יחסי בנגלדש–פקיסטן
| יחסי בנגלדש–פקיסטן | |
|---|---|
|
|
| |
| בנגלדש | פקיסטן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 148,460 | 796,095 |
| אוכלוסייה | |
| 174,449,777 | 252,917,583 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 437,415 | 338,368 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 2,507 | 1,338 |
| משטר | |
| דמוקרטיה פרלמנטרית | רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי בנגלדש–פקיסטן הם היחסים הדיפלומטיים והדו-צדדיים בין הרפובליקה העממית של בנגלדש לבין הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. בנגלדש הייתה חלק מפקיסטן בשנים 1947–1971, ואז קיבלה עצמאות לאחר מלחמת שחרור עקובה מדם. במסגרת הסכם סימלה (אנ'), הודו נקטה צעדים נגד פקיסטן להכיר בעצמאות בנגלדש. פקיסטן פנתה לסין על מנת לנסות לחסום את הצטרפותה של בנגלדש לאומות המאוחדות עד 1974, בניגוד להודו שעשתה מאמצים לסייע בהכרה בינלאומית בבנגלדש. בסוף מרץ 1973 הכירו 98 מדינות בבנגלדש.[1] בשנת 1974 הכירה פקיסטן בבנגלדש לאחר לחץ מצד מדינות מוסלמיות אחרות ובעיקר ממדינות ערב. מוג'יבור רחמן הצהיר כי פקיסטן תשתתף בכנס הארגון לשיתוף הפעולה האסלאמי שבלאהור רק אם פקיסטן תכיר בבנגלדש.[2] פקיסטן כוננה יחסים דיפלומטיים מלאים עם בנגלדש ב-18 בינואר 1976.
עצמאות בנגלדש מפקיסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]משנת 1947 עד 1971, בנגלדש הייתה חלק מפקיסטן: כמזרח בנגל עד 1955, ומשנת 1955 עד 1971 כמזרח פקיסטן. היחסים בין שתי הפרובינציות (פקיסטן המערבית והמזרחית) הפכו מתוחות בגלל היעדר הכרה רשמית בשפה הבנגלית, דמוקרטיה, אוטונומיה אזורית, חלוקת משאבים לא אחידה, אפליה עדתית ומאמצים ממשלתיים לא יעילים לחסל את השפעות הציקלון בולה, שגרמו נזק קשה במזרח פקיסטן. בגלל סתירות אלה פרצו מהומות במזרח פקיסטן, שהביאו בסופו של דבר למלחמת אזרחים ועצמאות מחוזית. במרץ 1971 הצבא הפקיסטני השיק את מבצע הזרקורים שמטרתו היה לחסל את האינטליגנציה של מזרח פקיסטן, פעילים פוליטיים, הינדים ומיעוטים אחרים. מספר הבנגלים שנהרגו על ידי חיילים פקיסטנים נותר שנוי במחלוקת: על פי הערכות שונות, 300,000 עד 3 מיליון בני אדם מתו;[3][4] כ-8–10 מיליון איש הפכו לפליטים בהודו.[5] שוטרים וחיילים בנגלים רבים התקוממו והקימו כוחות פרטיזנים, המוקטי באהיני, שנעזרו על ידי הודו וברית המועצות. כאשר הוכרזה מלחמה בין הודו לפקיסטן בדצמבר 1971, הצבא ההודי הביס את היחידות המזוינות הפקיסטניות במזרח פקיסטן והמדינה העצמאית של בנגלדש הוקמה.[6]
כינון ופיתוח יחסים דיפלומטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פקיסטן ובעלות בריתה, כמו הרפובליקה העממית של סין, סירבו להכיר בעצמאות בנגלדש, אשר בתורה דרשה התנצלות מההנהגה הפקיסטנית על פשעי מלחמה שביצעו הכוחות המזוינים הפקיסטניים. פקיסטן נסוגה מחבר העמים הבריטי בשנת 1972 במחאה על ההכרה בבנגלדש על ידי הארגון. בשנת 1975 שתי המדינות דנו במצב החוב החיצוני של המדינה המאוחדת שבעבר. בנגלדש ופקיסטן החליטו לחלק את החוב, כמו גם את כל ההלוואות וההלוואות החיצוניות ביניהן באופן שווה.[7] היחסים השתפרו משמעותית תחת המשטרים הצבאיים של זיאור רחמן וחוסיין מוחמד ארשאד בבנגלדש, שהיו מנוכרים מבעלת בריתם המסורתית - הודו.[8]
כשעלתה הסוגיה על קבלת בנגלדש לאומות המאוחדות, סין, לבקשת פקיסטן, השתמשה לראשונה בוטו שלה. זה עזר לפקיסטן להחזיר את שבויי המלחמה שלה.[9] חמישה ראשי ממשלה פקיסטנים היו בביקורים רשמיים בבנגלדש מאז 1980, מה שהביא להקמת יחסי סחר ותרבות.[10] חששות נפוצים לגבי תפקידה האזורי של הודו השפיעו על שיתוף הפעולה האסטרטגי של שתי המדינות. פקיסטן מכרה כמה טייסות Shenyang J-6 לחיל האוויר בנגלדש בסוף 1980, אך כולן נהרסו במהלך ציקלון.
יחסי מסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2010 היקף הסחר הסתכם ב-340 מיליון דולר אמריקני. השקעות מפקיסטן לבנגלדש עוברות לתעשיית הטקסטיל והאנרגיה.[11] בשנת 2016 ייצאה בנגלדש סחורות בשווי 47.7 מיליון דולר לפקיסטן. יצוא בנגלדש לפקיסטן: בגדים ארוגים, סריגים, טקסטיל, מוצרים חקלאיים, מוצרי עור, נעליים, יוטה. בשנת 2016 ייצאה פקיסטן סחורות בשווי 507.5 מיליון דולר לבנגלדש. יצוא פקיסטן לבנגלדש: כותנה, חוט כותנה וחוטים, בדי כותנה, סיבים מלאכותיים, בדים סרוגים, מסתור ועור, דוודים, מכונות ומכשירים מכניים, שמנים ומינרלים, פלסטיק ומוצריו.[12]
ביהרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוויכוח על מעמדם וחזרתם של הביהרים לפקיסטן[13] נמשך עד היום. ישנם כ-540 אלף איש מקהילה זו שעברו למזרח פקיסטן ממדינת ביהר ההודית לאחר חלוקת הודו בשנת 1947.[7] במהלך מלחמת השחרור, קהילה זו תמכה במעשי הממשל הפקיסטני המרכזי, ואז רצתה להגר לפקיסטן, שהפסידה במלחמה. עד 1982 הוחזרו כ-127,000 איש לפקיסטן, וכ-250,000 איש עדיין זקוקים להשבתם מבנגלדש. בשנת 1985 חלה התקדמות מסוימת בתחום זה כאשר נשיא פקיסטן, מוחמד זיא אל-חאק, הסכים לקבל את הביהרים. בשנת 2002 ביקר פרבז מושארף בבנגלדש וחתם על מספר הסכמים דו-צדדיים, אך הצהיר כי הגירת הביהרים שנותרה לפקיסטן אינה אפשרית כרגע.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Situation in the Indian Subcontinent". www.mofa.go.jp. 1972. אורכב מ-המקור ב-2012-08-12.
- ^ South Asia in world politics By Devin T. Hagerty, Rowman & Littlefield, 2005, p 73.
- ^ Matthew White’s Death Tolls for the Major Wars and Atrocities of the Twentieth Century
- ^ "Virtual Bangladesh : History : The Bangali Genocide, 1971". אורכב מ-המקור ב-2011-07-23. נבדק ב-2011-06-19.
- ^ Rummel, Rudolph J., «Statistics of Democide: Genocide and Mass Murder Since 1900», ISBN 3-8258-4010-7, Chapter 8, Table 8.2 Pakistan Genocide in Bangladesh Estimates, Sources, and Calcualtions: lowest estimate 2 million claimed by Pakistan (reported by Aziz, Qutubuddin. Blood and tears Karachi: United Press of Pakistan, 1974. pp. 74,226), all the other sources used by Rummel suggest a figure of between 8 and 10 million with one (Johnson, B. L. C. Bangladesh. New York: Barnes & Noble, 1975. pp. 73,75) that «could have been» 12 million
- ^ Bangladeshi war for independence
- ^ 1 2 Bangladesh — Pakistan
- ^ The Zia regime
- ^ Eager Eyes Fixed on Eurasia Russia and Its Neighbors in Crisis Russia and Its Neighbors in Crisis, Edited by IWASHITA Akihiro, Slavic Research Center, p 211-
- ^ Bangladesh’s emotional scars
- ^ Dhaka offers Pakistani businessmen multiple visas
- ^ "Архивированная копия" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-03-12. נבדק ב-2018-03-24.
- ^ Musharraf’s visit
