טכניקות ספרותיות
טכניקה ספרותית היא טכניקה בה נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.
ההבדל בין טכניקה ספרותית לסוגה ספרותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "טכניקה ספרותית" נבדל מהמונח "סוגה ספרותית". לדוגמה, יצירה ספרותית יכולה להשתמש בסאטירה במקומות שונים, אך להשתייך לסוגה אחרת, לעיתים אף לא קומית. במקרים מסוימים, שימוש עקבי מאוד בטכניקה מסוימת ביצירה ספרותית יכול להביא ליצירתה של סוגה חדשה המוגדרת על ידי שימוש רב באותה הטכניקה הספרותית.
רשימה מוערת של טכניקות ספרותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוקסימורון – מבע לשוני של זוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להיגיון – פרדוקס – וזו על מנת להגביר את הרושם וההפתעה.
- אינקלוזיו (מסגרת) – להתחלה ולסוף יש אותם מאפיינים, היוצרים מעין מעגליות.
- אירוניה – צורת מבע שבה המשמעות האמיתית של הדברים מנוגדת למשמעות הישירה של המילים. אירוניה דרמטית נעוצה בידיעה או הבנה מוקדמת של הקהל כי גורל מסוים הולך ומתקרב, דבר המתנגש בתפיסת הדמות את הדברים.
- אמצעים פיגורטיביים – שימוש באמצעים פיגורטיביים מעשיר את היצירה הספרותית, עוזר לקורא להרגיש חלק ממנה, מוסיף לה יופי וייחודיות. מבין האמצעים הנפוצים: מטפורה, מטונימיה, סינסתזיה ואחרים.
- אקרוסטיכון – שיטת כתיבה, בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר, יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה. בשירה העתיקה ובמיוחד בשירת ימי הביניים העברית נחשב לאחד מקישוטי השיר. כותבים רבים נהגו לחתום את שמם באמצעות טכניקה זו.
- הרמז ואינטרטקסטואליות – טכניקות ספרותיות שעיקרן בקישור היצירה הספרותית ליצירות נודעות אחרות ולעיתים אף לטקסטים לא ספרותיים, זוהי למעשה רמיזה ממערכת סימנים אחת למערכת סימנים אחרת.
- אשליה – נתינת הרגשה לקורא ולדמויות שהפתרון הגיע (ה"נבל" נתפס וכדומה) והסיפור קרב לסיום, אלא שבפועל העלילה מסתבכת ומובילה אל השיא.
- דאוס אקס מכינה (האל מחוץ למכונה) – טכניקה שמקורה בתיאטרון ביוון העתיקה, כאשר הקונפליקט המרכזי נפתר באמצעים, שנראים כלא קשורים לסיפור (האל מגיע משום מקום ומציל את הגיבור מצרתו). בתקופה המודרנית, שימוש ב"דאוס אקס מכינה" נחשב לרוב למגושם, שיש להימנע ממנו אם אין לו סיבה מיוחדת.
- דובר ומספר – הדמות שמדברת בשיר או מספרת את הסיפור. המחבר יכול לאפיין אותה בתכונות, אשר יתרמו ליצירה. בין השימושים המפורסמים: החלפת דובר או סופר, מספר בלתי מהימן, מבע משולב ואחרים.
- האנשה – מתן תכונות אנושיות לדבר שאיננו אנושי, כגון חפץ או בעל חיים.
- הגזמה – תיאור מוגזם ומופרז. תיאור זה נועד להדגיש או להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב הקוראים.
- הראיה – ייצוג ישיר של המציאות המתוארת בטקסט, ללא תיווכו של המספר.
- רמז מטרים (הטרמה) – רמיזה למה שהולך לקרות.
- זרם התודעה – סגנון כתיבה שבו מצוטטות כל מחשבותיו ותחושותיו של המספר. עם היוצרים הנודעים בשימוש בטכניקה זו נמנים ג'יימס ג'ויס ווירג'יניה וולף, ובהמשך מרסל פרוסט ואחרים.
- חזרה – חזרה על מילים, צירופים וקטעים מתוך היצירה גורמת להדגשת הדברים החוזרים
- החפצה – מתן תכונות של חפץ ליצור חי, בדרך כלל אדם.
- חריזה – חזרה של צליל דומה בסופי מילים ליצירת יופי אסתטי ולהדגשת מילים ושורות מסוימות.
- כתיבה צורנית ואידאוגרפיה – כתיבת הטקסט הספרותי, כך שגם לצורתו הממשית יש משמעות. שורות הטקסט חתוכות באופן מיוחד המתאים לעניינו.
- מיקוד – המספר מגביל את עצמו לספר לקורא רק דברים מסוימים ולא אחרים. המספר יכול להתמקד באובייקט או אירוע, אך השימוש העיקרי מתייחס לדמויות.
- מכתב – העברת מידע לקורא על ידי הצגת מכתבים, שכביכול נכתבו על ידי אחת הדמויות.
- מצלול ואליטרציה – בטכניקות ספרותיות אלו נעשה שימוש ומשחק בצליליהן של המילים.
- משחק מילים – בעת שימוש במשחקי מילים, לאופי המילים עצמן יש חשיבות ביצירה.
- נבואה המגשימה את עצמה – נבואה אשר אמירתה, היא זו שגרמה להתגשמותה. סיפורו של אדיפוס הוא אחת מן הדוגמות העתיקות לשימוש בטכניקה זו.
- נימה – הרוח בה מסופרת היצירה, כאשר הנימה יכולה להשתנות במהלך היצירה ובכך ליצור אפקט מיוחד אצל הקורא. דוגמות לנימות: נימה אידילית, מבשרת רעות או אדישה.
- סאטירה – השמה ללעג.
- סיפור מסגרת – מצב של סיפור בתוך סיפור, כאשר הסיפור העיקרי משמש, בין השאר, לארגון הסיפורים שבתוכו.
- סיפור רקע – הסיפור ש"מאחורי" או "לפני" המאורעות בסיפור המרכזי. מקרים שאירעו בעבר או רקע על דמות כלשהי יכולים לתת צבע ומימד נוספים ליצירה.
- פלשבק – שבירת הרצף של הזמן על ידי החזרתה של אחת הדמויות לעבר.
- פרודיה – חיקוי מגוחך, בדרך כלל הומוריסטי.
- רומן מוכמן – יצירות ספרותיות המבוססת על יצירה קודמת מאת מחבר אחר.
- שבירת הקיר הרביעי – המספר פונה ישירות לקורא, או לקהל לו הוא מספר את הסיפור. בדרך זו מרגיש הקורא את עצמו שותף למאורעות.
- תפנית עלילתית – שינוי בכיוון או במגמה המצופה של עלילת הסיפור, המחזה או הסרט.
- היסטוריפיקציה – לקיחת העלילה למקום אחר ולזמן אחר משל הקורא/צופה.
- תקבולת – שתי צלעות המקבילות זו לזו, בתוכן, בהטעמה, במקצב, בתבנית התחבירית או בחומר הסמנטי. אברי התקבולת יכולים להיות שווים או שונים בגודלם או בצורתם, וההתקשרות יכולה לבוא על פי עקרונות שונים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
