כיס קורלנד

כיס קורלנד
תאריכים	31 ביולי 1944 – 9 במאי 1945 (283 ימים)
מקום	נציבות הרייך אוסטלנד
תוצאה	ניצחון סובייטי כמות ניכרת של חיילים גרמנים נשארו מחוץ ללחימה מאז יולי 1944; הכוחות הגרמניים בקורלנד נכנעים לאחר הכניעה ללא תנאי ב-8 וב-9 במאי 1945;
הצדדים הלוחמים
גרמניה הנאצית	ברית המועצות
מפקדים
פרדיננד שרנר ; לותר רנדוליץ ; היינריך פון ויטינגהוף ; קרל הילפרט ; ולטר קריגר	איוואן בגרמיאן ; אנדריי יריומנקו ; לאוניד גובורוב
כוחות
קבוצת ארמיות קורלנד	החזית הבלטית הראשונה ; החזית הבלטית השנייה
אבדות
אוקטובר 1944–8 במאי 1945; 117,871 הרוגים, פצועים ונעדרים (39,537 בפברואר–מרץ 1945); 189,112 שנתפסו ב-9 במאי 1945	החזית הבלטית השנייה בלבד:; 16 בפברואר - 8 במאי 1945; 160,948 נפגעים; (30,000 הרוגים, 130,000 פצועים)

כיס קורלנד היה אזור בחצי האי קורלנד בו נותקה קבוצת ארמיות גרמנית מנציבות הרייך אוסטלנד וכותרה על ידי הצבא האדום במשך כמעט שנה, מיולי 1944 עד מאי 1945.

הכיס נוצר במהלך המתקפה הבלטית של הצבא האדום, כאשר כוחות החזית הבלטית הראשונה הגיעו לים הבלטי ליד ממל (Klaipėda) במהלך מתקפת ממל. פעולה זו בודדה את קבוצת ארמיות צפון משאר הכוחות הגרמניים, לאחר שנדחקה מדרום על ידי הצבא האדום, נפרסה הקבוצה בין טוקומס וליבאו בלטביה, עם הים הבלטי במערב, מיצר אירבה בצפון ומפרץ ריגה במזרח מאחורי הגרמנים. שמה שונה לקבוצת ארמיות קורלנד ב-25 בינואר, קבוצת הארמיות בכיס קורלנד נותרה מבודדת עד סוף המלחמה. כאשר נצטוו להיכנע לפיקוד הסובייטי ב-8 במאי, הם היו ב"בלאק-אאוט" ולא קיבלו את הפקודה הרשמית לפני ה-10 במאי, יומיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית. זו הייתה אחת הקבוצות הגרמניות האחרונות שנכנעו באירופה.

רקע

קורלנד, שהייתה חלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית, יחד עם שאר החוף המזרחי והאיים הבלטים, נכבשה על ידי קבוצת ארמיות צפון במהלך 1941. קבוצת ארמיות צפון בילתה את רוב השנתיים הבאות בניסיון לכבוש את לנינגרד, ללא הצלחה. בינואר 1944 הסיר הצבא הסובייטי את המצור על לנינגרד.

ב-22 ביוני 1944, הצבא האדום פתח במתקפה האסטרטגית הבלארוסית, בשם הקוד מבצע בגרטיון. המטרה של מתקפה זו הייתה לכבוש מחדש את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית מהכיבוש הגרמני. מבצע בגרטיון היה מוצלח ביותר, הביא להרס כמעט מוחלט של קבוצת ארמיות מרכז, והסתיים ב-29 באוגוסט. בשלביו האחרונים (התקפות קובנה ושיאוליאי), כוחות סובייטים חדרו עמוק לעבר החוף הבלטי, ניתקו את הקשר בין קבוצת ארמיות צפון לבין שרידי קבוצת ארמיות מרכז.

לאחר סיום מבצע בגרטיון, המשיכו הכוחות הסובייטיים בטיהור החוף הבלטי, למרות ניסיונות הגרמנים לשקם את החזית במבצע דופלקופף. הצבא האדום נלחם במבצע ההתקפי ממל במטרה לבודד את קבוצת ארמיות צפון על ידי כיבוש העיר ממל (קלייפדה).

קרבות ראש הגשר של קורלנד

קווי חזית 1 במאי 1945 (ורוד = שטח כבוש של בעלות הברית; אדום = אזור לחימה. ניתן לראות את כיס קורלנד בפינה הימנית העליונה של המפה הזו, מנותק מהלחימה הכללית במרכז גרמניה)

ב-9 באוקטובר 1944, הכוחות הסובייטיים הגיעו לים הבלטי ליד ממל לאחר שגברו על המפקדה של ארמיית הפאנצר השלישית. כתוצאה מכך, קבוצת ארמיות צפון נותקה מפרוסיה המזרחית. היועצים הצבאיים של היטלר - בעיקר היינץ גודריאן, ראש המטה הכללי הגרמני - דחקו בפינוי וניצול של הכוחות כדי לייצב את החזית במרכז אירופה. עם זאת, היטלר סירב, והורה לכוחות הגרמנים בקורלנד ובאיים האסטוניים היומאה (Dagö) וסארמאה (Ösel) להחזיק מעמד, מתוך אמונה שהם נחוצים כדי להגן על בסיסי הצוללות הגרמניים לאורך החוף הבלטי. היטלר עדיין האמין שאפשר לנצח במלחמה, וקיווה שהטכנולוגיה החדשה של דניץ לצוללות מסוג XXI תוכל להביא ניצחון לגרמניה בקרב על האוקיינוס האטלנטי, ותאלץ את בעלות הברית לצאת ממערב אירופה. זה יאפשר לכוחות הגרמניים להתמקד בחזית המזרחית, תוך שימוש בכיס קורלנד כקרש קפיצה למתקפה חדשה. ^[1]

סירובו של היטלר לפנות את קבוצת הארמיות הביא להתבססותם של יותר מ-200,000 חיילים גרמנים, בעיקר מהארמייה ה-16 והארמייה ה-18, במה שעתיד להתפרסם בפי הגרמנים כ"ראש הגשר של קורלנד". 33 דיוויזיות של קבוצת הארמיות הצפונית, בפיקודו של פרדיננד שרנר, נותקו מפרוסיה המזרחית והתפרשו לאורך חזית שהתפרסה מריגה ללייפאיה, אולם הם נסוגו לעמדת קורלנד הניתנת להגנה, תוך נטישת ריגה.^[2]

הכוחות הסובייטיים פתחו בשש התקפות גדולות נגד הכוחות הגרמניים והלטביים שהתבצרו בכיס קורלנד בין ה-15 באוקטובר 1944 ל-4 באפריל 1945. הנסיגות הגרמניות הדו-שלביות במהלך ביצוע השלב השני של המתקפה הבלטית הסובייטית (14 בספטמבר - 24 בנובמבר 1944), לאחר היווצרות הכיס בשלב הראשון של המתקפה הבלטית, מבצע מתקפת ממל.

ציר זמן

בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1944 – הסובייטים פתחו במבצע המתקפה בריגה ב-15 בשעה 10:00 לאחר מטח ארטילרי כבד.^[3] היטלר התיר למפקד קבוצת הארמיות, פרדיננד שרנר, להתחיל בנסיגה מריגה ב-11 באוקטובר, והעיר נכבשה על ידי החזית הבלטית השלישית ב-13 באוקטובר.^[4] החזית התייצבה כאשר הגוף העיקרי של קבוצת הארמיות צפון מבודד בחצי האי.

מ-27 באוקטובר עד 25 בנובמבר - הסובייטים פתחו במתקפה בניסיון לפרוץ את החזית לעבר Skrunda וסאלדוס כולל בשלב מסוים ייזום מתקפה בו-זמנית של 52 דיוויזיות.^[3] כוחות סובייטים תקפו גם דרומית מזרחית לליאפאיה בניסיון לכבוש את הנמל הזה. 80 דיוויזיות תקפו את הגרמנים בין ה-1 ל-15 בנובמבר בחזית ברוחב 12 ק"מ. פריצת הדרך הסובייטית נעצרה לאחר כ-4 קילומטרים.

השלב השלישי של הלחימה (המכונה גם "קרב חג המולד האחר") החל ב-21 בדצמבר בהתקפה סובייטית על גרמנים ליד סאלדוס. החזיתות הבלטיות הסובייטיות השנייה (הגזרה הצפונית) והראשונה (הגזרה הדרומית) החלו במצור, שזירז את ההגנה הגרמנית על היקף קורלנד במהלך הניסיונות הסובייטיים לצמצם אותו. בקרב זה, בשירות הארמייה ה-22 של החזית הבלטית השנייה, התמודד קורפוס הרובאים הלטבי ה-130 מול דיוויזיית האס אס הלטבית ה-19. הקרב הסתיים ב-31 בדצמבר והחזית התייצבה.

ב-15 בינואר 1945 שונה שמה של קבוצת ארמיות צפון לקבוצת ארמיות קורלנד בפיקודו של גנרל אוברסט לותר רנדוליץ. באמצע ינואר קיבל היינץ גודריאן את אישורו של היטלר להסיג 7 דיוויזיות מקורלנד, אולם היטלר סירב לשקול נסיגה מוחלטת. דיוויזיית הפאנצר ה-4, דיוויזיות הרגלים ה-31, ה-32, ה-93, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-11 ושרידי דיוויזיות הרגלים ה-227, ה-218 וה-389 החבוטות והאס אס הלטבית ה-15 הועברו דרך הים. ב-23 בינואר פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה בניסיון לפרוץ את החזית לכיוון ליאפאיה וסאלדוס. הם הצליחו לכבוש את ראשי הגשר על נהרות ברטה ו-ורטאיה, אך שוב נהדפו על ידי הגרמנים.

הקרב החמישי החל ב-12 בפברואר בהתקפה סובייטית נגד הגרמנים לעבר Džūkste. התקפות אחרות התרחשו דרומית לליאפאיה, שם ריכזו הסובייטים 21 דיוויזיות, ומדרום לטוקומס, שם ניסו 11 דיוויזיות לפרוץ את החזית הגרמנית ולהשתלט על העיירה. ב-16 בפברואר פתחו הסובייטים במתקפה נגד הדיוויזיה ה-19.

כניעה

ב-8 במאי, נשיא גרמניה קרל דניץ הורו לגנרל אוברסט קרל הילפרט - המפקד האחרון של קבוצת הארמיות - להיכנע. הילפרט, המטה האישי שלו ומטות של שלוש ארמיות נכנעו למרשל לאוניד גובורוב, מפקד חזית לנינגרד. בשלב זה, הקבוצה עדיין הייתה מורכבת משאריות של 27 דיוויזיות וחטיבה אחת. ^[5]

ב-8 במאי הצליח הגנרל אוטו פרידריך ראוסר להשיג תנאי כניעה טובים יותר מהפיקוד הסובייטי. ^[6] ב-9 במאי החלה הוועדה הסובייטית בפייליי לחקור את המטה השבוי של קבוצת ארמיות קורלנד, והחל איסוף כללי של שבויים.

עד ה-12 במאי, כ-135,000 חיילים גרמנים נכנעו בכיס קורלנד. ב-23 במאי הושלם האיסוף הסובייטי של החיילים הגרמנים בכיס קורלנד. בסך הכל כ-180,000 חיילים גרמנים נלקחו בשבי מהאזור הבלטי. עיקר שבויי המלחמה הוחזקו בתחילה במחנות גבעות ולדאי.

סדר הכוחות הגרמני (מרץ 1945)

קבוצת ארמיות צפון (עד 25 בינואר 1945)

קבוצת ארמיות קורלנד (25 בינואר 1945 עד 8 במאי 1945) ^[7]

גנרל אוברסט היינריך פון ויטינגהוף – מ-10 במרץ 1945 גנרל אוברסט לותר רנדוליץ – מ-25 במרץ 1945 גנרל אוברסט קרל הילפרט

הארמייה הגרמנית ה-16

גנרל חיל הרגלים קרל הילפרט – מ-10 במרץ 1945 גנרל חיל הרגלים ארנסט-אנטון פון קרוסיג – מ-16 במרץ גנרל הכוחות ההרריים פרידריך-יובסט פולקמר פון קירכנזיטנבאך

הקורפוס ה-16 – גנרל לויטננט ארנסט-אנטון פון קרוסיג – מ-10 במרץ גנרל לויטננט גוטפריד ובר
- הדיוויזיה ה-81 – גנרל לויטננט פרנץ אקארד פון בנטיבגני
- הדיוויזיה ה-300 – גנרל מיור אנטון אברט
- דיוויזיית השדה של הלופטוואפה ה-21 – גנרל לויטננט אלברט הנצה, 16 בפברואר 1945 גנרל מיור אוטו בארט
קורפוס האס אס ה-6 – אובר-גרופנפיהרר ולטר קריגר
- הדיוויזיה ה-24 – גנרל מיור האראלד שולץ
- דיוויזיית הפאנצר ה-12 – גנרל לויטננט ארפו פון בודנהאוזן, מ-14 באפריל 1945 גנרל מיור הורסט פון אוזדום
- דיוויזיית הוואפן גרנדיר אס אס ה-19 – גרופנפיהרר ברונו שטרקנבאך
הקורפוס ה-38 – גנרל חיל התותחנים קורט הרצוג
- הדיוויזיה ה-122 – גנרל חיל הרגלים פרידריך פאנגוהר, מ-20 בינואר 1945 גנרל מיור ברונו שץ
- הדיוויזיה ה-290 – גנרל מיור הנס-יואכים באורמייסטר, מ-25 באפריל 1945 גנרל מיור קרל הנקה, מ-27 באפריל 1945 גנרל לויטננט ברונו אורטלר
- הדיוויזיה ה-329 – גנרל לויטננט קונרד מנקל, מ-1 בינואר 1945 גנרל מיור ורנר שולצה

הארמייה ה-18 הגרמנית

גנרל חיל הרגלים אהרנפריד בגה

הקורפוס ה-1 – גנרל חיל הרגלים פרידריך פאנגוהר, מ-21 באפריל 1945 גנרל לויטננט כריסטיאן אוזינגר
- הדיוויזיה ה-218 – גנרל לויטננט ויקטור לאנג, מ-25 בדצמבר 1944 גנרל מיור אינגו פון קולאני, מ-1 במאי 1945 גנרל לויטננט ורנר רנק
- הדיוויזיה ה-132 – הגנרל הרברט וגנר, מ-8 בינואר 1945 גנרל מיור רודולף דמה
הקורפוס ה-2 – גנרל חיל הרגלים יוהנס מאייר, מ-1 באפריל 1945 גנרל לויטננט אלפרד גאוזה
- הדיוויזיה ה-263 – גנרל לויטננט אלפרד המן
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-563 – גנרל מיור פרדיננד ברוהל, מ-25 בפברואר 1945 גנרל מיור ורנר נוימן
הקורפוס ה-10 – גנרל חיל התותחנים זיגפריד טומאשקי
- הדיוויזיה ה-87 – גנרל מיור הלמוט ולטר, מ-16 בינואר 1945 גנרל לויטננט מאוריץ פרייהר פון שטראכוויץ
- הדיוויזיה ה-126 – גנרל לויטננט גוטהרד פישר, מ-5 בינואר 1945 גנרל מיור קורט הלינג
- הדיוויזיה ה-30 – גנרל מיור אוטו בארט, מ-30 בינואר 1945 גנרל לויטננט אלברט הנצה
הקורפוס ה-50 – גנרל הכוחות ההרריים פרידריך-יובסט פולקמר פון קירכנזיטנבאך, מ-11 באפריל 1945 גנרל לויטננט ארפו פון בודנהאוזן
- הדיוויזיה ה-205 – גנרל מיור ארנסט ביהלר, מ-15 בנובמבר 1944 גנרל מיור קרל-הנס גיזה
- הדיוויזיה ה-225 – גנרל לויטננט ולטר ריס
- 11. הדיוויזיה ה-11 – גנרל לויטננט הלמוט ריימן, מ-18 בנובמבר 1944 גנרל לויטננט גרהרד פייראבנד
- דיוויזיית הפאנצר ה-14 – גנרל מיור אוסקר מונצל, מ-25 בנובמבר 1944 גנרל מיור מרטין אונריין, מ-19 בפברואר 1945 אוברסט פרידריך-וילהלם יירגן, מ-22 במרץ 1945 אוברסט פאול לינבורג, מ-25 במרץ 1945 אוברסט קרל-מקס גרסל

דיוויזיות אבטחה

דיוויזיית האבטחה ה-52: מבצר ליבאו – גנרל לויטננט אלברכט ברון דיגיון פון מונטטו
דיוויזיית האבטחה ה-201 - גנרל מיור אנטון אברט
דיוויזיית האבטחה ה-207 - מטה בלבד

לופטוואפה

כנף קרב 54 – אוברסט דיטריך הראבאק

קריגסמרינה

9. Marine-Sicherungsdivision
1. Minensuchflottille
3. Minensuchflottille
25. Minensuchflottille
31. Minensuchflottille
1. Räumbootsflottille – קפיטן-לויטננט קרל הוף
17. Räumbootsflottille
3. Vorpostenflottille
9. Vorpostenflottille
17. Vorpostenflottille
3. Sicherungsflottille
14. Sicherungsflottille
13. Landungsflottille
21. Landungsflottille
24. Landungsflottille
3. U-Jagdflottile
11. U-Jagdflottile
1. Schnellboot-Schulflottille
2. Schnellboot-Schulflottille
3. Schnellboot-Schulflottille

סדר הכוחות הסובייטי

החזית הבלטית הראשונה (גנרל ארמייה איוואן בגרמיאן)

הארמייה 51 (גנרל ארמייה יעקב קרייזר)
ארמיית המשמר השישית (קולונל גנרל איוון צ'יסטיאקוב)
ארמיית ההלם הרביעית (גנרל ארמייה פיוטר מאלישב)
הארמייה ה-42 (לוטננט גנרל ולדימיר פטרוביץ' סבירידוב)
ארמיית ההלם הראשונה (לוטננט גנרל ולדימיר נ. רזובייב)
ארמיית המשמר העשירית (סגן גנרל מיכאיל קזקוב)

היסטוריוגרפיה

חשבונות סובייטים ורוסים

קרב קורלנד הראשון נועד להשמיד את הכוחות הגרמניים. לאחר כישלון זה, חשבונות רשמיים מתעלמים מקורלנד, וקובעים רק שהמטרה הסובייטית הייתה למנוע מהגרמנים להימלט.^[8]

בחשבון זה, הפעולות הסובייטיות בקורלנד היו פעולות חסימה הגנתיות. פעולות האיבה כללו בלימת ניסיונות פריצה גרמניים, והצבא האדום לא עשה מאמץ משותף ללכוד את כיס קורלנד, שהיה בעל חשיבות אסטרטגית מועטה לאחר בידודה של קבוצת ארמיות צפון, בעוד שהמאמץ ההתקפי העיקרי נדרש להתקפות ויסלה-אודר וברלין. הכוחות הסובייטיים ספגו אבדות נמוכות בהתאם. המחקר המודרני של גריגורי קריבושייב מצביע על סך של 160,948 אבדות סובייטיות בין ה-16 בפברואר ל-8 במאי 1945": 30,501 אבדות "בלתי ניתנות לשחזור" ו-130,447 "מסיבות רפואיות".^[9]

לפי ההיסטוריון הרוסי אלכסיי איסייב, קורלנד הייתה חזית פריפריאלית הן עבור הסובייטים והן עבור הגרמנים. המטרה הסובייטית הייתה למנוע את הובלת החיילים הגרמנים שם דרך הים כדי לתגבר את הגנת ברלין. פעולות ברית המועצות נועדו לבודד עוד יותר ולהשמיד את האויב, אך כוחם של הכוחות התוקפים היה נמוך מכדי לבצע התקדמות משמעותית בשטח הקשה. המפקדים הסובייטים פעלו במיומנות וכתוצאה מכך מספר האבידות שדווח היה נמוך.

מקורות מערביים

סטלין התכוון בתחילה להשמיד את הכוחות הגרמניים בקורלנד, ודיווח בספטמבר 1944 שהוא "מטהר" את המדינות הבלטיות, ובנובמבר, שהגרמנים "מוכים כעת עד תום".^[8] כבר במרץ 1945, סטלין עדיין העלה טענות שהכוחות הגרמניים בקורלנד יובסו בקרוב.^[8] ניצחון זה היה הכרחי, בעיני סטלין, כדי לבסס מחדש את השליטה הסובייטית על גבולותיה ב-1941 בעקבות סיפוח המדינות הבלטיות.^[10]

הסובייטים פתחו בשש מתקפות כדי להביס את קבוצת ארמיות קורלנד.^[3]^[8] לאורך המערכה נגד כיס קורלנד, הכוחות הסובייטיים לא התקדמו יותר מ-25 מיילים לשום מקום לאורך החזית, והסתיימו לא יותר מכמה קילומטרים קדימה מהעמדות המקוריות שלהם לאחר שבעה חודשים של עימות.^[8] הפעולות הסובייטיות נפגעו בשל השטח הקשה ומזג האוויר הגרוע.^[8]

קבוצת הארמיות הגרמנית דיווחה על גרימת אבדות כבדות לסובייטים.^[8]^[11] עם זאת, בהיעדר נשק כבד והיעדר כמעט מוחלט של תמיכה אווירית, סך הנפגעים הגרמנים בקורלנד היו כבדים גם כן, והוערכו בלמעלה מ-150,000.^[8]

נסיגת היחידות הסובייטיות החל מדצמבר 1944 מצביעה על כך שהפיקוד הסובייטי לא ראה בקורלנד חשיבות כמו גזרות אחרות בחזית המזרחית. השמדת הכוחות הגרמניים שם לא הייתה שווה את המאמץ והמטרה הייתה כעת למנוע מהם לפרוץ. שלוש ההתקפות הבאות נועדו ככל הנראה למנוע את פינוי החיילים הגרמנים דרך הים.^[8] בתחילת אפריל 1945, הסובייטים ראו בכוחות הגרמנים בקורלנד לא הרבה יותר מאשר שבויים המפרנסים את עצמם.^[8]

לאחר מכן

ב-9 במאי 1945, הגנרל איוואן בגרמיאן קיבל את כניעת הכוחות הגרמניים באחוזת אזרה בדרום מערב לטביה. לפי הרישומים הרוסיים, 146,000 חיילים גרמנים ולטבים נלקחו בשבי, כולל 28 גנרלים ו-5,083 קצינים,^[3] ונלקחו למחנות בלב ברית המועצות ונכלאו במשך שנים. ההנחה הנוכחית מעמידה את מספר הנכנעים על כ-190,000^[8] גרמנים כולל 42 גנרלים - ביניהם המפקד הגרמני, קרל הילפרט, שמת בשבי הסובייטי ב-1947^[8] - וכ-14,000 לטבים.^[12]

הסובייטים עצרו את כל הגברים בין הגילאים 16 ל-60, וניהלו מסעות כריתת יערות נרחבים, תוך שריפת שטחי יער כדי לסלק את המתנגדים.^[3]

הערות שוליים

^ Weinberg, Gerhard L. (1995). Germany, Hitler, and World War II: Essays in Modern German and World History. Cambridge: Cambridge University Press. p. 290. ISBN 0-521-56626-6.
^ McAteer, Sean (2009). 500 Days: The War in Eastern Europe, 1944–1945. Pittsburgh: Dorrance Publishing Co. ISBN 978-1-4349-6159-4.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Švābe, Arveds, ed. (1950–55). Latvju Enciklopēdija (בלטבית). Stockholm: Trīs zvaigznes. p. 3. OCLC 11845651.
^ Mitcham, Samuel W (2007). The German Defeat in the East, 1944–45. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books. p. 152. ISBN 978-0-8117-3371-7.
^ Kozlov, M. M., ed. (1985). Velikaya Otechestvennaya Voina 1941–1945: Entsiklopediya [The Great Patriotic War, 1941–1945: An Encyclopaedia] (ברוסית). Moscow: Soviet Encyclopedia. p. 442.
^ Thorwald, Jürgen (1951). Wieck, Fred (ed.). Flight in the Winter: Russia Conquers, January to May 1945. New York: Pantheon. p. 64.
^ "ordersofbattle.com article". אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-1 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Grier, Howard D. (2007). Hitler, Dönitz, and the Baltic Sea: The Third Reich's Last Hope, 1944–1945. Annapolis: Naval Institute Press. pp. 81–88. ISBN 978-1-59-114-345-1.
^ Krivosheyev, Grigoriy F., ed. (2001). Россия и СССР в войнах XX века: Потери вооруженных сил. Статистическое исследование [Russia and the USSR in the Wars of the Twentieth Century: Losses of the Armed Forces. A Statistical Study] (ברוסית). Moscow: OLMA-Press. ISBN 5-224-01515-4.
^ Buttar, Prit (2012). Battleground Prussia: The Assault on Germany's Eastern Front 1944–45. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 978-1849081900.
^ Mercatante, Steven D.; Citino, Robert M. (2012). Why Germany Nearly Won: A New History of the Second World War in Europe. Santa Barbara: ABC-CLIO. ISBN 978-0-313-39592-5.
^ Haupt, Werner (2009). Heeresgruppe Nord: Der Kampf im Nordabschnitt der Ostfront 1941–1945 (בגרמנית). Dörfler Verlag GmbH. ISBN 978-3895555909.

[1] Weinberg, Gerhard L. (1995). Germany, Hitler, and World War II: Essays in Modern German and World History. Cambridge: Cambridge University Press. p. 290. ISBN 0-521-56626-6.

[500Days-2] McAteer, Sean (2009). 500 Days: The War in Eastern Europe, 1944–1945. Pittsburgh: Dorrance Publishing Co. ISBN 978-1-4349-6159-4.

[LE-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Švābe, Arveds, ed. (1950–55). Latvju Enciklopēdija (בלטבית). Stockholm: Trīs zvaigznes. p. 3. OCLC 11845651.

[mitchamp152-4] Mitcham, Samuel W (2007). The German Defeat in the East, 1944–45. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books. p. 152. ISBN 978-0-8117-3371-7.

[5] Kozlov, M. M., ed. (1985). Velikaya Otechestvennaya Voina 1941–1945: Entsiklopediya [The Great Patriotic War, 1941–1945: An Encyclopaedia] (ברוסית). Moscow: Soviet Encyclopedia. p. 442.

[6] Thorwald, Jürgen (1951). Wieck, Fred (ed.). Flight in the Winter: Russia Conquers, January to May 1945. New York: Pantheon. p. 64.

[7] "ordersofbattle.com article". אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-1 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)

[Grier-8] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Grier, Howard D. (2007). Hitler, Dönitz, and the Baltic Sea: The Third Reich's Last Hope, 1944–1945. Annapolis: Naval Institute Press. pp. 81–88. ISBN 978-1-59-114-345-1.

[krivosheev2001-9] Krivosheyev, Grigoriy F., ed. (2001). Россия и СССР в войнах XX века: Потери вооруженных сил. Статистическое исследование [Russia and the USSR in the Wars of the Twentieth Century: Losses of the Armed Forces. A Statistical Study] (ברוסית). Moscow: OLMA-Press. ISBN 5-224-01515-4.

[Buttar-10] Buttar, Prit (2012). Battleground Prussia: The Assault on Germany's Eastern Front 1944–45. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 978-1849081900.

[WGNW-11] Mercatante, Steven D.; Citino, Robert M. (2012). Why Germany Nearly Won: A New History of the Second World War in Europe. Santa Barbara: ABC-CLIO. ISBN 978-0-313-39592-5.

[Haupt-12] Haupt, Werner (2009). Heeresgruppe Nord: Der Kampf im Nordabschnitt der Ostfront 1941–1945 (בגרמנית). Dörfler Verlag GmbH. ISBN 978-3895555909.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]