לדלג לתוכן

טנטורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בכפר ערבי חרב לחוף הים התיכון. אם התכוונתם לחוף הידוע בשם זה, ראו חוף דור-הבונים.
טנטורה (יישוב לשעבר)
الطنطورة
טנטורה בשנת 1935
טנטורה בשנת 1935
מדינה / טריטוריה האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי
מחוז מחוז חיפה
נפה נפת חיפה
שפה רשמית ערבית
שטח 14,520 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מבצע נמל
תאריך נטישה 23 במאי 1948
יישובים יורשים נחשולים, דור
דת מוסלמים
אוכלוסייה ‏
 ‑ ביישוב לשעבר 1,490 (1945)
קואורדינטות 32°36′34″N 34°55′04″E / 32.6094°N 34.917675°E / 32.6094; 34.917675 
אזור זמן UTC +2
מפה
קבר השייח' של טנטורה בשטח כפר הנופש דור
מבנה מהכפר טנטורה בחוף דור
מפעל הזכוכית "המזגגה" שהיה בטנטורה (כיום בקיבוץ נחשולים)
פליטות עוזבות את הכפר טנטורה, 1948. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
פליטות עוזבות את הכפר טנטורה, 1948. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
פליטי הכפר טנטורה עוזבים את הכפר. תמונה מתוך "האנציקלופדיה של ישראל בתמונות", עמוד 92. הכיתוב באנצ' שגוי ומטעה.
אנדרטת אלכסנדרוני בטנטורה
סיפור הקרב באתר ההנצחה לנופלים בכיבוש טנטורה במלחמת העצמאות
מראה כללי של אתר הזיכרון של חטיבת אלכסנדרוני בטנטורה

טַנְטוּרָה (בערבית: الطنطورة, תעתיק מדויק: אלטנטורה) היה כפר ערבי לחוף הים התיכון, שכן בחלק הדרומי של חוף הכרמל, כ-5 קילומטרים מצפון-מערב לזכרון יעקב. הכפר קם בתקופה העות'מאנית. במלחמת העצמאות תושבי הכפר ברחו או גורשו ממנו, ובתי הכפר נהרסו. טענה שלוחמי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי הכפר במהלך המלחמה מעסיקה חוקרים עד ימינו.[1][2][3]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם והיסטוריה קדומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תל דור

השם "דור" או תל דור מוזכר בכתבים עתיקים רבים. כאשר היוונים התיישבו במקום, הם שינו את שמו לשם "דורה", על שמו של דוריוס, מייסד שבט הדורים.

בשנת 1738 ביקר במקום ריצ'רד פוקוק, שכינה אותה "טורטורה". על פי תיאורו זהו כפר קטן עם נמל לסירות גדולות. ייתכן שהשם "טורטורה" הוא שיבוש של "תל דורה".

לפי המסורת המקומית יושבה טנטורה על ידי קבוצת משפחות שהיגרה מהודו, ותושביה כינו אותה בשמות רבים, בהם דור, ד'רהמיה, דריהימיה, דרכימה, דרכמונה וטנטורה.[4] ייתכן שהשם "טנטורה" קשור לטנטור, כובע מחודד הדומה בצורתו לתל דור, או לתנור טנדורי (אנ') שמקורו בהודו.

חשיבותה של טנטורה גדלה בימי דאהר אל עומר באמצע המאה ה-18. הוא הרחיב את הנמל הקטן ששימש ליצוא כותנה לאירופה. בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל שימשה טנטורה כבסיס לאספקה לצבאו. בנסיגתו אחרי המצור על עכו במאי 1799, חנה צבאו בטנטורה, והוא נאלץ להותיר בחולות ובים שבסביבתה את תותחי המצור הכבדים שלו. צבאותיו הנסוגים של נפוליאון שרפו את הכפר, והוא נבנה מחדש; בשנת 1821 מתאר אותו הנוסע בקינגהאם ככפר קטן עם מעגן קטן וחאן[5].

נוסעים במחצית הראשונה של המאה ה-19 מתארים את טנטורה ככפר קטן, כ-30 עד 40 בתים, עם נמל וחאן. במאה ה-19 שימש הנמל ליצוא אבטיחים למצרים (כמו עוד מספר נמלים במישור החוף). בשנת 1839 חנו בטנטורה יהודית ומשה מונטיפיורי, במסעם צפונה לאורך החוף של ארץ ישראל.[6] בשנת 1848 הגיעה לטנטורה משלחת המחקר האמריקנית של ויליאם פרנסיס לינץ', וחבריה תיארו אותה כ"עיירה רבת-אוכלוסין ומשגשגת", שהנמל שלה "נוצר בידי שלושה או ארבעה איים".[7] הכפר היה אחד הגדולים בארץ בשלהי המאה ה–19, אז הוערכה אוכלוסייתו בכ–1,200 נפש; אנשי הסקר הבריטי מתארים כאן מעגן ומלון אורחים.[5]

ניסיונות להתיישבות יהודית באזור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1892 ייסד אדמונד רוטשילד מפעל זכוכית ("המזגגה") על שטח של 200 דונם שרכש בטנטורה ותכנן להקים בו אזור פיתוח נרחב. בביקורו בארץ ישראל ב-1893 עגנה ספינתו של רוטשילד בטנטורה ומשם נסע לזכרון יעקב. מאחר שמהחול המקומי ניתן להפיק רק זכוכית שחורה, שלא התאימה לבקבוקי היין, כשל מפעל הזכוכית, ומנהלו, מאיר דיזנגוף, עזב את הארץ. המבנה ננטש והיה חסר גג במשך עשרות שנים. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 שופצה הקומה השנייה במבנה והגג נבנה מחדש. כיום משמש המבנה כמוזיאון לארכאולוגיה ימית ולעתיקות תל דור הסמוך (ראו מוזיאון המזגגה).

בשנת 1920 מסר ג'יימס דה רוטשילד לחברו מהגדוד העברי ד"ר מאיר גורביץ, ששימש יו"ר ועדת המים ביישוב, זיכיון על שטח של 200 דונם כולל המבנים הבנויים עליו, לשם הקמת כפר דייגים ליד נמל הדיג העתיק במפרץ.[8] המטרה הייתה ליישב כפרי דיג על ידי קבוצות דיג מקצועיות המורכבות מסובוטניקים שהגיעו מאסטרחן שברוסיה. יוסף טרומפלדור היה שותף לתוכנית בשם תנועת החלוץ, ומטרתה הייתה ללמד עברים מהקווקז את תורת הדיג על ידי שילובם בקבוצות דיג מקצועיות לכיבוש העבודה בים ויישובם בכפרי דיג לאורך חופי הארץ בסמוך לנמלי ים עתיקים לשם פיתוחו הכלכלי של היישוב.

תקופת המנדט ומלחמת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הכפר היה שייך לנפת חיפה במחוז חיפה. על פי סקר הכפרים 1945, בשנת 1945 שטחי אדמותיו הכולל היו 14,520 דונם עות'מאני, מהם 2051 דונם בבעלות יהודית, ומספר תושביו היה 1490 נפשות.[9] סמל המועצה המקומית היה דייג שולה דגים ברשת.[10]

במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר כיבוש חיפה הוחלט על כיבוש טנטורה. טנטורה שימשה כבסיס ימי שדרכו זרמה אספקת נשק ותגבורות מלבנון לכפרים הערבים שבכרמל המערבי, עין ע'זאל, איג'זים וג'בע, שכונו "המשולש הקטן". כפרים אלו תקפו את התחבורה היהודית בציר שבין חיפה לתל אביב וחסמו אותה.[11] גם טנטורה שלטה על ציר התנועה חיפה-תל אביב. סיורים שנערכו בכפר גילו כי אנשי הכפר חמושים היטב. בתחילת מאי המליץ הש"י על כיבוש הכפר בהקדם כיוון שביצוריו הלכו והשתפרו. במהלך מבצע נמל כבשה חטיבת אלכסנדרוני את טנטורה. מטרות המבצע היו "ביעור וטיהור הדרך המובילה מתל אביב לחיפה", וניתוק כפרי המשולש הקטן שבכרמל מנתיב אספקת הנשק המגיע מטנטורה שעל חוף הים ובידודם.[3][12] לפני ההתקפה על הכפר, ניסתה ה"הגנה" לשכנע את תושביו להיכנע ללא קרב, אולם נכבדי הכפר סירבו. הם דחו את תנאי ה"הגנה" לכניעה, שכללו בין היתר את מסירת כל הנשק שבכפר והסגרת הלוחמים הלא-סדירים הלא-מקומיים. בלילה שבין 22 ו-23 במאי 1948 תקף את הכפר גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני.[13] בקרב הקצר נהרגו 13 מחיילי אלכסנדרוני ומעל 70 מקומיים.

עוד באפריל ובתחילת מאי 1948 נטשו את הכפר כ-45 משפחות אמידות. לאחר כיבוש הכפר עקרו מרצונם או גורשו רוב תושביו (בין 500 ל-1200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, ואילו אחרים מתושביו עזבו למשולש הערבי שבצפון השומרון. לפי בני מוריס, "ברור כי לפחות חלק מתושביו גורשו". ב-31 במאי שאל שר המשטרה, בכור-שלום שטרית, את דוד בן-גוריון האם להעביר את הפליטים לטולכרם לנוכח הקשיים שנגרמים מהמשך שהייתם בפוריידיס. באמצע יוני 1948 עדיין נמצאו בפוריידיס כ-1,200 מפליטי טנטורה. ב-17 ביוני התכנסו אנשי מפ"ם מהאזור לדון בשאלת הגלייתם של הפליטים הללו לטולכרם.[13] על פי הדו"ח של יעקב אפשטיין, מכיוון שנאסר עליהם לחזור לבתיהם ואדמותיהם, ביקשו אנשי טנטורה עצמם לעבור לטולכרם ולבקשתם הצטרפו נכבדי פוריידיס בנימוק שאינם יכולים לכלכל את הפליטים. ב-18 ביוני נמסרו 1086 מתושבי טנטורה בסיוע הצלב האדום לידי הצבא העיראקי ששיכן אותם בטולכרם.[3] רובם של פליטי טנטורה שמצאו מקלט בפוריידיס, גורשו בקיץ משטח המדינה היהודית, ובפוריידיס נשארו מהם רק כ-20 נשים וילדים, שאחר כך הצטרפו אליהם גם גברים שהיו עצורים בידי ישראל.[13]

על אדמות הכפר הוקמו בשנת 1949 מושב דור וקיבוץ נחשולים. מבנה בית הספר של הכפר משמש כיום את התחנה לחקר המדגה של משרד החקלאות. כן נותר מבנה גדול בחוף דור, קבר שייח' בתוך כפר הנופש דור ומבנה בתוך מלון החוף בנחשולים.

טענות על טבח במלחמת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת תדי כ"ץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים כתב תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, עבודת גמר בהנחיית פרופ' קייס פירו תחת הכותרת "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב-1948". בעבודה זו טען כ"ץ שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ערכו טבח בתושבי הכפר טנטורה, והרגו כמאתיים גברים בלתי חמושים. הוא נתבע לדין על ידי ותיקי החטיבה, בגין הוצאת לשון הרע. הלוחמים לשעבר טענו כי האשמותיו, כאילו רצחו 200–250 כפריים בטנטורה, הן "דברי כזב זדוניים שפורסמו באיצטלה של מחקר מדעי" וכי עבודתו של כ"ץ היא בגדר עבודה של "שרלטן" והיא "חסרת ערך". בהסכם פשרה נקבע שעל כ"ץ לחזור בו מההאשמה על טבח ולפרסם הודעת התנצלות לעיתונות. כ"ץ חתם על ההודעה לעיתונות, בה אמר "לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה, וגם כיום אני אומר שלא היה טבח בטנטורה". כץ חזר בו מן ההסכם זמן קצר לאחר מכן בטענה כי חתם, כאשר היה "תחת לחץ של מכריו, וקרובי משפחתו, שטענו שהדיון מזיק לבריאותו",[14] סירב לשלם בעבור פרסום ההתנצלות עליה חתם. כ"ץ עתר בהמשך לבית המשפט העליון בניסיון לבטל את הסכם הפשרה, אך ערעורו נדחה.[15]

להגנתו של כ"ץ נחלץ אילן פפה, שסייע לו בהכנת העבודה. מעורבותו בפרשה גדלה אחרי שאוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה, בהתאם למסקנותיה של ועדה אקדמית שמונתה לצורך העניין[16]. פפה המשיך להתעקש שמדובר בעבודה אמינה, המוכיחה את קיומו של הטבח. הוא גם טען נגד הפסילה כי כ"ץ ביצע בתום לב מספר טעויות שאינן מהותיות ולכן אינן מצדיקות פסילה. טענה זו עמדה בסתירה לקביעת הוועדה האקדמית שמדובר ב"פערים בדרגת חומרה גבוהה". פפה עוד טען שהפסילה נעשתה ממניעים פוליטיים ואף האשים את אוניברסיטת חיפה בהתנכלות לחופש האקדמי שלו ושל תלמידו.

את לוחמי החטיבה התנדב לייצג עורך הדין גיורא ארדינסט, לבקשת חמיו, משה גרשוני, שהיה לוחם בחטיבה.[17] ממסמכים שפרסם בעיתון "מעריב" במאי 2005 עלה כי כ"ץ שינה את העדויות עליהן דיווח. לדוגמה עדותו של עלי עבד אל-רחמן אלערג'רא (אבו פהמי), אמר "לא ראינו שהרגו אחרי שהרימו ידיים", בעוד שבעבודתו של כ"ץ (עמ' 119–120) הוא מצוטט כאילו אמר: "הנחנו את כלי הנשק ואותתנו שאנחנו נכנעים. אז נכנסו החיילים היהודים לכפר וריכזו את כל הגברים... תוך כדי כך הלכו חיילים עם מקלע 'ברן' ... ומדי פעם ירו והרגו ופצעו אנשים". הצוות המשפטי של ותיקי חטיבת אלכסנדרוני מסר לאוניברסיטת חיפה את ממצאיו לגבי העדויות עליהם ביסס כ"ץ את עבודתו, ובעקבות זאת החליטה האוניברסיטה לפסול את העבודה ולאפשר את הגשתה מחדש לאחר תיקון. באפריל 2003 נפסלה גם עבודתו המתוקנת.[18]

הפילוסוף פרופ' אסא כשר וההיסטוריון מאיר פעיל התנצלו בפני חטיבת אלכסנדרוני על שהאשימו אותם בפשע המלחמה וטענו שהוטעו על ידי העבודה של כ"ץ. פעיל כתב לחיילי החטיבה:

כדי להסיר ספק בדבר דעתי המסכמת על מחקרו של תדי כץ בפרשת כיבוש טנטורה במלחמת העצמאות, אני רואה חובה מוסרית, מדעית וחברית להודיעכם כי […] ולאחר שקראתי בקפידה את החלטת המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, הגעתי למסקנה, כי אין, ולא היה כל צידוק בהטלת שום דופי מוסרי על לוחמי גדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני", אשר כבשו את טנטורה ב-24 בחודש מאי 1948. כבר הצהרתי בפומבי כי אין להסתמך על ממצאי עבודת המחקר הנ"ל של תדי כץ; ואני מקווה כי תדי כץ יישר את ההדורים במחקרו המחודש.[18]

פרשת טנטורה לפי יואב גלבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון יואב גלבר, דן בהרחבה בסיפור הטבח בטנטורה בספרו "קוממיות ונכבה" משנת 2004, ושולל את קיום הטבח. לטענתו, דיווח על הקרב שנמצא בארכיון צה"ל "סותר את העלילה על ביצוע טבח במקום". הדו"ח נכתב על ידי יעקב אפשטיין ("יעקב המוכתר") מזכרון יעקב, אשר לדברי כ"ץ היה דווקא זה שהציל את מרבית תושבי הכפר מהטבח. אפשטיין מייחס לעצמו לא את הצלת תושבי טנטורה, אלא את העברתם לפוריידיס, מרחק של מספר קילומטרים.[19] גלבר הראה גם שיש התאמה במספר הקורבנות שנפלו בהגנה על הכפר הן בדיווחו של יחיא מחמוד, בן למשפחה מטנטורה שתיאר את הקרב ואת כיבוש הכפר וגירוש תושביו בספרו "אל טנטורה", והן ברשומות צה"ל ודיווחי חטיבת אלכסנדרוני הטוענים כי 52 איש נהרגו בהגנה על הכפר.[20] מספר זה נתמך גם על ידי חישוב תנועת התושבים בכפר באותה תקופה. גלבר מצא שמספר התושבים היה 1,490 (על בסיס סקר הכפרים המנדטורי מ-1945).[21] מאחר ש-1,086 תושבים הועברו לידי העיראקים על ידי הצלב האדום, 170 תושבים נשארו בפוריידיס, ו"קרוב ל-200 גברים נשלחו למכלאת השבויים", הרי שמספר ההרוגים בקרב נע בין 36 ל-60 בהתאם להערכה שמאמצים.[22]

גלבר עוד טען כי סיפורי הטבח שסופר על ידי אנשי טנטורה נועדו לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטולכרם – נוכחות שהכבידה על תושבי העיירה.[20] סיפוריהם התקבלו באי-אמון ובמשך 50 השנים הבאות "לא נכנס כיבוש טנטורה לפנתאון הפלסטיני של מעשי טבח לצד דיר יאסין... ומקומות נוספים, עד שדלפה והופצה העבודה של כ"ץ. כל ההתייחסויות הפלסטיניות לטבח שכאילו אירע בטנטורה... מסתמכות עליה, ועליה בלבד".[22]

פרשת טנטורה לפי בני מוריס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון בני מוריס, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיווצרות בעיית הפליטים, כתב באריכות על טענות הטבח במאמר שכתב בתחילת 2004 והופיע בספרו "מדיר יאסין עד קמפ דייוויד" (2018).

כ״ץ סיפר לבני מוריס כי בראיונות שקיים עם ותיקי חטיבת אלכסנדרוני הכחישו רובם את ההאשמה שהתקיים שם טבח, אף שאחרים רמזו על "מעשים אפלים". עם זאת, הוא לא הצליח למצוא בארכיונים מסמכים המתייחסים לטבח בטנטורה. מספר עדים סיפרו לו כי מספר מעשי רצח בוצעו על ידי תושבי הכפרים הדרוזים באזור כנקמה.[23] מוריס סיכם את הבנתו את הפרשה הזו בכך שבהיעדר תיעוד יהיה קשה לפסוק אם אכן התקיים בכפר "טבח נרחב ושיטתי", אף שאין ספק שמדובר בפשעי מלחמה (על פי המינוח המודרני). מוריס גם הדגיש את העובדה שהכפר יושב מחדש על ידי יהודים במהירות שיא ובתוך שישה ימים עלו על הקרקע מייסדי נחשולים.[24]

לדברי מוריס, הדוחה את גישת המחקר המבוססת על היסטוריה שבעל פה ואת תפיסת הרלטיביזם ההיסטורי המאפיינת את עבודתו של עמיתו אילן פפה, הפרשה מראה שלא ניתן "להתבסס על עדויות ראייה או שמיעה לאחר שעברו עשרות שנים מאז האירוע (השנוי במחלוקת), שכן זיכרון משובש, אינטרסים פוליטיים ובעיות בתרגום או תמלול ההקלטות, יוצרים בהכרח פערי אמינות". עם זאת, מוריס קובע גם כי כישלונו של סטודנט בניסוח התזה אינו מעלה או מוריד בשאלת קיומו של טבח, וכי מראיונות שהוא עצמו ערך, אין לו ספק שבוצעו פשעי מלחמה. מוריס הוסיף כי מניסיונו כחוקר "אם הייתה אש, העשן יופיע גם יופיע."[25]

בני מוריס מצא כי תיאור ראשון של האירועים בטנטורה התפרסם למעשה כבר בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים בספר של איש האחים המוסלמים חאג' מוחמד נימר אל־ח'טיב "מן את'ר א-נכבה" (בערבית: من اثر النكبة [השלכות הנכבה]; תעתיק: Min Athar al-Nakba) שעזב את חיפה בראשית 1948. הוא מביא סיפור של פליט אלמוני מטנטורה (לא ברור מהספר אם הוא אמור להיות אמיתי) שמתאר הרג של שבויים. מוריס מעריך כי ספר זה היה הספר הראשון בו נמצא תיאור טבח "שיטתי בקנה מידה נרחב בטנטורה".[26]

בשנת 1998 פרסם יחיא מחמוד אל-יחיא, מנכבדי הכפר שגלה לדמשק, ספר בשם "טנטורה - כפר שהרס הכיבוש הציוני" (الطنطورة - قرية دمرها الاحتلال الصهيوني) ובו הוא מתאר הוצאה להורג של חמישה צעירים ערבים שקברו גופות ומציין שבטנטורה נהרגו סך הכל 52 ערבים.[27] אולם על פי מוריס, יחיא "בשום מקום לא תיאר או אפילו הזכיר טבח שיטתי ומסיבי מהסוג שתיאר כץ".[28]

על פי מוריס מעיון במסמכי ההגנה וצה"ל אין סימן לטבח נרחב כפי שכץ טען לו, אבל "התרחשו שם פשעי מלחמה".[29] הוא מספר כי שירות הידיעות האזין לשידורי הרדיו מרמאללה ושם דווח כי ערבייה שברחה מטנטורה מספרת כי היהודים אונסים נשים ערביות, אך לא צוין דבר לגבי הטבח.[30] מוריס רואה בכך שלא שודר דבר על טבח סימן לכך שלא היה הרג דומה בממדיו לטענות כץ.[31]

מוריס מביא כראיה מסמכית בודדת למעשה זוועה יומן של חייל שנהרג מאוחר יותר, טוליק מקובסקי, שמספר ביומנו כי שתי חוליות שנשלחו לנטרל צלפים שהיו על גבעות, תפסו את הצלפים והוציאו אותם להורג בהיותם שבויים. מקובסקי מסביר ביומנו כי ההורגים היו בעיקר "בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים 'יפים' אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר", וכי הם נקמו בהם "את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברינו שנפלו".[26]

טענות פלסטיניות על טבח בכפר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל לא הייתה פרשת טנטורה סיפור מרכזי באתוס הפלסטיני על הנכבה. כך, למשל, בספר של וליד ח'אלדי All That Remains, הכולל את סיפוריהם ההיסטוריים של הכפרים הערביים שנהרסו במלחמת העצמאות, לא מוזכר הטבח כלל. בעקבות התעוררות הפרשה בישראל כתב על הטבח מוסטפא אל-וואלי בכתב העת של המוסד ללימודי פלסטין כי הפרשה הושמטה בטעות. אל-וואלי מתאר את הספר של חאג' מוחמד נימר אל־ח'טיב בצורה שונה מזו של מוריס בספר ואומר כי יש בו גם סיפור על קורבנות אונס שהגיעו לטיפול בבית החולים בשכם.[32]

במהלך השנים, טענו פליטים מהכפר שהיו עדים לטבח שבוצע בעת כיבושו.[33]

חלק מפליטי הכפר הגיעו לאחר חורבנו לכפר הסמוך פוריידיס, ולאחר חודש נכנס לשם צה"ל וגירש את רובם לטולכרם. הטענות לטבח נפוצות בקרב תושבי הכפר.[34] טענות על הטבח נכללו גם בסרטה של ערב לוטפי "על גופותיהם" (على أجسادهم).[35]

הסרט "איים בחוף" בכתיבתו ובימויו של יעוד לבנון (2003) הופק בהשראת פרשת טנטורה.

הסרט "טנטורה" והתעוררות הפולמוס מחדש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2022 יצא סרטו של הבמאי אלון שוורץ "טנטורה", שפתח את פסטיבל הסרטים סאנדנס.[36] בסרט מושמעים קטעים מההקלטות שעליהן התבסס תדי כ"ץ, ומופיעים ראיונות עדכניים עם ותיקי חטיבת "אלכסנדרוני", ובהם תיאור למעשים קשים שבוצעו במהלך הקרב על טנטורה.[37][38] אלו פורשו בסרט כהודאה בטבח בהיקף של 200–250 חללים שבוצע לאחר הקרב.

במסגרת העדויות שהוצגו בסרט, ותיק החטיבה חיים לוין סיפר כי לאחר כיבוש הכפר חזה באחד מהחיילים יורה בגברים השבויים. לוין סיפר כי הזדעזע מהירי, שלדבריו בוצע בדם קר.

הסרט החזיר לדיון הציבורי את טענותיו של תדי כ"ץ לקיומו של טבח ועורר פולמוס.[39] עו"ד גיורא ארדינסט, המשמש בהתנדבות כפרקליטה של עמותת אלכסנדרוני, טען שהסרט מוציא את דברי הלוחמים מהקשרם, ושלמעשה אין בו כל עדות חדשה וכל אישור לכך כי אכן התבצע טבח בטנטורה.[40]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אלון קונפינו, חוף טנטורה: חורבנו של כפר פלסטיני, 1948, הוצאת פרדס, 2023.[41]
  • יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עם עובד 2007; עמ' 293, 476–489, 496.
  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004.
  • בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד: מאמרים אישיים, פוליטיים והיסטוריים, עם עובד 2018; חלק ב, 8. פרשת הטבח בטנטורה (נכתב בראשית 2004), עמ' 70–92.
  • Ilan Pappé, "The Tantura Case in Israel: The Katz Research and Trial", Journal of Palestine Studies 30, no. 3 (2001): 19-39

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טנטורה בוויקישיתוף

פרשת תדי כץ

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מוריס 2018, עע' 91, 84–85
  2. ^ אתר למנויים בלבד אדם רז, כאן, בחניון של חוף דור, נמצא קבר אחים, באתר הארץ, 19 בינואר 2022
  3. ^ 1 2 3 גלבר 2004, עמ' 177, 241-237.
  4. ^ יצחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987
  5. ^ 1 2 וליד ח'אלדי, "All That Remains", מס' 193
  6. ^ Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore, Chapter XXIII, p. 187
  7. ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 322 (תרגם מאנגלית: שלמה גונן).
  8. ^ מאורעות השבוע, הצפירה, 23 באוקטובר 1919
  9. ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
  10. ^ בטנטורה הכבושה, דבר, 11 ביוני 1948
  11. ^ מירון בנבנישתי, Sacred Landscape(הקישור אינו פעיל, 29.5.2020)
  12. ^ אמיר גילת, בעקבות הטבח בטנטורה - מפקדים ולוחמים: "שיהיה ברור, בקרב הזה, ירינו מהיכן שירו עלינו, מעריב
  13. ^ 1 2 3 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 167–168.
  14. ^ תהפוכות במשפט ההסטוריון שנתבע על הוצאת דיבה - פסקדין, באתר www.psakdin.co.il
  15. ^ מוריס 2018, עע' 79-81
  16. ^ בוועדה היו חברים פרופ' יוסף נבו, פרופ' אמציה ברעם, פרופ' רפי טלמון, ד"ר אברהם ג'רייס וברוך מרזן.
  17. ^ אתי אברמוב, לוחמי חומת מגן ניצחו בקרב מול "ג'נין ג'נין": "הורים שכולים בוכים לנו בטלפון", באתר ynet, 17 בינואר 2021
  18. ^ 1 2 הסיפור על טנטורה - סופה של עלילת הדם, אתר חטיבת "אלכסנדרוני"
  19. ^ גלבר 2004, עמ' 238.
  20. ^ 1 2 גלבר 2004, עמ' 240.
  21. ^ אילן פפה דיווח על 1,500 בעוד שכ"ץ ספר 1,700 במחקרו.
  22. ^ 1 2 גלבר 2004, עמ' 241.
  23. ^ מוריס 2018, עמ' 73
  24. ^ מוריס 2018, עמ' 91
  25. ^ מוריס 2018, עע' 91, 84–85
  26. ^ 1 2 מוריס 2018, עמ' 86.
  27. ^ יחיא מחמוד אל-יחיא, "טנטורה: כפר שהושמד על ידי הכיבוש הציוני", תרגום חלק מהספר, באתר "דיומא", 1 בפברואר 2022
  28. ^ מוריס 2018, עמ' 87.
  29. ^ ארי שביט | שיחה עם פרופ' בני מוריס, באתר ארי שביט
  30. ^ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד 2010, עמ' 484–485, הערה 281.
  31. ^ מוריס 2018, עמ' 90.
  32. ^ The Tantura Massacre, 22-23 May 1948, Institute for Palestine Studies (באנגלית)
  33. ^ ראו למשל ריאיון עם נעימה דיב עלי שנערך ב-6.12.2012, مقاطع من شهادة نعيمة علي - لاجئة من الطنطورة (Naima Ali - Refugee from al-Tantura (Short Video, סרטון באתר יוטיוב
  34. ^ אורן פרי-הר, יש מי שיעיד לטובת ניצולי טנטורה, באתר "העוקץ", 24 בינואר 2022
  35. ^ على أجسادهم فيلم ل عرب لطفي Over their Dead bodies A film by Arab Loutfi, סרטון באתר יוטיוב
  36. ^ אתר למנויים בלבד אורון שמיר, "טנטורה" בסאנדנס: לא מוכרע היסטורית, אבל חשוב להכרה בנכבה, באתר הארץ, 21 בינואר 2021
  37. ^ קטעים מתוך הסרט בהם שני ותיקי אלכסנדרוני מספרים על טבח
  38. ^ אתר למנויים בלבד אדם רז, לוחמי אלכסנדרוני החליטו להתוודות: ב-1948 ביצע צה"ל טבח בכפר טנטורה, באתר הארץ, 19 בינואר 2022]
  39. ^ דוגמאות:
  40. ^ * גיורא ארדינסט, הסרט "טנטורה" הוא מלאכת כזב המציג שקרן כגיבור, באתר הארץ, 31 בינואר 2022
    * אתר למנויים בלבד הארץ, אני השופטת פלפל, לא אמרתי | מכתבים למערכת, באתר הארץ, 2 בפברואר 2022
    * אתר למנויים בלבד עופר אדרת, גור אלרואי: "בתחקיר של כ"ץ יש לקויים מהותיים", באתר הארץ, 8 ביוני 2022
    * פרופ' זהר אביתר, פרופ' דוד בלנק, ד"ר איילת בן־ישי, פרופ' אסעד גאנם, פרופ' יובל יונאי, ד"ר דליה זק"ש, פרופ' מיכה לשם, פרופ' איתמר מן, ד"ר אילן סבן, פרופ' אברהם עוז, ד"ר רם רשף, הגיע הזמן לאשר את התזה של תדי כ"ץ על הטבח בטנטורה, באתר הארץ, 23 ביוני 2022
    * אתר למנויים בלבד אלון שורץ, במאי הסרט משיב לטענות, באתר הארץ, 22 ביולי 2022
    * אתר למנויים בלבד בני מוריס, לא הגיוני שאיש מבני הכפר לא סיפר על הטבח, באתר הארץ, 28 ביולי 2022
    * אתר למנויים בלבד חגי חיטרון, ל"טנטורה" בהחלט מגיע פרס על סרט תעמולה, באתר הארץ, 28 ביולי 2022
    * אתר למנויים בלבד רועי גלעד, במאי הסרט "טנטורה" מתעלם מהמצב במלחמת 1948, באתר הארץ, 28 ביולי 2022
  41. ^ אתר למנויים בלבד תום שגב, לחזור לטנטורה אחרי 7 באוקטובר, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טנטורה&oldid=39107644"