יהדות בחריין
יהדות בחריין היא אחת הקהילות היהודיות הקטנות בעולם, אם כי מקורותיה הולכים אחורה לעת העתיקה המאוחרת. מקורות תלמודיים מתייחסים לנמלים ולאיים במפרץ הפרסי, דבר המצביע על כך שאולי יהודים כבר אז התיישבו באזור זה. מקורות בערבית מתעדים יהודים בבירה הוותיקה של בחריין, חג'אר, בזמן הכיבוש האסלאמי בשנת 630 לספירה במאה ה-12, הנוסע היהודי בנימין מטודלה מזכיר 500 יהודים המתגוררים בקאיס, ו-5,000 באל-קאטף, העוסקים בשליית פנינים. במאה ה-19 היו בבחריין סוחרים יהודים מעיראק, פרס והודו.[1]
הקהילה היהודית קטנה במהלך המאה ה-20. בשנת 1968 נותרו כ-100 יהודים בלבד בעיר הבירה החדשה מנאמה.[1] בתחילת המאה ה-21 נותרו בבחריין כ-30 יהודים. הקהילה שמרה על בעלות על בית כנסת, אך הוא לא היה בשימוש ותפילות התקיימו בבתים פרטיים בחגים. הקהילה היהודית שמרה גם על בית הקברות שלה.[1][2]
מאז עצמאותה של בחריין בשנת 1971 לא היו לבחריין יחסים רשמיים עם ישראל עד שנחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לפלסטינים בשנת 1993, שבעקבותיהם נוצרו יחסים רשמיים למחצה, במיוחד מסחריים.[1][2] יהודי בחריין לא הורשו לבקר בישראל, אם כי באופן רשמי, בחריין הסכימה להפסיק את הדבקות בחרם הכלכלי על ישראל תמורת הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית בשנת 2004.[3]
בספטמבר 2020 הסכימו בחריין וישראל לכונן יחסים דיפלומטיים. נוצרו גם קישורי נסיעות בין שתי המדינות.[4]
החל משנת 2010, בחריין מונה כ-37 יהודים בלבד.
היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש התייחסויות תלמודיות לקהילה יהודית שתחילתה באזורים הגאוגרפיים של בחריין של היום, כמו גם התייחסויות בטקסטים ערבים לנוכחות יהודית בהאג'אר (החוף המזרחי של ערב) בתקופתו של הנביא מוחמד.[1][5] על פי עדויות, יהודים חיו במה שהפכה לממלכת בחריין המודרנית מאז ימי התלמוד. מקורות ערבים מציינים כי יהודים גרו בהאג'אר, בירת בחריין, בשנת 630 לספירה וסירבו להתאסלם כאשר מוחמד שלח צבא לכבוש את השטח.[1][6]
במאה ה-12, בנימין מטודלה תיעד שכמעט 500 יהודים חיים בקאיס וכי אוכלוסייה בת 5,000 מתגוררת באל-קטיף. הוא סיפר שיהודים אלה שלטו בתעשיית הפנינים המקומית.
היסטוריה מודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפשר להתחקות אחר מקורותיה של הקהילה היהודית המודרנית בבחריין לנדידת סוחרים עיראקים ממשפחת ידגר היהודית בשנות ה-80 של המאה ה-19.[3]
לאחר מלחמת העולם השנייה, הרגש הגובר נגד בריטניה התפשט ברחבי העולם הערבי והוביל להתפרעויות בבחריין. המהומות התמקדו בקהילה היהודית. בשנת 1948 חיו בבחריין 1,500 יהודים, אם כי מקורות מסוימים נותנים לאוכלוסייה היהודית 600 בשנת 1948. ב-5 בדצמבר 1947 פרצו מהומות נגד הקהילה היהודית במנאמה בעקבות האלימות המתמשכת בפלסטין. אספסוף בזז בתים וחנויות יהודיים, הרס את בית הכנסת בעיר, תקף פיזית יהודים ורצח אישה יהודייה מבוגרת.[7][8] רוב בני הקהילה היהודית בבחריין נטשו את נכסיהם ופונו לבומביי, ולאחר מכן התיישבו בישראל, רבים מהם בעיר פרדס חנה-כרכור; אחרים נסעו לבריטניה. במפקד האוכלוסין של 1950 נמצאו 293 יהודים במדינה.
הודא עזרא נונו, יהודיה בחריינית שהייתה לשגרירת בחריין בארצות הברית, אמרה לעיתון העצמאי: "אני לא חושבת שבחריינים היו האחראים. אלה היו אנשים מחו"ל. בחריינים רבים דאגו ליהודים בבתיהם". תפיסה זו נתמכת על ידי צ'ארלס בלגרייב, לשעבר יועץ פוליטי לממשלת בחריין - שהייתה אז כפופה ליחסי אמנה עם בריטניה - שנזכר בזיכרונותיו: "הערבים המובילים היו המומים מאוד ... רובם, במידת האפשר, נתנו מחסה והגנה לשכניהם היהודים ... [למהומות] הייתה השפעה מפתיעה אחת: היא שמה קץ לכל תוקפנות פעילה של ערביי בחריין כלפי יהודי בחריין". בעקבות המהומות, כמו גם הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות ב-1948, היגרו יהודים רבים מבחריין לישראל, ארצות הברית או בריטניה. נותרו כ-500–600, אך לאחר שפרצו מהומות בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, יהדות בחריין היגרה בהמוניה.[9][10]
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים הם אחת מכמה קהילות בבחריין המהוות את ליבת המעמד הבינוני הליברלי וכמה אף פעילים בפוליטיקה. איש עסקים יהודי, איברהים דאוד נונו, כיהן בבית העליון במועצת השורה של הפרלמנט הבחריני. בשנת 2005 החליפה אותו אחייניתו, הודא עזרא נונו. מאז 2004, עמדה נונו גם בראש האגודה לזכויות אדם של בחריין,[11] אשר ניהלה קמפיין נגד החזרת עונש המוות בממלכה הזעירה. אף אחד מהם לא נחשב לדמות שנויה במחלוקת, אפילו בקרב פוליטיקאים סלפים.
החל משנת 2007 מנתה האוכלוסייה היהודית בבחריין 36 איש.[6] באותה עת, הסובלנות הרחבה לקהילה היהודית של האי היא תוצאה של מדיניות מנהיגו, המלך חמד בן עיסא אאל ח'ליפה. החרם של האי על מוצרים ישראליים היה בתוקף עד 2004 כאשר הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית שם קץ לחרם הרשמי.[12]
הסופרת היהודיה-בחריינית, נאנסי ח'דורי, כתבה בספר שלה "מההתחלה שלנו ועד היום"[3] על הקהילה היהודית בבחריין: יהודי בחריין משתלבים היטב בחיי ממלכת האי המונה 700,000 איש, עם פקידי ממשל יהודיים כמו חבר מועצת שורה לשעבר, אברהם דוד נונו ומשפחתו של ח'דורי, יבואנית המפות והמצעים המובילים בבחריין.[6] ח'דורי הסבירה, "רוב הגברים היהודים היו סוחרים והנשים עבדו כמורות, אחיות, ומהתחלה פיתחו קשרי ידידות חזקים עם האזרחים המקומיים".
ח'דורי צוטטה ב"חדשות המפרץ" ואמרה כי ספרה "מראה כיצד בחריין נהגה בסובלנות דתית כל השנים ועד כמה בני מזל כולם צריכים להרגיש לחיות בממלכה היפה הזו, שתמיד הציעה ותמשיך להציע שלום וביטחון לכל אזרחיה". בראיון מוקדם יותר, עם העיתון "בחריין טריביון", אמרה ח'דורי, "הדו קיום בשלום שיש לנו עם בחריין הוא הוכחה לסובלנות הדתית בה דגל הוד מלכותו המלך, חמד בן עיסא אל-ח'ליפה".
יהודים לא הורשו לבקר בישראל וב-2004 בחריין הסכימה להפסיק את הדבקות בחרם הכלכלי על ישראל תמורת הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית בשנת 2004.[3]
בשנת 2006 דיווח משרד החוץ האמריקאי כי לא אירעו מעשי אלימות פיזית או הטרדה כלפי יהודים או ונדליזם במוסדות קהילתיים יהודיים, כגון בתי ספר, בתי קברות או בית הכנסת. אף על פי שהממשלה לא חוקקה כל חוק המגן על זכותם של יהודים לחופש דת, יהודים נוהגים באמונתם באופן פרטי ללא התערבות שלטונית. אף על פי כן, הממשלה לא עשתה מאמץ ספציפי לקדם לחימה בדעות קדומות וחינוך לסובלנות. כמה פרשנויות פוליטיות אנטישמיות וקריקטורות ממשיכות להתפרסם במערכות העיתונים, בדרך כלל בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.[13]
בשנת 2008 מינה מלך בחריין את הודא עזרא נונו, אישה יהודייה שכיהנה בבית הפרלמנט העליון במדינה עם 40 חברים, כשגרירה של בחריין בארצות הברית.[14]
בנובמבר 2010 מונתה הסופרת היהודיה נאנסי ח'דורי[15] להחליף את הודא נונו בפרלמנט.[2]
החל משנת 2015, מציין המלך אל-ח'ליפה רשמית את חגיגת החנוכה, כשבחריינים יהודים ומוסלמים חוגגים יחד.[16]
ב-11 בספטמבר 2020 הסכימו ישראל ובחריין "לנרמל את היחסים".[17]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בחריין קהילה שהייתה יהודי עיראק, נתן אלוף, הוצאת משרד הביטחון, 1979.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דן לביא, סוחרי פנינים ודיפלומטים: יהדות בחריין, באתר ישראל היום, 11 בספטמבר 2020
- אריאל שייב ומיטצ'ל בארד סיור וירטואלי בהיסטוריה היהודית של בחריין, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 Fischel, Walter (2007). "Bahrein". In Berenbaum, Michael; Skolnik, Fred (eds.). Encyclopedia Judaica. 3 (2nd ed.). Keter Publishing House Ltd. p. 64.
- ^ 1 2 3 Jewish Woman is New Bahrain MP,
- ^ 1 2 3 4 Khedouri, Nancy Elly (2008) From Our Beginning to Present Day Bahrain: Al Manar Press.
- ^ Israel, Bahrain to sign document launching formal ties
- ^ Delew, Burhanaldeen. Jazirat Al-Arab Qabl al-Eslam. Beirut: Dar-alfarabi publishing house, 1989. volume 2, page 219-220
- ^ 1 2 3 https://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/122957
- ^ Nissan Ratzlav-Katz, The King of Bahrain Wants the Jews Back
- ^ בני קהילת בחריין עולים ארצה, הצופה, 27 בינואר 1950
- ^ אתר moment בארכיון האינטרנט
- ^ אתר news.independent.co.uk בארכיון האינטרנט
- ^ https://web.archive.org/web/20071219054933/http://archive.gulfnews.com/articles/05/09/04/180092.html
- ^ https://www.timesofisrael.com/bahrain-wont-have-to-abolish-israel-boycott-law-because-it-did-so-years-ago/
- ^ https://2001-2009.state.gov/g/drl/rls/irf/2006/71419.htm
- ^ http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/7426806.stm
- ^ https://gulfnews.com/world/gulf/bahrain/bahrain-king-emphasises-religious-tolerance-1.958650
- ^ https://www.jpost.com/Diaspora/King-of-Bahrain-hosts-Hanukkah-candlelighting-476577
- ^ https://www.bbc.com/news/world-middle-east-54124996
| יהדות אסיה | ||
|---|---|---|
|
