לדלג לתוכן

מעצרי הכרטיס הירוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעצרי הכרטיס הירוקצרפתית: rafle du billet vert) התרחשו ב-14 במאי 1941 בתקופת הכיבוש הנאצי של צרפת. המעצרים ההמוניים החלו יום לאחר שהמשטרה הצרפתית מסרה כרטיס ירוק (billet vert) ל-6,694 יהודים זרים שהתגוררו בפריז, כרטיס שהורה להם להתייצב ל"בדיקת סטטוס".[1]

למעלה ממחציתם התייצבו לפי ההנחיות, רובם פולנים וצ'כים. הם נעצרו וגורשו לאחד משני מחנות מעבר בצרפת. רובם היו כלואים במשך שנה לפני שגורשו לאושוויץ ונרצחו. מעצרי הכרטיס הירוק היו המעצרים ההמוניים הראשונים של יהודים על ידי משטר וישי במהלך מלחמת העולם השנייה; קצת יותר משנה לאחר מכן בוצע גירוש היהודים מפריז, בו כ-13,000 יהודים גורשו ונרצחו.

צרפת נכבשה במלחמת העולם השנייה בפלישה הגרמנית שהחלה במאי 1940 והסתיימה בכיבוש פריז ב-14 ביוני ובכניעה לגרמניה שמונה ימים לאחר מכן. צרפת הכבושה על ידי גרמניה הנאצית חולקה לשניים, כאשר הצפון והמערב (כולל פריז) השתייכו לאזור הכבוש בניהול ישיר על ידי גרמניה, והשאר השתייך למה שנקרא "האזור החופשי" (Zone libre) בדרום ובמזרח צרפת. ממשלת צרפת בראשות מרשל פטן עברה לעיר וישי שבאזור החופשי. ב-10 ביולי, הפרלמנט פיזר את עצמו, סיים את הרפובליקה השלישית ויצר את "המדינה הצרפתית",(État français הידועה יותר בשם "משטר וישי") בראשות פטן.[2]

ממשלת וישי אימצה חוקים שהדירו יהודים מתפקידים מסוימים בחברה. חוקים אלו התקבלו ללא כפייה מצד הגרמנים. לדברי ראש המטה של פטן, "גרמניה לא הייתה הגורם שדחף לחקיקה האנטי-יהודית של וישי. החקיקה הזו הייתה ספונטנית ואוטונומית".[3] ב-22 ביולי 1940 הוקמה בווישי ועדה מיוחדת לבחינה ולשלילה של אזרחותם של יהודים שהתאזרחו לאחר הרפורמה בחוק הלאום ב-1927, וזאת במטרה לסלק "זרים" מהחברה הצרפתית. כ-300,000 יהודים חיו בצרפת. כמעט מחציתם היו יהודים זרים שנמלטו מאז מלחמת העולם הראשונה ממזרח אירופה, ובשנות ה-30 - מגרמניה הנאצית. בספטמבר 1940 ערכו השלטונות הצרפתיים, בפקודת הגרמנים, מפקד אוכלוסין של יהודים זרים. ב-3 בספטמבר 1940 הפכו לחוקיים מעצרם וכליאתם של הזרים שהוגדרו מסוכנים לביטחון הלאומי ולסדר הציבורי. האופטשטורמפיהרר האס-אס תיאודור דנקר, נציגו של אדולף אייכמן בפריז, ביקש להאיץ את הדרת היהודים, לא רק על ידי רישומם ושוד סחורותיהם, אלא גם על ידי כליאתם. הוא סמך על קרל תיאו צייטשל (Karl Theo Zeitschel) בשגרירות גרמניה בפריז, שחלק עמו את אותן מטרות, ושהיה אחראי על היחסים עם הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, אשר נוסד ב-29 במרץ 1941.[4]

לפני המעצרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באוקטובר 1940 פרסם משטר וישי חוק חדש לגבי מעמדם של יהודים, במסגרתו התאפשר באופן חוקי עבור הרשויות המקומיות לעצור יהודים זרים ולכלוא אותם במחנות מיוחדים. רודולף שלייר (Rudolf Schleier), הקונסול הכללי הגרמני בפריז, כתב לברלין כי "ממשלת צרפת התחייבה לשלוח את כל היהודים ילידי חוץ למחנות ריכוז באזור הלא כבוש", וכי "יהודים ייעצרו באזור הכבוש ברגע שהמחנות הדרושים יהיו מוכנים".[5]

עד שנת 1941 נכלאו במחנות בפיטיבייה, בון לה רולנד, קומפיין ודראנסי בעיקר יהודים זרים מפריז.[6] ב-22 באפריל 1941 הודיע דנקר לז'אן-פייר אינגראן (Jean-Pierre Ingrand), נציג משרד הפנים באזור הכבוש, על הפיכת המחנה הגרמני לשבויי מלחמה צרפתים בפיטיבייה למחנה מעצר ליהודי פריז ועל העברת הנהלת המחנה ללשכתו של מושל מחוז לוארה (Loiret). במקביל, הגרמנים התעקשו ליישם את החוק מ-4 באוקטובר 1940 שהתיר כליאת יהודים זרים. מחנה פיטיבייה לא הספיק לכך, ומחנה המעצר בון לה רולנד נוסף למטרה זו, כך שנעצרו 5,000 איש.[7]

בתחילת מאי 1941, על סמך מפקד האוכלוסין של השנה הקודמת, 6,694 יהודים זרים, רובם גברים פולנים בני 18 עד 60 המתגוררים באזור פריז, קיבלו זימון בכרטיס ירוק (billet vert) שנמסר ביד על ידי שוטר צרפתי לשם "סקירת מצב"[8] בהוראת ד"ר ורנר בסט. בכרטיס ירוק הורו להם ללכת לאחד מחמישה מרכזים (Caserne Napoléon, Caserne des Minimes, Rue Edouard-Pailleron, Rue de la Grange aux Belles או gymnase Japy) ב-14 במאי 1941, בליווי קרוב משפחה או חבר.[9]

בכרטיס נכתב:[8]

"מר _______ מוזמן להתייצב באופן אישי, מלווה באחד מבני משפחתו או בחבר אחד, בשעה 7:00 בבוקר ביום 14.5.1941 לבדיקת מצבו. הוא מתבקש לספק אמצעי זיהוי. מי שלא יתייצב ביום ובשעה שנקבעו, צפוי לעונשים החמורים ביותר."

מעצרים וכליאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורבנות המעצרים נרשמו עם הגעתם על ידי ז'נדרמים צרפתים במחנה המעצר פיטיבייה.

בהנחה שמדובר בפורמליות אדמיניסטרטיבית בלבד, 3,700 גברים צייתו לזימון (3,430 יהודים פולנים, 157 צ'כים ו-123 יהודים חסרי אזרחות). הם נעצרו מיידית והאדם שהתלווה אליהם קיבל רשימה של חפצים שהוא נדרש ללכת ולהביא עבורם (שמיכה וסדין, ביגוד, סכו"ם, צלחת, תיק מוצרי היגיינה, כרטיס מזון ואוכל ל-24 שעות). האסירים הועברו באוטובוס תחנת אוסטרליץ וגורשו באותו יום בארבע רכבות לשני מחנות מעבר וכליאה במחוז לוארה: 1,700 נכלאו בפיטיבייה ו-2,000 - בבון-לה-רולנד.[9] שני המחנות הופעלו בתחילה על ידי ז'נדרמים צרפתים תחת פיקוח מינהלי של מחוז לוארה. הצלב האדום הצרפתי (Croix-Rouge Française) הביא עזרה למשפחות הכלואים בשני המחנות.[10]

האסירים בבון-לה-רולנד שהו בקסרקטין שאטו ד'או. המחנה שכן באזור הדרומי, 89 קילומטרים דרומית לפריז. במחנה היו שני חלקים: האחד לעצירים והשני לשירותי המנהלה (תחנת משטרה, מרפאה, מנהלה ומטבח). זה היה מחנה מעבר וכליאה בניהול צרפתי ומרכז גירוש ליהודים הקשורים למחנה בפיטיבייה. במשך יותר משנה הוחזקו האסירים מבלי לדעת מה יעלה בגורלם. בבון-לה-רולנד אסירים ביצעו עבודת כפייה בתוך המחנה ומחוצה לו, ו-700 הצליחו להימלט. השלטונות הגרמניים השתלטו על בון-לה-רולנד במאי 1942.[10]

אסירים יהודים מול צריפיהם במחנה פיטיבייה.

המחנה בפיטיבייה כלל 19 צריפים. המחנה היה בשליטה צרפתית אך האס-אס הגרמני ביקר ופיקח. כמו בבון-לה-רולנד, אסירים ביצעו עבודת כפייה בתוך המחנה ומחוצה לו. כמה אסירים סירבו להשתתף בעבודות כפייה וארגנו מרד ביוני 1941. מעטים הצליחו להימלט. שלטונות המחנה הגיבו בכך שאסרו על דואר ושלחו כמה גברים לכלא. הרופא הראשי של המחנה, רופא צרפתי מהעיירה, הורחק על ידי האס-אס כי ביטא אהדה למצוקתם של האסירים. בהוראת דנקר השתלטו הגרמנים על פיטיבייה במאי 1942.[11]

גירוש ומוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי 1942, 289 אסירים יהודים הועברו למחנה הריכוז קומפיין, שם יצאו בקרונות בקר ב-5 ביוני במשלוח 2 למחנה הריכוז אושוויץ. ב-25 ביוני וב-17 ביולי 1942 נשלחו האסירים הנותרים במשלוחים 4 ו-6 מתחנת פיטיבייה, וב-28 ביוני במשלוח 5 מתחנת בון-לה-רולנד לאושוויץ, שם נרצחו.[12]

לוח זיכרון לקורבנות הכרטיס הירוק וגירוש היהודים מפריז בתחנת אוסטרליץ

שילוח בעלי הכרטיסים הירוקים היה הריכוז ההמוני הראשון של יהודים על ידי משטר וישי. שנה לאחר מכן גורשו ונרצחו יותר מ-13,000 יהודים במהלך גירוש היהודים מפריז.[13]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Laub 2010, p. 217.
  2. ^ Maury 2001.
  3. ^ Satloff 2006, p. 31.
  4. ^ Peschanski 2002, p. 237.
  5. ^ Grynberg 1991, p. 135, as quoted in Rosenberg 2018, p. 297
  6. ^ Rosenberg 2018, p. 297.
  7. ^ Peschanski 2002, p. 239.
  8. ^ 1 2 Diamant 1977, p. 22, as quoted in Zuccotti 1999, p. 146–147
  9. ^ 1 2 Diamant 1977, as quoted in Rosenberg 2018, p. 297
  10. ^ 1 2 Megargee & White 2018, p. 111.
  11. ^ Megargee & White 2018, p. 199.
  12. ^ Vincenot 2015, p. 45.
  13. ^ Klarsfeld 1983, p. 573.