נוסח ארץ ישראל
נוסח ארץ ישראל הוא נוסח התפילה שהיה נהוג בארץ ישראל, ובקהילות נוספות בסביבתה באלף הראשון לספירה. שמו של הנוסח ניתן לו על ידי חוקרי התפילה בדורות האחרונים. הנוסח התפתח בארץ ישראל החל מתקופת התנאים ותקופת האמוראים ובמהלך תקופת הגאונים. במקביל לו, התפתח בבבל נוסח בבל, שהיה לאב-הנוסח של נוסחי התפילה בכל העדות, תוך שהוא מחליף את נוסח ארץ ישראל, שכנראה עבר מן העולם לחלוטין במאה ה-13. המידע על קיומו של נוסח ארץ ישראל ועל פרטיו עלה כמעט לחלוטין מתוך גניזת קהיר, לצד עדויות מועטות מן התלמוד הירושלמי וממדרשי אגדה ארץ-ישראליים.
הקהילות שבהן היה מקובל הנוסח
[עריכת קוד מקור | עריכה]נוסח ארץ ישראל היה מקובל בארץ ישראל על ידי גאוני ארץ ישראל בתקופת הגאונים ובראשית תקופת הראשונים, עד לכיבוש הצלבני במסע הצלב הראשון ב-1099. במצרים נשתמרו מנהגי ארץ ישראל ב"כניסת אלשאמיין" (קהילת הארץ-ישראלים) ששכנה בבית הכנסת בן עזרא עד המאה ה-13,[1] אך בתקופה זו הם ספגו התנגדות מצד פוסקי ההלכה במצרים, כרבי אברהם בן הרמב"ם ורב יוסף ראש הסדר, שלבסוף הביאו להיעלמותם המוחלטת. אמנם, בארץ ישראל עצמה היו נוסחאות שונות, וייתכן שהנוסח שנחשב לנוסח בבלי, או חלקים מסוימים בו, מייצג את אחת הנוסחאות שהייתה קיימת בארץ ישראל, ונשתמרה בבבל.[2] לאורך שנות קיומו של נוסח ארץ ישראל, הוא ספג השפעה הולכת וגוברת של נוסחי בבל, שהייתה אז המרכז היהודי החשוב בעולם.
מוטיבים ארץ ישראליים מעטים נשתמרו בנוסחי התפילה השונים עד ימינו, בייחוד בנוסח אשכנז, נוסח איטליה ונוסח הרומניוטים, אך גם נוסחים אלו מבוססים בעיקר על הנוסח הבבלי, ומוטיבים מנוסח ארץ ישראל נדחקו מהם במהלך הדורות.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נוסח ארץ ישראל שהתגלה בגניזה הקהירית מתאפיין בכך שבתוך השלד של התפילה נשתמרה האפשרות להוסיף פיוטים בשבתות, ימים טובים ואירועים חגיגיים אחרים. בתקופות מאוחרות אף הורחבה חטיבת פסוקי דזמרא וחטיבות אחרות. ההסבר לזה הוא שבארץ ישראל סברו שהתפילה צריכה להיות מתחדשת ודינאמית, ולכן נהגו להוסיף ולערוך חלקים בתפילה, בדומה למובא בירושלמי[3] שרבי אליעזר היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום ורבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום. למרות זאת בתפילות הקבע שמר נוסח ארץ ישראל על יציבות יחסית, ובתפילות העמידה של החגים נשתמר הנוסח בדיוק רב.
להלן כמה משינויי הנוסח אצל יהודי ארץ ישראל:
ברכות קריאת שמע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הברכה שלאחר קריאת שמע בערב ובבוקר, ברכת הגאולה, נחתמה במילים "צור ישראל וגואלו" ולא ב"גאל ישראל"[4]. חתימה זו נשתמרה בערבית של יום טוב בחלק מקהילות אשכנז, כשנאמרים פיוטי מערבית[5].
- ברכת השכיבנו נחתמה ב'פורש סוכת שלום' בין בחול בין בשבת כפי שנאמר בירושלמי "בקרית שמע פורס סוכת שלום על עמו ישראל מנחם ציון ובונה ירושלים", ולא חילק בין שבת לחול[6], וכן מצינו בנוסחאות הגניזה.
- ברכות יוצר, בימות החול יש שאמרו נוסח קצר שכלל הברכה, המאיר לארץ כו' מעשה בראשית, ונאמר לעושה אורים כו', בא"י יוצר המאורות. יש שהוסיפו חתימה פיוטית: תאיר באורך על ציון ותזרח על ירושלים תאמר לעניה סוערה קומי אורי כי בא אורך, ונ' לעושה כו'. ויש ששילבו בה יוצרות בעל אופי מדרשי המדברות מעניין הבריאה של אותו היום, שריד לכך הוא ההוספה בשבת לברכה זו: "לאל אשר שבת מכל המעשים". כמו כן בברכת גאולה (אמת ויציב) לחול, יש ששילבו נוסח פיוטי (ע"פ תשר"ק) שפתיחתו: "תשועה שלימה ראו קדושים", ולאחר מכן סיום פיוטי נוסף "מי כמוך ומי יעשה כמעשיך".
- בתפילת ערבית של שבת אומרים הברכות: מעריב ערבים, אוהב עמו ישראל, וצור ישראל וגואלו בנוסח מיוחד לשבת, נוסח המוכר בנוסח איטליה.
תפילת העמידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בתפילת שמונה עשרה יש בדיוק שמונה עשרה ברכות כולל ברכת המינים, אך ברכת ירושלים ומצמיח קרן ישועה מחוברות לברכה אחת[7] המנוסחת: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך", וחותמת ב:"אלהי דוד בונה ירושלים". נוסח זה מוכר לנו מברכת המזון ומתפילת נחם ומקורה בתלמוד ירושלמי.
- בימות החול חזרת הש"ץ נאמרה בלי קדושה, אותה אמרו רק בתפילות שבתות וחגים[8].
- בתפילת עמידה, בברכת קדושת השם, מוחלף נוסח 'אתה קדוש' בנוסח 'קדוש אתה ונורא שמך' (שנאמר במנהגי ימינו בימים הנוראים). כמו כן מקור הנוסח 'לדור ודור נגיד גודלך' המופיע בנוסח הרומניוטי, בנוסח איטליה בימים נוראים, ובנוסח אשכנז ונוסח תימן בחזרת הש"ץ - אף הוא מנוסח ארץ ישראל.
- שילוב פסוקים רבים בתפילה. לדוגמה: בברכת התשובה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה"[9].
- תפילות החגים פתחו בנוסח 'אתה בחרת בישראל עמך' ולא באתה בחרתנו, כמו כן הם הכילו בתוכם פסוקים רבים המבטאים את עניין החג. הבדל חשוב נוסף, תפילת מוסף כמעט לא הייתה שונה משאר תפילות החג[10]. מאפיין חשוב נוסף, המבטא באופן מיוחד את התפילה בארץ ישראל בניגוד לתפילה בגלות הוא אי אמירת המילים "יהי רצון שתעלינו בשמחה לארצנו" או "מפני חטאינו גלינו מארצנו" בתפילות המוסף של שבת וחג.
מאפיינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בנוסח הקדיש נהגו לכפול בכל יום את המילה 'לעילא' ולומר: 'למעלה למעלה'. נוהג זה נשתמר בכל יום בנוסח תימן, איטליה ורומניה, ובעשרת ימי תשובה (בקצת קהילות בכל התפילות, ובקצת קהילות רק במקצתם) אף בנוסח אשכנז ובנוסח ספרד.
- קריאת התורה נעשתה במחזור של שלוש שנים או שלוש שנים וחצי, ולא במחזור של שנה כמקובל על פי המנהג הבבלי[11].
- ברכות התפילין: "על מצות תפילין" לתפילין של יד, "על מצות הנחת תפילין" לתפילין של ראש[12]. [על הרבה מצוות נהגו לומר בברכתן אקב"ו 'על מצות', במקום הגרסה הבבלית 'על', לדוגמה: על מצות היתר נדר ושבועה, לפני (ויש שאמרו אחרי) התרת נדרים בערב ראש השנה].
מאפיינים בתר תלמודיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה הבתר תלמודית התפתחו מנהגים ארץ ישראליים חדשים, בעיקר בתפילות היחידים ותפילות הרשות כגון ברכות השחר, פסוקי דזמרא, ותחנונים. מנהגים אלו לא הובאו בתלמודים, ולעיתים מנוגדים לנאמר בתלמודים[13].
ברכות השחר יש שבאו בנוסח זה: "ברוך... אשר בראת אותי אדם ולא בהמה, איש ולא אשה, ישראל ולא גוי, מהול ולא ערל, טהור ולא טמא. יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתתן חלקנו בתורתך עם עושי רצונך, אמן". ברכה נוספת שנוספה לברכות השחר היא: "בא"י אשר ברא[ת] את האדם הראשון בצלמו כדמותו... וחותם: בא"י הבונה ברחמיו את ירושלים."[דרוש מקור] מנהג זה סותר את דברי רבי יהודה שהובאו בירושלמי[14] ”תני רבי יהודה אומר: שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום: "ברוך שלא עשאני גוי", "ברוך שלא עשאני בור", "ברוך שלא עשאני אשה".” ומשמע שהם שלש ברכות ולא ברכה אחת, ובקהילת השאמיים בפוסטט אמרו ברכה זו תחילה ואחר כך חזרו ואמרו את שלש הברכות הנ"ל בין ברכות השחר.
חטיבת פסוקי דזמרא הייתה שונה מהמוכר כיום: בארץ ישראל נהגו לומר לפני פסוקי דזמרא שבח נקרא "תפלת השיר" והוא פיוט המדגיש את הכמיהה לבנין בית המקדש, ולאחריו נאמרו חלקם הראשון של פסוקי דזמרא הארצישראלים, שהם מזמורי תהלים ק"כ עד קל"ו (בשבתות וחגים הוסיפו עליהם את יתר המזמורים עד סוף הספר, פרק ק"נ). בין פרקי התהילים שולבו פסוקים מהמקרא, פסוקים שתוכנם זהה לנאמר במזמורים. פסוקים אלו נקראים 'פסוקי שרשור'[דרוש מקור]. (מנהג זה שרד בנוסח ארם צובא, ושרידים מפסוקים אלו במחזור ויטרי לפני "אשרי" ו"תהלה לדוד", וכן בנוסח הרומניוטים. בעלי התוספות התנגדו לאמירת פסוקים אלו).
לאחר חטיבת המזמורים הראשונה נאמרה ברכת פתיחה לחלק השני של פסוקי דזמרא (מקבילה לברוך שאמר) הנפתחת בברכה זו[15]: "ברוך... אשר בחר בדויד עבדו ורצה בשירי קדשו לפארו להללו ולרוממו ולתקפו על כל גבורותיו, ברוך...אלקי דויד מצמיח ישועה שלימה וקרובה לעמו ישראל ובונה [ברחמיו את] ירושלים". גם נוסח זה נשתמר בנוסח ארם צובא, אך בלא ברכה. ברכה זו אמרו גם לפני קבלת שבת ויו"ט במזמורי תהלים ושיר של יום. אחר ברכה זו באים פסוקי "יהי כבוד" בנוסח מעט שונה מהמקובל כיום ופסוקי "הודו לה" עד "אמן והלל לה". לאחר מכן נאמר מזמור שיר של יום, ובשבתות וחגים המזמורים המיוחדים לאותו מועד.
בשבתות וחגים נוספו בתוך חטיבה זו ברכת התורה, פרשת התמיד ועשרת הדיברות, כאשר בשלב זה נהגו להקיף את בית הכנסת בשירת מזמורים "לה' הארץ ומלואה" וכן מזמור כט "הבו לה בני אלים" (מנהג ששרד עד היום בקהלות אשכנז והספרדים בעת הכנסת ספר תורה). מנהג זה נקרא: 'תהלוכת ספר השיר'[דרוש מקור]. לבסוף סיימו באמירת נשמת כל חי וברכת החתימה (מקבילה לישתבח של ימינו): "נהללך עזרינו לעולם ועד, נשירה ונזמרה לשמך מחסינו ברוך... מהולל ברוב התושבחות". חתימה אחרת היא ברכת "יהללוך" הקרובה לברכה החותמת את ההלל כיום, ואחריה נאמרה שירת הים, כמנהג הדור דעה (דרדעים) בימינו, ששירת הים נאמרת לאחר ישתבח.
מנהג מורחב זה הוא מאוחר יחסית וככל הנראה לא היה בתקופת התלמוד. התנא הארצישראלי רבי יוסי בן חלפתא אומר[16] "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". הכוונה לאמירת פרקי ההללויה (פרקים קמו-קנ) שאנו אומרים כיום בפסוקי דזמרא. קריאת עשרת הדיברות לכאורה מנוגדת לדברי הירושלמי[17] ”בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני”.
בתחילה נאמרו תחנונים בתוך תפילת העמידה, לרוב בתוך ברכת סלח לנו,[דרוש מקור] ובשלב מאוחר יותר אחר התפלה בנוסח אישי. יש הסבורים כי "תפילת מנשה" מן הספרות החיצונית היא למעשה תחנון שכזה שנפל לידי הנוצרים ושולב על ידם בטעות בספרות החיצונה, כהקשר לספור המקראי על הגליית מנשה לבבל.
הפיוטים בנוסח ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תופעת אמירת הפיוטים בתפילה החלה כנראה סביב המאה ה-5 לספירה בשלהי העת העתיקה. הפייטנים הראשונים המוכרים לנו בשמם הם יוסי בן יוסי, יניי, הדותהו, שפעלו בטווח שבין המאה ה-5 ועד לאלעזר בירבי קליר שזמנו היה ככל הנראה במחצית הראשונה של המאה ה-7. בתחילה, רווחה במחקר הסברה, כי מנהג הפיוטים החל כתוצאה מתקופת שמד והיחלשות בה בוטלו תפילות הקבע והיה הכרח למצוא אלטרנטיבה. קביעה זו התחזקה לנוכח גילוי של הוראה מאת יוסטנינוס קיסר משנת 553 לבטל את ה"דיאוטרוזיס" – כנראה קריאת התורה בזמן התפילה, והסברה הייתה כי בעקבות הגזירה פנו היהודים "להסתיר" את לימוד התורה על ידי שילוב הפיוטים בגוף התפילה[18]. חשיפת העושר העצום והמעמיק של פיוטים מהגניזה, ביססה את הדעה כי לא ייתכן לראות במנהג אמירת הפיוטים תוצאה של גזירות שמד וצמצום, אלא תקופה של יצירה פורחת ומשגשגת. מן המאה ה-9 ואילך זכה המנהג לתפוצה נרחבת ומשמעותית גם מחוץ לארץ ישראל.
המאפיין המיוחד של הפיוטים הוא הנטייה לא להסתפק בתפילת הקבע של היחיד ולהוסיף לתפילת הציבור נופך חדש ומעמיק. על כן יוחדו הפיוטים וחיבורם דווקא לתפילות של זמנים מסוימים ולענייני התפילה המיוחדת לאותו היום. כמו כן, תוכן הפיוט היה קשור באופן קבוע לקריאה בתורה של אותו המועד או הפרשה, כך שהפייטן חיבר את תוכן הפיוט לעניינה של שבת מסוימת אחת בשנה ובכך נוצרה תפילה חיה ומשתנה משבת לשבת וממועד למשנהו[19].
בניגוד לארץ-ישראל, בה התפשטו מנהג אמירת הפיוטים וכתיבתם, בעולם ההלכה הבבלית התקבלו פיוטי התפילה בספקנות ובתהליך ארוך ומורכב[20]. רק במאה ה-9 אנו פוגשים לראשונה פייטן שאינו בן ארץ-ישראל[21]. בנוסח אשכנז, נוסח איטליה ונוסח רומניא נוהגים לומר פיוטים, בעיקר במועדים ובשבתות מיוחדים, וחלק משמעותי מפיוטים אלו הוא מיצירתם של פייטני ארץ ישראל, אך פיוטים אלו התקבלו באופן קבוע איזה פיוט לומר באיזה תפילה.[22] לעומת זאת, הפייטנים הארץ-ישראלים נהגו לפייט פיוטים חדשים בכל הזדמנות, ונועד לגוון את נוסח הקבע. בנוסף, הפיוטים בארץ ישראל הקלאסית החליפו חלק גדול מנוסח הקבע, לעומת בקהילות אירופה שאומרים את הפיוטים בנוסף לנוסח הרגיל.[23]
הנהגת נוסח ארץ ישראל בימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשור האחרון עוסק הרב דוד בר חיים, ראש "מכון שילה", ביישום מסורת ארץ ישראל הלכה למעשה.
סדור תפילה הקרוב לנוסח ארץ ישראל העתיק פורסם על ידי יאיר י. שאקי, בשנת ה'תשס"ז בשיתוף אחרים, כגון: הרב בר חיים, הרב יהושע בוך, הרב ישראל אריאל, והרב דן בארי. כיום מתפללים בנוסח זה בדרך קבע קבוצה קטנה של תלמידיו של הרב בר חיים. סידור זה אינו נאמן לחלוטין לנוסח ארץ ישראל המקורי, ונעשו בו מספר שינויים, כגון שכולל אמירת קדושה בכל יום.[24]
לאחר מכן, בשנת ה'תשע"ח יצאה מהדורה שנייה מורחבת עם מקורות, בעריכת הרב אליהו ובר, הרב יהושע ינקלביץ ודוד מונק, עם מבואות ודברי ברכה מהרב דוד חי הכהן, הרב משה צוריאל ועוד[25]. במקביל, ישנם מספר אנשים העובדים על הוצאה לאור של סידורים בנוסח ארץ ישראל, כגון אורן בן שעיה.
סידור מודרני נוסף המבוסס על נוסח ארץ ישראל הוא הסידור "מכנף הארץ זמירות שמענו" שנערך בידי הרב שעיה רוט, ובעקבותיו הסידור "המאיר לארץ" של הרב מיכאל גרץ. חלקים מנוסח זה שולבו בסידור הקונסרבטיבי "ואני תפילתי" של התנועה המסורתית בישראל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- J.Mann, "Genizah Fragments of the Palestinian Order of Service", HUCA, 2 (1925), pp. 269-338.
- יחזקאל לוגר, תפילת העמידה לחול על פי הגניזה הקהירית, הוצאת אורחות, ירושלים תשס"א.
- עזרא פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('סדרת ספרים לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי'), תשמ"ח 1988. (הספר בקטלוג ULI)
- נפתלי וידר, התפתחות התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח
- יוסף יהלום, מחזור ארץ-ישראל: קודקס הגניזה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשמ"ז, 96 + מב עמ'.
- יאיר י. שאקי, סדור ארץ ישראל, ירושלים, התשע"ח.
- אורי ארליך, תפילת העמידה של ימות החול: נוסחי הסידורים בגניזה הקהירית, שורשיהם ותולדותיהם, ירושלים, תשע"ג.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישראלה הלזנר, מתיה קם, הפיוט הארץ ישראלי הקדום, באתר "תרבות•il"
- דב גולדפלם, הברכה התשע עשרה בתפילת שמונה עשרה
- 'מודים דרבנן' בבבלי ובירושלמי - בין יהודי התפוצות ליושבי ארץ ישראל
- מכון שילה
- אתר סידור ארץ ישראל
- לוין, בנימין מנשה לוין, אוצר חלוף מנהגים בין בני ישראל ובין בני בבל, ירושלים, תש"ב, באתר היברובוקס
- יוסף היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, ירושלים, תשכ"ו, באתר היברובוקס
- דליה מרקס, שפתיהם דובבות: תפילות מגניזת קהיר בסידורי ימינו, הופיע ב-"גנזי קדם", 2017, באתר Academia.edu
- דליה מרקס, ברכות השחר בגניזת קהיר, מאמר שני המתמקד בנוסח ארץ ישראל הקדום, הופיע ב-"גנזי קדם", תשס"ח, באתר Academia.edu
- הרב מיכאל גרץ, תפילות וברכות של נוסח ארץ ישראל העתיק
- הרב אחיקם קשת, דרכי התלמודים פרק קיח, שינויי נוסחאות בנוסח התפילה בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי
- נפתלי וידר, The Old Palestinian Ritual: New Sources, Journal of Jewish Studies 4, 1953
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הרב קאפח, הלכות תפילה פרק שלשה עשר
- ^ יחזקאל לוגר, תפילת העמידה לחול ע"פ הגניזה הקהירית, מבוא עמ' 16-17
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה ד'.
- ^ על פי תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה ו'.
- ^ בנוסח אשכנז המזרחי; במחזורי רומניא המודפסים; ובעבר, עד שפסקו מלומר מערביות כלל, גם במחזור רומא (לדוגמה מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, חלק א, עמ' 154). בנוסח אשכנז המערבי, לא מופיעה חתימת "מלך צור ישראל וגואלו" במחזורים המודפסים, ולא ברוב כתבי היד. לדוגמה, הוא לא נמצא במחזור הנדפס בסביוניטה שי"ז, דף עה ע"ב, ולא במחזורי רעדלהיים (של המנהג המערבי). החלפת החתימה עוררה דיון בקרב הפוסקים, עיין למשל ב"ח, אורח חיים, סימן ס"ו, ד"ה ומ"ש וחותם, שכן חתימת "גאל ישראל" מופיעה בפירוש בתלמוד הבבלי תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ז, עמוד ב', כהבחנה בין ברכות קריאת שמע שבהן יש לחתום "גאל" בלשון עבר, לבין תפילת שמונה עשרה שבה חותמים "גואל" בלשון הווה. חלק מהפוסקים התנגדו לחתימה השונה וקבעו שיש לחתום כמו בכל השנה, וחלק תרצו את המנהג לשנות את החתימה, והב"ח הציע להגיה ולומר "צור ישראל וּגְאָלוֹ" כדי שהחתימה תהיה בלשון עבר. המשנה ברורה, סימן ס"ו, סעיף קטן ל"ג כותב שמפני קושיא זו נהגו אנשי מעשה לומר גם במערבית גאל ישראל ובמשנה ברורה סימן רל"ו, סעיף קטן ג' כתב שאמנם האחרונים מיישבים המנהג, אך טוב יותר שלא לשנות החתימה. היום, בקהילות מנהג אשכנז המזרחי שאומרות מערבית, ישנם חילוקי מנהגים בשאלה זו.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה ה' ובעוד מדרשים, וראו המאירי (מגן אבות עניין א), הרמב"ן (פקודת הלויים לרא"ה)
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה ג'.
- ^ מסכת סופרים כ, ז. תוספות סנהדרין לז, ב. וספר החילוקים.
- ^ יש שהעירו שלפי הירושלמי (ברכות א, ה) אין אומרים ברכה שכל תוכנו אינו אלא פסוק בלבד. יש בקטעי הגניזה שהוסיפו: 'כי שובו שובו אמרת לנו, ועל התשובה מראש הבטחתנו'.
- ^ מסכת סופרים פרק יט. וכן משמע מירושלמי (ברכות ד, ו) וכן בנוסחאות הגניזה המובאים בדניאל גולדשמידט ועזרא פליישר.
- ^ אוצר חלוף מנהגים עמוד 97
- ^ בניגוד לנהוג היום לברך "להניח תפילין" על תפילין של יד (ולמנהג האשכנזים גם "על מצוות תפילין" לתפילין של ראש).
- ^ היינמן עמוד 99
- ^ מסכת ברכות פרק ט'
- ^ יש בקטעי הגניזה גם נוסחאות קרובות ל'ברוך שאמר' (היינו הברכה עצמה, 'האל אב הרחמן'. ו'ברוך שאמר' כו' הוא פתיחה פיוטית לברכה הנ"ל לשבתות וחג), אך כבר מצאנו בכתבי הקראים בני זמנם שכתבו שנהגו בא"י לומר הברכה הזאת (אשר בחר בדויד) לפני פסוקי דזמרא.
- ^ בבלי שבת קיח, ב
- ^ ברכות פרק א'
- ^ ע' פליישר, שירת הקודש, עמ' 53.
- ^ ע' פליישר, שירת הקודש, עמ' 57–58
- ^ ל' גינצבורג גנזי שכטר, ב, ניו יורק תרפ"ט, עמ' 508–527, מתאר את ההתנגדות לשינוי סדרי התפילה מצד גאוני פומבדיתא לעומת החיבה לפיוט מצד גאוני ישיבת סורא ובראשם רס"ג ששילב את הפיוטים בסידורו[דרושה הבהרה]
- ^ ע' עזרא פליישר, שירת הקודש, עמ' 11
- ^ חריג לכך הוא באמירת הסליחות, שלא היה סדר קבוע לסליחות עד תקופה יחסית מאוחרת (ובאיטליה עד הזמן האחרון ממש), אלא שהחזן בחר איזה פיוטים לומר.
- ^ ראו מחזור שבחי ישורון, נוא יארק תשע"ו, עמ' ii ואילך בהקדמה.
- ^ עמ' 41, ובימים שבאמת אמרו קדושה במנהג ארץ ישראל, הוא מוסיף "שמע ישראל" (שאמרו בכל פעם שאמרו קדושה בנוסח ארץ ישראל).
- ^ סידור ארץ ישראל (ארכיון)
| נוסחי תפילה ביהדות | ||
|---|---|---|
| נוסחים קדומים | נוסח ארץ ישראל • סדר רב עמרם גאון • סידור רב סעדיה גאון • סידור רש"י • מחזור ויטרי • סידור רבי שלמה בן נתן | 
|
| נוסחי עדות | נוסח הספרדים • נוסח אשכנז • תכלאל (נוסח תימן) • נוסח איטליה • נוסח רומניא • נוסח צרפת (צפון צרפת) • נוסח פרובאנס (דרום צרפת) • נוסח קטלוניה • נוסח ארם-צובא • נוסח פרס • נוסח צפון אפריקה | |
| נוסחי זרמים חדשים | נוסח האר"י • נוסח ספרד • נוסח אדמו"ר הזקן • נוסחים לא אורתודוקסיים • נוסח צה"ל האחיד | |