כריזמה

כָּרִיזְמָה (מיוונית: χάρισμα, מתנת חסד. על פי האקדמיה ללשון העברית: קִסְמָה^[1]) היא תכונה המתארת אדם בעל קסם אישי, יכולת שכנוע וכישורי תקשורת בין-אישית, לרוב מתווספת לאלו הופעה חיצונית מושכת ושונות אישיותית כלשהי מהכלל. אדם כריזמטי מסוגל להשתמש בתכונות אלו, בנוסף על דיבור והיגיון, כדי לפנות לליבם של אנשים אחרים ולהשפיע על דעתם, ובכוחה יש באפשרותו גם לסחוף אחריו המונים.

מקור המושג במילה היוונית χάρισμα (‏khárisma), שפירושה "מתנת חסד".^[2] המילה במשמעותה זו נפוצה במיוחד במסורת היהודית-נוצרית, כגון אצל פילון האלכסנדרוני, תרגום השבעים והברית החדשה. בהמשך נעשה שימוש בביטוי, בעיקר על ידי פאולוס, לתיאור יכולות רוחניות. את השימוש המודרני במילה, הנהיג הסוציולוג הגרמני מקס ובר שהשתמש במושג זה כדי לתאר השפעה של מנהיג, שעל-פי תפיסתו של המונהג נובעת מתכונות על טבעיות שהוא מייחס למנהיג.

מאפיינים כריזמטיים

אף על פי שקשה ואף בלתי אפשרי לתאר במדויק את המילה "כריזמה" (בשל קיומם של קריטריונים רבים וגיוון תרבותי רחב), המונח משמש בדרך כלל על מנת לתאר אישיות המסוגלת להוביל, להקסים, לשכנע, לעורר השראה ו/או להשפיע על אחרים. היא מתייחסת בעיקר ליכולת של אנשים מסוימים לקבל בקלות תשומת לב, הערצה והתפעלות (וגם שנאה, אם הכריזמה נתפסת כתכונה שלילית), באמצעות אישיות והופעה מושכת.

על אף הרגש שמצליחים הכריזמטיים לעורר באחרים, הם עצמם מפגינים קור רוח, ביטחון, החלטיות ושליטה עצמית, והם לרוב בעלי כישורי תקשורת מצוינים ו/או יכולת לנאום באופן שובה לבבות. ניתן להשתמש בתכונת הכריזמה גם באופן שלילי.

מקור הכריזמה

חלק ממרכיביה של הכריזמה ניתנים לשיפור באמצעות למידה. ניתן, למשל, ללמוד משחק, תורת הנאום, טכניקות מתחום הפרסום, טכניקות שליטה ופיקוד וכיוצא בזה, אולם נראה כי עיקרה של הכריזמה אינה נרכשת בעבודה עצמית, אלא היא תכונה מולדת (או מתפתחת במהלך הילדות). סימן אחר לכך שלכריזמה יש מרכיבים בלתי נלמדים, הוא תפקידו של גוון הקול הצלול והמראה האסתטי של הדובר ביכולת השכנוע של דבריו. לדוגמה בעימות בין שני המועמדים לנשיאות ארצות הברית בשנת 1960, ניקסון וקנדי, צופי הטלוויזיה השתכנעו ממועמד אחד ואילו מאזיני הרדיו השתכנעו מן השני.

גורם חשוב נוסף ביכולת השכנוע ובכריזמה בכלל הוא המוניטין של הדובר. אנשים נוטים לסמוך על מי שיש להם ניסיון טוב עם עצותיו, על מי שיש להם ניסיון כללי טוב איתו (למשל, גיוס זמר מפורסם למסע פרסום פוליטי משפר את סיכויי ההצלחה של מסע זה) או על מי שהחברה מחשיבה למומחה לתחומו (למשל, כשמדובר בנושאי ביטחון, נעדיף את עצתו של קצין בכיר על פני עצתו של קצין זוטר). כמו כן נעדיף להשתכנע על ידי מי שכבר הצליח לשכנע אנשים רבים אחרים מאשר על ידי מי שכמעט עוד לא שכנע איש.