשתים, לכן הם התחילו לדחוק את רגליהם. ארקבוזרים סודרו במערכים צפופים של כמה שורות והיו להם נושאי חניתות להגנה נגד הפרשים וחיילים אחרים. הסיבה לצורך בהגנה הזאת הייתה בקצב הירי האיטי של הארקבוז (בערך כדור לדקה).

במאה ה-16 הופיע המוסקט. חיילים החמושים בנשק זה נקראים מוסקטרים. המוסקט היה הרבה יותר כבד מהארקבוז. משקלו היה בערך 10 קילוגרם, ועל מנת לירות בו החייל השתמש בחצובה. קצב האש גדל במקצת, אך עיקר החידוש היה בהגדלת הקוטר (עד לכדי 25 מ"מ במוסקטים מסוימים). המוסקט היה אחראי לסדרת הניצחונות של ספרד במאה ה-16 כאשר הם הפכו לכוח הדומיננטי באירופה. המבנה הטקטי של הספרדים היה - טרסיו. זהו מבנה משולש בגודל של חטיבה. ככלל הוא דומה לבטליה השווייצרית עם הבדל עיקרי - בצדי המבנה המשולש היו המוסקטרים.

במחצית הראשונה של המאה ה-18 הופיע סוג חדש של מוסקט - הפוזיל. החייל החמוש בנשק זה נקרא פוזילר (Fuselier). ככלל, בדרך כלל לא מבדילים בין הפוזיל למוסקט ולשניהם קוראים מוסקט ולחיילים מוסקטרים. הדגם האנגלי של פוזיל נקרא בראון בס (Brown Bess). ההבדל העיקרי בין הפוזיל למוסקט הוא בקוטר (9 מ"מ לעומת 20–25) ובמשקל (5 לפוזאה לעומת 10) ובסוג הבריח. מרבית המוסקטים היו עם בריחי פתיל, ואילו הפוזיל הייתה עם בריח צור. שינוי חשוב נוסף היה בכידון.

הכידון הופיע במאה ה-17, על מנת לתת לחיילים אפשרות להתגונן נגד חיילי האויב, לאחר שירו את הירייה שלהם ולא היה להם זמן לטעון את הנשק מחדש. בהתחלה היה זה פגיון גדול שהוחדר לקנה, וכך הרובה הפך לחנית. הבעיה הייתה, שברגע שהכידונים הוצמדו לרובים, אי אפשר היה לירות בהם. לכן החידוש הגדול של המאה ה-18 היה האפשרות להצמיד את הכידון מהצד, כך שלא יפריע לירות בנשק. הכידונים היו בשימוש מבצעי עד מלחמת העולם השנייה, ונשארו בשימוש מסוים גם אחריה.

על מנת להגדיל את עוצמת הירי, החיילים סודרו בשורות וירו במטחים. בהתקפה החיילים כונסו לשדרה והסתערו עם כידונים אחרי מטח ירי. הדבר יצר אפקט של רובה ציד ענק. הצבאות גדלו והגיעו לגודל מקסימלי של 100,000 (בשדות הקרב). הגודל הממוצע היה 30,000-50,000 איש. היחס בין הפרשים לחי"ר סטה לטובת החי"ר. הפרשים היוו לא יותר משליש הצבא. נגד הפרשים החיילים סודרו בריבועים צפופים, כך שהפרש נתקל מכל כיוון בקיר של כידונים.

השינוי העיקרי בא עם המהפכה הצרפתית והופעת צבא ההמונים. במקום לגייס חלק קטן מהעם, הונהג גיוס חובה והצבאות גדלו לכדי מאות אלפי חיילים (למשל בקרב לייפציג ב-1813 השתתפו כ-400,000 בני אדם). הטקטיקה גם שונתה. במקום לפזר את התותחים בין הגדודים להגברת אפקט רובה הציד, צרפו אותן לסוללות ענק שכללו לעיתים מאות תותחים. האדם שהיה אחראי יותר מכל לשינויים האלה הוא נפוליאון בונפרטה.

המחצית השנייה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20

במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה התפתחות גדולה מאוד ברובים. במקום בריח צור הוכנס בריח מודרני, המשתמש בפיקה לאתחול הצתת אבק השרפה ומבטל את הצורך בפתיל או אבן צור. שינוי זה הביא בהמשך לשימוש בתחמושת מוכנה מראש (כמו זו שמשתמשים בה כיום), שהגבירה את קצב הטעינה ואפשרה את השימוש במחסנית וירי אוטומטי. המנגנון המפורסם היה "מנגנון מיניאה" הנשען על כדור חרוטי, החלול בבסיס, דבר שאפשר לכדור להתרחב ברגע שנורה. הרובים המפורסמים שהשתמשו במנגנון זה הם הספרינגפילד בארצות הברית ואנפילד האנגלי (בהם השתמשו שימוש רב גם במלחמת-העולם השנייה). חידוש מטאלורגי חשוב היה פיתוח הקנה החרוק, שהעניק לקליע לנורה דרכו תנועה סיבובית סביב עצמו. חידוש זה הגדיל את דיוק הכלים וכן אפשר מעבר לייצור רובים אחידים, בעלי קוטר זהה וכך גם לייצור סדרתי של תחמושת, להבדיל מהייצור האישי שנהוג היה קודם לכן. חידוש מדעי נוסף מתקופת המהפכה הטכנולוגית הראשונה הביא את התפתחות הבנת תכונות הגזים ואיתם שיפור אבק השריפה.

כך החיילים יכלו לירות גם ממצב שכיבה ולא רק עמידה. לא רק זאת, אלא שקצב האש גבר בערך פי 3–4 (למשל בקרב גטיסברג דיוויזיית פיקט נטבחה ב-7 מטחים של הצפוניים ומתוך 10,000 איש שיצאו להתקפה הגיעו לקווי הצפוניים רק 300). אילו היו משתמשים ברובה מהסוג הישן היו מספיקים לירות רק 2 מטחים בפרק הזמן הזה. שינויים אלו גררו אחריהם שינויים בטקטיקה. במקום קווים צפופים או ריבועים מסורבלים, החיילים סודרו במבנים רופפים יותר, שהביאו לידי ביטוי את הגברת קצב האש. התחילו להשקיע יותר בביצורים, עד שבמלחמת העולם הראשונה הביצורים והחפירות היו הכלי המרכזי של החייל. אומנם השימוש בכידון לא חלף, אך הוא נועד בעיקר למצעדים צבאיים. הופיעו גם כלי ירייה אוטומטיים (מקלעים).

עם הזמן היה חידוש נוסף ברובים והופיעו הרובים הדומים למודרניים. ברובים האלה הייתה מחסנית, שהספיקה בדרך כלל לאחסון 5–10 כדורים. היה צריך לדרוך את הנשק כל פעם אחרי ירי. קצב האש היה גדול פי 12 יחסית למוסקט וזה גרר חידושים נוספים בטקטיקה והחיילים סודרו ב"גלים". הכוונה לשורות חי"ר, שמתקיפות אחת אחרי השנייה, כאשר יש מרווחים גדולים בין החיילים על מנת למנוע מצב בו פגז אחד, שפוגע באמצע הגדוד מחסל חלק נכבד ממנו. במלחמת העולם הראשונה, קצב האש היה כה הרסני, שכמעט שום התקפה לא הצליחה. כל זה גרר את החי"ר למלחמת חפירות (בחזית המערבית). תחילת מלחמת העולם הראשונה היא שיא כוחו של החי"ר. באותה תקופה הטנקים עוד לא פותחו (הם הופיעו רק במחצית השנייה של המלחמה) והפרשים ירדו מכוחם. אך למרות זאת, זאת הייתה גם המלחמה שגרמה לחי"ר את האבדות הכבדות ביותר (באחוזים). רק עם הופעת המטוסים והטנקים, הצליחו להבקיע את החזית.

ממלחמת העולם השנייה עד היום

במשך המלחמה וגם אחריה היה זה החיל העיקרי של צבאות עולם, אך החי"ר החל למלא תפקיד משני. לא עוד החיל העיקרי שפורץ קדימה ומכריע את האויב, אלא החיל שבא לפתח את ההצלחה של חיל האוויר וחיל השריון, שעוצמת האש שלהם גבוהה עשרות מונים משל החי"ר.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו שוב לייצר שריון אישי, הלא הוא השכפ"ץ, ובשנות ה-70 של המאה ה-20 החיל קיבל חזרה חלק מהעוצמה שהייתה לו עם הופעת אמצעי נ"ט יעילים (ידועות האבדות הכבדות שספג חיל השריון הישראלי מידי החי"ר המצרי והטילים הסובייטים החדישים שהיו ברשותו במלחמת יום הכיפורים) ועם הופעת המסוקים (מלחמת וייטנאם הייתה מבוססת על כוחות חי"ר מוסקים, שפעלו בעומק השטח וחזרו לבסיסם בתום הפעולה). אך למרות זאת, השליטה בשדה הקרב לא חזרה לידיו כמקודם, וכיום מטוסים, מסוקי קרב וטילים מונחים בעיקר ממלאים את תפקיד הכרעת האויב, (במלחמות המפרץ הראשונה והשנייה ובבוסניה) אך מובן שבלי החי"ר לא ייתכן שום צבא מודרני. כיום לחיל רגלים שמורה הזכות לפעול בשטח בנוי ובשטח מבוצר אם כי בסיוע צמוד של כוחות שריון וארטילריה, (דבר שחשוב במיוחד במלחמה בטרור של העשור האחרון באפגניסטן, עיראק, צ'צ'ניה וישראל), לפעול בשטחים הרריים וג'ונגלים שבהם הטנקים אינם מסוגלים לעבור או לתפקד כראוי, לפעול בשיתוף עם חיל השריון ולאבטחו, ולטהר שטח אחר כיבושו.

הטקטיקה והאסטרטגיה של חיל הרגלים

ערך מורחב – הטקטיקה של חיל הרגלים

הטקטיקה של חיל הרגלים כוללת בתוכה תמרונים ומהלכים אשר שימשו בעת מלחמה משחר ההיסטוריה הצבאית. חיל רגלים הוא החיל העתיק ביותר שיצרו עמי העולם, ומאז ומעולם נחשב לחשוב ביותר בכל צבא והיה בעל תפקיד משמעותי בכל הקרבות החשובים של העולם העתיק, ימי הביניים והעת החדשה. כיום יחידות רגלים מהוות את עלית הצבא המודרני. הטקטיקה של חיל הרגלים משתנה בהתאם לתנאי השטח, סוג כלי הנשק, היריבים ואף סוגי הנשק שהשתנו במהלך הדורות.

בתקופה המודרנית ישנם כמה צורות לחימה עיקריות בחי"ר בהתאם למתאר השטח.

לוחמה בשטח חשוף – לוחמה באזור פתוח וטבעי כמו שטח הררי, גבעי, או מישורי שיכולים להיות בו בעיקר סלעים וצמחייה. בלוחמה זו יש להיעזר בטופוגרפיה ובתכסית השטח. שיטת לחימה זו היא למעשה הבסיס ללוחמת חיילי החי"ר. טקטיקות נפוצות: דילוגים, הסתערות, רתק ואיגוף.
לוחמה בשטח מבוצר – לוחמה באזור של ביצורים, שבו האויב מתבצר במוצב מבוטן או בתעלות. שטח זה מורכב יותר כיוון שהוא בנוי מתעלות בטון וחללים פנימיים בעומק האדמה, שאין אפשרות לטהר אותם ללא כניסה של החיילים לשטח לא מוכר. בשיטת לחימה כזו הסיוע של כוחות חיצוניים כמו חיל אוויר או ארטילריה הוא פחות יעיל.
לוחמה בשטח בנוי או לוחמה אורבנית – לוחמה באזור עירוני שבו האויב מנצל את הבתים והאזור האורבני ללחימה. נחשב למתאר הקשה ביותר בלחימה, מכיוון שהאיום כמעט במעטפת של 360 מעלות, ישנן מקומות רבים שניתן להסתתר בהם, וצריך לטהר אותם, וגם בשל העירוב של אזרחים בלחימה, והקושי להבדיל בין אזרח ללוחם, ומלחמת התעמולה של היריב המשתמש בנפגעים אזרחיים כדי להסיג את הכוחות הלוחמים. הקושי במערכה כזו הודגם היטב במבצע חומת מגן, במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובמבצע צוק איתן.
בנוסף לכך חי"ר עוסק במארבים, פשיטות, הגנה והתבצרות, ועשוי לעסוק במשימות שיטור והפרות סדר בקרב אוכלוסייה אזרחית.

סוגים של חיל רגלים

חי"ר מעולה / חי"ר רגיל

לוחמי הרגלים שמהווים את עמוד השדרה של חיל הרגלים וזוכים להכשרה הקרבית הגבוהה ביותר בנוסף לחיל ההנדסה הקרבית (למעט כוחות מיוחדים וקומנדו) מכונים לעיתים חי"רם – ראשי תיבות של חיל רגלים מעולה. זאת כדי להבדילם מחי"ר קל ויחידות בט"ש, שלהן הכשרה קרבית נמוכה יותר ודרישות פחות תובעניות.

בצבאות מערביים, וצה"ל בכללם, יחידות החי"ר כוללות על-פי רוב יחידות נ"ט, הנדסה וסיור. (גם חיילי חיל ההנדסה הקרבית נחשבים כחי"ר) חיילי יחידות אלה (בניגוד לחיילי סיור ביחידות שריון) זוכים להכשרת חי"ר מקיפה ובסיומה הכשרה מקצועית משלימה. גודלן ועצמאותן של היחידות משקפות את החשיבות שמיוחסת להן בצבאות השונים.

קומנדו

ערך מורחב – קומנדו

יחד עם החי"ר הרגיל הופיעו יחידות קומנדו השונות, שמקורן בימי מלחמת העולם השנייה. יחידות הקומנדו הן יחידות מובחרות המתמחות בביצוע משימות מיוחדות ופשיטות בעורף האויב. יחידות קומנדו מפורסמות כוללות את SAS הבריטית, יחידת ה-Navy SEAL (כשסיל פירושו גם כלבי-ים, וגם ראשי-התיבות של SEa, Air, Land) האמריקנית וסיירת מטכ"ל הצה"לית (שזכתה לתהילה עולמית בעקבות מספר מבצעים לשחרור בני ערובה שהתפרסמו בעולם כגון סבנה ומבצע אנטבה). ישנם צבאות בעולם בהם רוב הצבא מורכב מיחידות קומנדו. דוגמה לצבא מסוג זה - צבא אירלנד. מובן שצבאות קטנים כאלה אינם שקולים לצבא האמריקאי הענק (המונה כ-1.4 מיליון חיילים לא כולל מילואים). ב-2015 הוקמה בצה"ל חטיבת עוז, המהווה את כוחות הקומנדו של זרוע היבשה וחיל הרגלים בפרט (שאר יחידות הקומנדו של צה"ל כפופות לזרועות אחרות).

חיל רגלים ממוכן ומשוריין

לצד חיל הרגלים פועל גם חיל רגלים ממוכן (חירמ"כ). זהו חי"ר הפועל על גבי נגמ"שים וכלי רכב ממוגנים כגון שריוניות, רכבי שטח ומשוריינים שונים. כאשר החי"ר פועל על גבי נגמ"שי לחימה כסיוע לטנקים וכוחות שריון הוא נקרא "חיל רגלים משוריין" (חרמ"ש). חיל הרגלים עובד גם באופן ממוכן ולא רק רגלי.

בצבאות רבים, בהם צה"ל, לוחמי חיל הנדסה קרבית זוכים גם להכשרה קרבית גבוהה והכשרת ח"יר (בצה"ל - רובאי 07) הם נלחמים ופועלים כחיילים רגליים בשטח המלחמה ומפעילים גם כוח ממוכן.

דיוויזיה לפריסה מהירה

בשנות ה-80 של המאה ה-20 פיתח צבא ארצות הברית מודל של דיוויזיה לפריסה מהירה, שמורכבת רק מיחידות סיור, נ"ט והנדסה קרבית. ייעודו של כוח כזה הוא להשתלט ולאבטח במהירות שטח שלא ניתן להשתלט עליו באמצעות כוחות "סטנדרטיים", שהם בדרך-כלל משוריינים. ניודו של כוח כזה נעשה בדרך-כלל בדרך האוויר (באמצעות מסוקי סער ומסוקי תובלה), במהלך המכונה "איגוף אנכי".

המודל הועתק ונמצא בשימוש בעוד צבאות מערביים, ובפרט בצה"ל ("אוגדה קלה").

חי"ר קל ובט"ש

יחידות חיל רגלים שתפקידם העיקרי הוא ביטחון שוטף ושמירה על הגבולות. הכשרתם הקרבית נמוכה יותר והם לא מיועדים ללחימה אינטנסיבית בשטח האויב ובשדה הקרב. הם פועלים רגלית ועל גבי כלי רכב.

חיל ההנדסה

כיום, חייל ההנדסה חמוש בנשק קל, רימוני יד, ציוד רפואי אישי, אפוד ומחסניות וקסדת מיגון בנוסף עם מחלקת לוחמים המפעילים גם הם נשקים קלים וציוד זהה, לחלקם שימוש במקלעים, משקפות ואמצעי תצפיות, כוונות השלכה וקלעי סער, מטולי רימונים, אמצעי חבלה והנדסה, אמצעים מיוחדים והנדסה וכלי רכב קרביים משוריינים.

אותו חייל מתאמן בלחימה במתארי שטח שונים במסגרות של חוליות, כיתות, מחלקות, פלוגות, גדודים ולבסוף חטיבות תחת אוגדות שמשתפות פעולה עם כוחות נוספים, בניהם משוריניים, חטיבות אש וכלי טיס.

בדומה לסוג חייל ח"יר, נדרש מחייל הנדסה שימוש וידע בחבלה וחומרי נפץ, עמידה ביכולות גופניות ונפשיות בכושר גופני גבוה, צעידות קילומטרים (לעיתים רבים) עם ציוד כבד, מיעוט שינה ואוכל, יכולת הסוואה ושדאות בסיסית, תיקי קרב ונשיאת משקלים כבדים, עמידה בשעון לחימה ונכונות להסתכן במחיר חיים.

בצה"ל, חיילי הנדסה מפלוגות צמ"ה בלבד הם היחידים שעוברים הכשרה ומתעסקים בדבר אחד ויחיד והוא הפעלת הדחפור וכלים דומים מסוג זה.

חייל חי"ר בעידן המודרני

ישנם סוגים רבים של חיילי חי"ר, אך אפשר לאפיין באופן כללי את החייל הטיפוסי בצבאות המודרניים במאה העשרים ואחת. חייל כזה נושא ציוד במשקל 20–40 ק"ג, הכולל נשק קל מסוג רובה סער לטווח אפקטיבי של עד 400 מטר, אפוד קרב עם כ-8 מחסניות (כ-250–300 קליעים), מספר רימונים, ציוד רפואי אישי כגון תחבושת אישית וחסם עורקים, נעליים צבאיות המיועדות להליכה, קסדה למיגון הראש, מימיות או מיכל פלסטי גמיש המכיל מספר ליטרים של מים וכן ציוד קרב ייעודי המשתנה מחייל לחייל. לעיתים מצורף מיגון אב"כ המוצמד לירך, משקפת או אמר"ל וקשר ואף אפוד נגד רסיסים (שכפ"צ), או אפוד קרמי כבד (במיוחד בלוחמה בשטח בנוי).

מהחייל נדרש יכולות גופניות ונפשיות: כושר גופני גבוה, כך שיוכל לרוץ מספר קילומטרים ללא ציוד, או שיוכל לצעוד עשרות רבות של קילומטרים עם ציוד כבד, שיוכל לפנות חייל פצוע, ואף שיוכל להסתער עם הציוד מאות מטרים, בתנאי שטח קשים. יכולת נפשית לשאת בקשיים גופניים, מיעוט שינה, עמידה בלחימה ונכונות לסכן חיים. ישנם חיילים בכל מחלקה המתמחים בתפקידים הכוללים שימוש בציוד או כלי נשק מסוים מלבד נשק אישי, כגון מקלע מחלקתי (מקלען), מערכת נשק צלפים (צלף), מטול רימונים (מטוליסט), מכשיר קשר מחלקתי (קשר), עזרה ראשונה (חובש) וכדומה. החייל מתאמן בלחימה במתארי שטח שונים, במסגרות של חוליה, כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, תוך כדי שיתופי פעולה עם כוחות משוריינים ואף כלי טיס. בשל המגבלה האנושית לשאת משקלים כבדים ולנוע במהירות רבה, כוחות החי"ר בשעת קרב מנויידים על גבי רכבי שטח, נגמ"שים, מסוקי תובלה או מוצנחים ממטוסים.

בחילות החי"ר קיימות יחידות בעלות התמחויות מיוחדות. מלבד לוחם ביחידת חי"ר רגילה, ישנן יחידות המתמחות בסיור, טופוגרפיה והתמצאות בשטח, יחידות המשתמשות בטילי נ"ט, יחידות המתמחות במרגמות בינוניות, ויחידות הנדסה המתמחות בחבלה התקפית שימוש בחומרי נפץ. החיל היחידי בצבאות העולם ובצה"ל שפועל וזהה לשל החי"ר בחייליו, פעילותיו, הכשרה, ציוד אישי ואופי פעילות הלחימה בקרב, הוא חיל ההנדסה.

ראו גם

לקריאה נוספת

ארווין רומל, "חיל-הרגלים תוקף", הוצאת משרד הביטחון, 1953.

קישורים חיצוניים

ו. קזנסקי, ‏הגדודים המודרניים במלחמה הגדולה וב"מלחמה קטנה", מערכות גיליון 1, אפריל 1940
סירל פולס, ‏תמורותיו של חיל הרגלים, מערכות 16 - 17 יולי 1943
ד"ר עזריאל לורבר, על החי"ר בשדה הקרב העתידי, באתר יד לשריון, 24 בנובמבר 2009
חיל רגלים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
חיל רגלים, דף שער בספרייה הלאומית

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חיל רגלים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיל רגלים