לדלג לתוכן

לירוי גראמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בבעל חברה ליצור כלי טיס. אם התכוונתם לחברה, ראו גראמן איירקראפט אינג'ינירינג קורפוריישן.
לירוי גראמן
Leroy Grumman
לירוי גראמן, 1942
לירוי גראמן, 1942
לידה 4 בינואר 1895
האנינגטון, ניו-יורק
פטירה 4 באוקטובר 1982 (בגיל 87)
מנהסט, ניו יורק
שם לידה Leroy Randle Grumman עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע מהנדס אווירונאוטיקה, טייס ניסויי ותעשיין
בת זוג רוז מאריון וורתר (1921 עד מותו)
פרסים והוקרה
  • פרס האקדמיה - ג'י. סי. הונסקר בהנדסת אווירונאוטיקה (1968)
  • היכל התהילה הלאומי לממציאים (2003)
  • היכל התהילה הלאומי של התעופה (1972)
  • מדלית דניאל גוגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לירוי ראנדל "רוי" גראמן (באנגלית: Leroy Randel "Roy" Grumman;‏ 4 בינואר 1895 - 4 באוקטובר 1982) היה מהנדס אווירונאוטיקה, טייס ניסוי ותעשיין אמריקאי. בשנת 1929 ייסד את חברת גראמן איירקראפט אינג'ינירינג קורפוריישן, לעתיד חלק מתוך חברת האם נורת'רופ גראמן.[1]

ילדותו וצעירותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לירוי גראמן נולד בהאנינגטון שבניו יורק. משפחתו, שהיו לה שורשים בקונטיקט ניהלה מבשלת שיכר מזה שנים רבות. כשהיה ילד, אביו ג'ורג' טייסון גראמן ניהל חנות הובלה ולעתיד עבד בשביל משרדי הדואר.[2][3] כבר בגיל צעיר, הפגין "מייק האדום" (כינוי שהודבק לו בשל צבע שיערו) עניין בתעופה ומטוסים. באותה עת למד בבית הספר התיכוני בהאנינגטון.[4]

בשנת 1916 החל גראמן ללמוד לתואר BSc בהנדסת מכונות באוניברסיטת קורנל. את עבודתו הראשונה העביר במחלקת ההנדסה של חברת ניו יורק טלפון (באנגלית: New York Telephone Company). לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם הראשונה, גראמן התגייס לצי הצבאי האמריקני ביוני 1917 בתור מכונאי מדרגה שנייה, והוא נשלח ללמוד קורס התמחות במנועי "סאבצ'ייסר" באוניברסיטת קולומביה.[2][3][5]

קריירת תעופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהיה כשיר לטיסה, גראמן לא עמד בדרישות הרפואיות שנדרשו ממנו כטייס, מאחר שאובחן באופן שגוי כבעל רגליים שטוחות. אך לאחר שהגיש ערעור למחלקת החקירות לטייסים מתלמדים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) נתגלתה הטעות והוא הוכנס באופן ישיר למסלול אימוני הטיס הראשוניים במיאמי. הוא סיים את האימונים בהצלחה בפנסקולה, פלורידה בספטמבר 1918.[5]

לאחר שירות חובה של מחזור אחד, הצי האמריקני שלח את גראמן בחזרה ל-MIT על מנת שילמד את התחום בו עסק כמקצועו העיקרי שנים לאחר מכן: הנדסת אווירונאוטיקה. תחום זה היה חדש וראשוני ביותר באותה התקופה.[3][6] לאחר השלמת הקורס גראמן קודם בדרגתו לדרגת לוטננט והחל לעבוד כטייס ניסויי בספינות תעופה בנמל פילדלפיה.[2][5]

בשנת 1919, הצי הצבאי האמריקני הציב את גראמן לעבודה בחברת לואנינג להנדסת אווירונאוטיקה בעיר ניו יורק בתור הנדסאי מבצעים, שם תפקידו העיקרי היה לפקח על ייצור 52 מטוסי לואנינג M-8 חד-כנפי (באנגלית: Loening M-8 monoplane). בנוסף על הפיקוח חלק מתפקידו היה גם להטיס את המטוסים החדשים לטיסות ניסיון.[5] מנהל המפעל גרובר לאונינג היה כה נפעם מעבודתו היעילה והמסורה של גראמן, עד שהציע לו קידום לתפקיד בכיר הרבה יותר. וכך, באוקטובר 1920 גראמן עזב את עבודתו והפך לטייס ניסויי על מגוון ספינות טיסה בסוג לואנינג, ובאותה התקופה החל גם לתכנן ולעצב מודלים ופיתוחים בתחום זה.[2]

גראמן טיפס אט-אט בסולם הדרגות של חברת לואנינג עד הפיכתו למנהל המפעל ולמנהל הראשי לעיצובים ולתכנונים. הוא כיהן בתפקיד זה עד למכירת המפעל ב-1929 לחברת קיסטון איירקראפט לאחר השפל הגדול. קיסטון סגרו את מפעליהם במנהטן ועברו לבריסטול, פנסילבניה.[2][7] גראמן, שלא חפץ לעזוב את לונג איילנד, הצטרף לעוד כמה עובדי לואנינג נוספים (ביניהם מנהל המפעל ליאון "ג'ייק" סווירבול ועוזר המנהל הראשי ויליאם ט. שוונדלר) שהחליטו כי הם מעדיפים לפרוש מהמפעל על מנת להקים מפעל חדש משלהם.[8]

חברת גראמן להנדסת אווירונאוטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גראמן

לגיוס הכספים לפתיחת המפעל החדש, גראמן מישכן את ביתו עבור 16,950$ ואימו של סווירבול לוותה 6,000$ מעובדיה.[9] מהר מאוד הצטרפו לצוות המקימים אדם בשם אד פור, מנהל העסקים של חברת לואנינג וא. קלינטון טוול שהגיע מוול סטריט. חמשת האנשים האלה יהוו את המעגל הארגוני המרכזי של החברה בחמשים השנים שיעקבו. לחברה קראו על שם בעל המניות הרבות ביותר ונשיאה הראשון, הלא הוא לירוי גראמן.[9]

החברה רכשה ב-2 בינואר 1930 מוסך של אולם תצוגה נטוש בבאלדוויין, ובאמצעות חלקים מיותרים ממפעל לואנינג הישן החלו לבנות ולהתמחות בבניית מצופים וחלקים אחרים מאלומיניום. בחברה היו כעת רק שמונה עשר אנשים, ובפרויקט הראשון הזה, עוד היה אפשר לראות את גראמן וסווירבול, המנהל הראשי וסגנו, על ברכיהם וידיהם ממיינים ומסווגים אומים וברגים. ובעוד שסווירבול החברותי זכה לשם חיבה מצד העובדים, "ג'ייק", גראמן היה ידוע בפי כולם אך ורק כ"מר גראמן". העובדים רכשו לו וליכולותיו המרשימות בתכנון כבוד רב, ורק חבריו הקרובים ביותר ומשפחתו קראו לו "רוי".[10][1]

גראמן רשם על שמו את "פטנט ציוד הנחיתה הנסוג למטוסים" ב-1932, אותו ביסס על עיצובים שעשה בעת שעבד עוד בלואנינג.[3][11] תקרית זו ביססה את קשרי החברה החדשה עם הצי האמריקני. וכך הוציאה החברה לאור את המודל הצבאי הראשון שלה, מטוס קרב דו מושבי F-11. גראמן היה ידוע בתור מהנדס שביכולתו לחזות מראש כל תקלות שעלולות להופיע בהמשך וביד אחת גם לנחש את פתרונן.[12]

בנוסף על הקשר של החברה עם הצבא פותחו גם מודלים לשוק המסחרי, הראשון בשם "גוז" G-21, והשני "גאלאוק" G-22, גרסאות מאוזרחות של מטוס קרב גראמן F3F, שמבוסס על נושאת מטוסים.

התרחבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שהחברה התרחבה, היא הועברה ב-1931 לרובע גדול מעט יותר – וואלי סטרים, לאחר מכן לפארמינגדייל ב-1932 ולבסוף בתפייג' ב-1937. גראמן הודיע כי שיא ההתפשטות של החברה יהיה המספר "250". לטענתו, מספר עובדים גדול מזה יהווה נקודה לאיבוד שליטה על החברה.[13] אך מיד לאחר הצהרה זו, רואה החשבון של החברה טוול, הודיע לגראמן כי בהתאם לבדיקתו האחרונה מועסקים בחברה כבר למעלה מ-256 עובדים.[13] בהמשך עלה מספר העובדים מ-700 בשנת 1939 ל-25,500 עובדים בשנת 1943, והחברה הפכה ליצרנית המטוסים העיקרית של הצי האמריקני.[14]

סגנון ניהול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ביישנותו, גראמן היה ידוע בתור מנהל ש"מלכלך את הידיים", והוא ניהל שיח חופשי עם סגל מנהליו כמו גם עם העובדים בקומות הנמוכות ביותר במפעל.[15] קשריו עם סווירבול היו יוצאי דופן. שניהם עבדו ברצון באותו המשרד; שניהם הצהירו כי לא יבוא ריב ביניהם שלא ייפתר באופן מיידי ורגוע, לפני שמישהו מהם יעזוב את המשרד.[16]

קיץ 1944 היווה תקופה לא קלה עבור גראמן. את שחרור הלחצים הוא ביצע בצורה מעט לא שגרתית; הוא קרא לטייס הניסויי סלדן "קוני" קונברס וביקש לבדוק מטוס F-6F הלקט שהוצד לחזית. לאחר שבדק את תא הטייס במשך עשר דקות גראמן הוריד את קונברס מהמטוס, התניע ומהר התרומם אל על לטיסת הרגעה של חצי שעה. על אף שזו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שטס במטוס קרב, הוא טען שעשה זאת כדי לקחת את הצרות שלו למעלה ולהשאירן שם.[17] כשנחת התעקש לשלם את הדוח על עברת טיסה, וכן הוסיף לתשלום ארבעה דולר נוספים על "עבירות שעשה באוויר ולא הובחנו".[17]

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הקשיים של מלחמת העולם השנייה, חברת גראמן הצליחה להחזיק בקשריה הצבאיים והאזרחיים.[3] למעשה, חלה תפנית לטובה לאחר שב-1940 צרפת ובריטניה הזמינו מטוסים מסוג F4F ויילדקט, הראשונים מעיצוביו של גראמן למטוסים חד מנועיים. בהמשך המלחמה החברה תססה ופרויקטים רבים הושקו והושלמו, ביניהם המטוסים החד מנועים הגדולים ביותר עד למלחמה זו: מפציץ הטורפדו TBF אוונג'ר, F7F טייגרקט וF8F ברקט.[13]

לקראת סוף המלחמה גראמן חלה בדלקת ריאות והוא נאלץ לקבל הזרקת פניצילין. כתוצאה מההזרקה ראייתו נפגעה מאוד, וכן הוא נראה פחות במסדרונות החברה.[18][19]

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל החברות לייצור נשק, חברת גראמן נתקלה בשפל גדול בעקבות סיום המלחמה ומספר העובדים צנח לכ־5,400. הפיטורים היו קשים ביותר משום שבחברה הייתה נהוגה תרבות עבודה שיתופית וחברתית.[20] לבסוף, רק 126 עובדים הכריזו כי הם מתכוונים להמשיך ולעבוד בחברה.[21] בסופו של דבר סווירבול החליט שעליו לפטר את כל העובדים. אך גראמן בכל זאת שמר על העובדים הווטרנים למודי הניסיון שעבדו בחברה עשר שנים או יותר.[22] גראמן עזב את משרתו כמנהל החברה ב-1946, אך המשיך והחזיק בתפקידי ניהול משניים.[3]

עדיין בשיתוף עם שאר חברי הגרעין הראשוני גראמן וסווירבול בנו מחדש את החברה. ראשית היה עליהם לחדש את הקשר עם הצבא האמריקני, ונפתח קו יצור חדש למטוסי קרב.[23] גראמן יזם ותכנן לראשונה קו יצור של מטוסי סילון, F9F פנתר ב-1949, על אף שהתנופה הגדולה ביותר של החברה לאחר המלחמה הייתה ב-1960 עם מטוסי A-6 אינטרודר וב-1970 עם מטוסי F-14 טומקט.[24] על אף התעשייה הצבאית הנרחבת של החברה, שמונת חברי הגרעין הגיעו להחלטה משותפת להתרחב לאופקים טכנולוגיים נוספים.[25]

מותו של סווירבול ב-28 ביוני 1960, גרם לגראמן לאבד לא רק את יד ימינו, אלא גם את חברו הטוב ביותר. באותה התקופה גראמן היה צריך להכריע החלטות קריטיות ביותר לעתידה של החברה, אך הוא עבר את כל הקשיים בהצלחה ופתח את החברה לשווקים ומוצרים חדשים. במסגרת הייצור האזרחי חברת גראמן פיתחה את מטוסי הריסוס ואת סדרת גראמן גאלפסטרים בעלי מנועי הטורבו-פרופ ששימשו ומשמשים עדיין בתור מטוסי מנהלים.[23]

באותה עת גראמן החל להתעניין ולהטות את החברה להצטרף לתוכנית אפולו, התוכנית שבמסגרתה שוגרו האסטרונאוטים הראשונים לירח וחזרו בשלום ב-1969.[26] יכולתו לראות המשיכה לפחות, עד כי נאלץ לעטות משקפי שמש גם בזמן עבודתו במשרד.[19]

חיים מאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שפרש מתפקידו כיושב ראש החברה ב-19 במאי 1966, הוא המשיך בתפקידי ניהול משניים עד ה-15 ביוני 1972. הוא המשיך להופיע במתקני החברה גם לאחר פרישתו, עד שמצבו הבריאותי לא איפשר לו זאת בשנות השמונים המוקדמות, כאשר חלה בסוכרת ונגזלה ממנו "שארית ראייתו".[19] גראמן ומשפחתו שבו לביתם בלונג איילנד, ושם שהו עד למותו של לירוי גראמן בבית החולים מקומי ב-4 באוקטובר 1982, בשנת השמונים ושבע לחייו.

עיטורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגראמן הוענקו עיטורים רבים, ביניהם עיטור המצוינות הנשיאותית (1948);[27] תואר דוקטור בהנדסה הוענק לו מידי המוסד הגבוהה ללימודים טכניים בברוקלין (1950);[28] עיטור דניאל גוגנהיים לפורצי דרך בתחום האווירונאוטיקה,[27] ופרס האקדמיה הלאומית למדעים בהנדסה אווירונאוטית (1968).[27][29]

ב-1972 גראמן נכלל בהיכל התהילה הלאומי לתעופה[30] ולהיכל התהילה לטכנולוגיה של לונג איילנד ב-2002.[31] וב-1953, בעקבות תרומה בסך 110,000$ נקראו על שמו שני בניינים באוניברסיטת קורנל בה למד.[32]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לירוי גראמן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 "The Embattled Farmers." טיים מגזין, 11 ספטמבר 1944. אוחזר: 17 מרץ 2009.
  2. ^ 1 2 3 4 5 Treadwell 1990, p. 19.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Fetherston, Drew (19 באפריל 1998). "Raising Grumman: How Leroy Grumman and Jake Swirbul built a high-flying company from the ground up". Newsday. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ "Huntington High School History Brochure." Retrieved: 25 March 2009.
  5. ^ 1 2 3 4 Thruelsen 1976, p. 19.
  6. ^ Vosilla, John. "1930: Grumman takes flight." (Long Island Business News), 9 January 2004. Retrieved: 18 March 2009.
  7. ^ Thruelsen 1976, pp. 23–24.
  8. ^ Thruelsen 1976, p. 25.
  9. ^ 1 2 Thruelsen 1976, p. 34.
  10. ^ Treadwell 1990, p. 21.
  11. ^ Thruelsen 1976, p. 36.
  12. ^ "The Grumman Story." Aerofiles, revised 19 June 1999. Retrieved: 22 March 2009.
  13. ^ 1 2 3 Skurla and Gregory 2004, p. 25.
  14. ^ Treadwell 1990, Introduction.
  15. ^ Skurla and Gregory 2004, pp. 24–25.
  16. ^ O'Leary 1983, p. 29.
  17. ^ 1 2 Tillman 2001, p. 24.
  18. ^ Barron 1982, p. 825.
  19. ^ 1 2 3 Skurla and Gregory 2004, p. 17.
  20. ^ Deagan, Brian. " More Than A Flight Of Fancy." www.tanzanitegem.com, Alpha Imports NY Inc., 2005. Retrieved: 23 March 2009.
  21. ^ Thruelsen 1976, p. 218.
  22. ^ Thruelsen 1976, pp. 219–220.
  23. ^ 1 2 Treadwell 1990, p. 128.
  24. ^ Thruelsen 1976
  25. ^ Treadwell 1990, p. 122.
  26. ^ Treadwell 1990, p. 176.
  27. ^ 1 2 3 "Founder, First President Of Aerospace Firm." Associated Press, 5 October 1982. Retrieved: 20 March 2009.
  28. ^ "702 Degrees Given by Brooklyn Poly: Honorary Doctorates Awarded H.A. Bethe, Atom Scientist, and L.R. Grumman". The New York Times. 15 ביוני 1950. p. 36. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ "NAS Award in Aeronautical Engineering". National Academy of Sciences, 2009. Retrieved: 20 March 2009.
  30. ^ "Leroy Grumman, Test Pilot/Industrialist/Engineer". National Aviation Hall of Fame, 2009. Retrieved: 20 March 2009.
  31. ^ "Past Events / Past Inductees." Long Island Technology Hall of Fame, 2009. Retrieved: 25 March 2009.
  32. ^ "Grumman Gives Cornell $110,000". The New York Times. 6 ביולי 1953. p. 15. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לירוי_גראמן&oldid=38054183"