ניל יאנג
_(cropped).jpg) | |
| ניל יאנג, 2016 | |
| לידה |
12 בנובמבר 1945 (בן 78) טורונטו, קנדה  |
|---|---|
| שם לידה |
Neil Percival Young |
| שם במה |
Bernard Shakey |
| מוקד פעילות |
לוס אנג'לס |
| תקופת הפעילות | מ-1963 |
| מקום לימודים |
תיכון קלווין |
| סוגה |
קאנטרי, קאנטרי רוק, רוק דרומי, הארד רוק, רוקבילי, פולק רוק, רוק ניסיוני, בלוז, גראנג', רוק, רוק אלטרנטיבי |
| סוג קול |
טנור |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
גיטרה |
| חברת תקליטים |
אטקו רקורדס, רפרייז רקורדס, וורנר מיוזיק גרופ, האחים וורנר רקורדס, מוטאון, אטלנטיק רקורדס, גפן רקורדס, אטלנטיק רקורדס |
| בן או בת זוג |
Susan Acevento (1968–1970) פגי יאנג (1978–2014) דריל האנה (2018–?) קארי סנודגרס (1971–1975) |
| מספר צאצאים |
3 |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ניל פרסיבל יאנג (באנגלית: Neil Percival Young; נולד ב-12 בנובמבר 1945) הוא מוזיקאי קנדי-אמריקאי. יאנג התחיל את הקריירה שלו בוויניפג, קנדה, עבר ללוס אנג'לס ב-1966, והצטרף ללהקת "באפלו ספרינגפילד" עם סטיבן סטילס (Stills), ריצ'י פוראי (Furay) ואחרים. אחר כך החל בקריירת סולו עם להקת הליווי שלו "קרייזי הורס" ("Crazy Horse"). הוא הוציא אלבומים רבים שזכו לשבחים, בהם: "Everybody Knows This Is Nowhere", "After the Gold Rush", "Harvest", "On the Beach" ו-"Rust Never Sleeps". הוא היה גם חבר לסירוגין בלהקת "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג".
יאנג, הידוע בקול הטנור הגבוה והייחודי, כותב ומלחין בעצמו את כל שיריו ומנגן, בין היתר, בגיטרה, פסנתר ומפוחית. אלבומיו הרבים משלבים לעיתים קרובות מוזיקת רוק, קאנטרי, פולק ועוד ז'אנרים מוזיקליים. הנגינה שלו בגיטרה חשמלית לעיתים קרובות עם דיסטורשן, במיוחד עם "קרייזי הורס", זיכתה אותו בכינוי "סנדק הגראנג'", עקב השפעתו הגדולה על להקות כגון "נירוונה" ו"פרל ג'ם", איתה הקליט את האלבום "Mirror Ball" ב-1995. בשנים 2015–2019 ניגן והקליט עם להקת "Promise of the Real".
יאנג גם ביים (או היה שותף בבימוי) של מספר סרטי קולנוע.
יאנג זכה במספר פרסי גראמי וג'ונו. היכל התהילה של הרוק אנד רול צירף אותו פעמיים: ב-1995 כאמן סולו וב-1997 כחבר ב"באפלו ספרינגפילד". בשנת 2010, דירג אותו המגזין "רולינג סטון" במקום ה-34 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים[1]. 21 מאלבומיו והסינגלים שלו זכו למעמד של אלבום זהב או פלטינה בארצות הברית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית הדרך
[עריכת קוד מקור | עריכה]יאנג נולד בטורונטו. אביו, סקוט אלכסנדר יאנג (1918–2005), היה עיתונאי וכתב ספורט שגם כתב סיפורת. אמו, עדנה בלאו רגלנד "ראסי" יאנג (1918–1990) הייתה ממוצא אמריקאי וצרפתי. הוריו של יאנג נישאו ב-1940 בוויניפג, מניטובה, ועברו לטורונטו זמן קצר לאחר מכן. ב-1945, עברה המשפחה לכפר אוממי (Omemee), באונטריו, שיאנג תיאר מאוחר יותר בחיבה כ"מקום קטן ומנומנם".
בגיל 6 חלה בשיתוק ילדים, אשר גרמה להחלשות צד שמאל של גופו, והוא סובל מאז מצליעה קלה. בהיותו ילד עבר לפלורידה לשנה כדי להחלים. לאחר שנה חזרה המשפחה לקנדה וב-1957 עברה לגור בטורונטו. כשהיה יאנג בן 12 התגרשו הוריו. יאנג עבר לגור עם אמו, שעברה חזרה לוויניפג, בעוד אחיו בוב נשאר עם אביו בטורונטו.
במהלך שנות ה-50, יאנג הקשיב לרוק אנד רול, רוקבילי, דו-וופ, רית'ם אנד בלוז וקאנטרי. הוא העריץ את אלביס פרסלי ומאוחר יותר התייחס אליו במספר משיריו. השפעות מוזיקליות מוקדמות אחרות עליו כללו את: קליף ריצ'רד והצלליות, צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד, פאטס דומינו, ג'רי לי לואיס, ג'וני קאש, רוי אורביסון וגוגי גרנט. יאנג החל לנגן מוזיקה בעצמו על יוקולילי מפלסטיק[2].
כשהיה בתיכון הקים את להקתו הראשונה שנקראה "The Jades", שהושפעה רבות מלהקת הביץ' בויז. הלהקה המקצועית הראשונה שלו הייתה "The Squires", שהייתה לה להיט מקומי בשם "The Sultan". במשך תקופה של שלוש שנים הלהקה ניגנה במאות הופעות במרכזים קהילתיים, אולמות ריקודים, מועדונים ובתי ספר בוויניפג ובחלקים אחרים של מניטובה. הלהקה ניגנה גם בפורט ויליאם (כיום חלק מהעיר ת'אנדר ביי, אונטריו), שם הקליטו סדרה של שירים שהופקו על ידי מפיק מקומי. בזמן שניגן במועדון, יאנג פגש לראשונה את סטיבן סטילס, שלהקתו "The Company" ניגנה באותו מקום, והם התיידדו.
לאחר שעזב את "The Squires", יאנג עבד במועדוני פולק בוויניפג, שם פגש לראשונה את זמרת הפולק הקנדית ג'וני מיטשל והופיע לצידה. מיטשל סיפרה שיאנג הושפע מאוד מבוב דילן באותה תקופה. אז כתב כמה משירי הפולק-רוק הראשונים שלו, ביניהם "Sugar Mountain", על נעורים אבודים. מיטשל כתבה בתגובה את השיר "The Circle Game"[3].
ב-1965, יאנג ביצע סיבוב הופעות כאומן סולו ברחבי קנדה, כשהוא מצויד בגיטרה אקוסטית ובמפוחית בלבד. סיבוב הופעת זה כלל שירים שכתב יאנג בהשראת התקליטים הראשונים של בוב דילן. ב-1966, בזמן שהותו בטורונטו, הוא הצטרף ללהקת "Mynah Birds", שהצליחה להשיג חוזה תקליטים, אך בזמן כשהאלבום הראשון שלהם הוקלט, סולן הלהקה נעצר על עריקה משירות צבאי והלהקה התפרקה. יאנג ונגן הבס ברוס פאלמר (Palmer) החליטו למשכן את הציוד המוזיקלי של הלהקה ולקנות מכונית פונטיאק, שבה השתמשו כדי לעבור ללוס אנג'לס. יאנג הודה בראיון ב-2009 שהיה בארצות הברית באופן לא חוקי באותה עת, עד שקיבל "גרין קארד" ב-1970.
באפלו ספרינגפילד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברגע שהם הגיעו ללוס אנג'לס, יאנג ופאלמר פגשו במקרה את סטיבן סטילס וריצ'י פוראי בפקק תנועה בשדרות סאנסט. יחד עם דיואי מרטין, הם הקימו את להקת "באפלו ספרינגפילד". שניגנה תערובת של מוזיקת פולק, קאנטרי, פסיכדליה ורוק. הגיטרות המובילות של סטילס ויאנג, הפכו את "באפלו ספרינגפילד" להצלחה ביקורתית, והתקליט הראשון שלהם שיצאה לאור ב-1966 נמכר היטב, לאחר שהשיר "For What It's Worth" הפך ללהיט, בסיוע ההרמוניות המלודיות של יאנג שניגן בגיטרה חשמלית. השיר תיאר את ההפגנות האלימות של התקופה נגד מלחמת וייטנאם. לפי רולינג סטון, היכל התהילה של הרוקנרול ומקורות אחרים, באפלו ספרינגפילד עזרה ליצור את ז'אנר הפולק רוק[2].
חוסר האמון במנהל שלהם, כמו גם המעצר והגירוש של פאלמר לקנדה על החזקת קנאביס, החמירו את היחסים המתוחים ממילא בין חברי הקבוצה והובילו לפרוקה של "באפלו ספרינגפילד" תוך זמן קצר. אלבומה השני של הלהקה, "Buffalo Springfield Again", יצא בסוף 1967, אך שתיים משלושה השירים של יאנג הוקלטו ללא שאר חברי הלהקה. מאותו אלבום השיר "Mr. Soul" היה השיר היחיד של יאנג מבין השלושה שכל חמשת חברי הלהקה ביצעו יחד. יאנג גם הלחין את השיר "Broken Arrow", יצירה פסיכדלית מורכבת, ברוח השיר "A Day in the Life" של הביטלס.
במאי 1968 התפרקה הלהקה סופית, אך כדי לעמוד בהתחייבות חוזית, יצא אלבום אולפן אחרון, "Last Time Around." האלבום הורכב בעיקר מהקלטות שנעשו מוקדם יותר באותה שנה. יאנג תרם את השירים "בדרך הביתה" ו-"I Am a Child" אותו גם שר. ב-1997, הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול; יאנג לא הופיע בטקס. שלושת החברים ששרדו הופיעו יחד בתור באפלו ספרינגפילד באוקטובר 2010, ובקיץ 2011. חבר הלהקה ריצ'י פוראי היה אמור להופיע בירושלים ב-2 באוגוסט 2012,, אולם ביטל אותה משום שהמפיק המוזיקלי של להקתו נפצע קשה[4].
יאנג ניגן כגיטריסט אולפן בכמה הקלטות מ-1968 של להקת "המאנקיז". יאנג הכיר את חבר הלהקה מייק נסמית' כאשר ניגן מוזיקת פולק במועדון ה"טרובדור" ב-1965.
קריירת סולו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1968 יצא יאנג לקריירת סולו וחתם על חוזה הקלטות עם "Reprise Records", בה גם הייתה חתומה ידידתו ג'וני מיטשל, שאיתה חלק מנהל, אליוט רוברטס. רוברטס ניהל את הקריירה של יאנג עד מותו ב-2019. באותה שנה יצא לאור אלבום הסולו הראשון שלו, בסגנון בארוק פופ, בהפקתו של המוזיקאי ג'ק ניטשה (אשר עבד באותה תקופה, בין היתר, עם בוב דילן והרולינג סטונז). למרות ההפקה המושקעת האלבום זכה להצלחה בינונית.
לאחר חודשיים בלבד אימץ יאנג הרכב גראז' רוק מקומי בתור להקת הליווי שלו: "Crazy Horse". כעבור זמן קצר הם הוציאו אלבום בהפקה עצמאית בשם "Everybody Knows This is Nowhere" שהכיל את הלהיטים "Cinnamon Girl" ו-"Down By the River". באלבום זה התבלט סגנון הנגינה המשונה והמחוספס מאוד של יאנג: בניגוד אליו, נגני הרוק של תקופה זו – בהשראת ג'ימי הנדריקס – עשו שימוש אינטנסיבי באפקטים ובטכניקות הקלטה מורכבות. הלהקה קרייזי הורס מלווה את יאנג עד היום והקליטה איתו עשרות אלבומים.
כעבור שנה אחת יאנג הצטרף לסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (CSNY). הלהקה הופיעה בפסטיבל וודסטוק[5]. במסגרת זו שרד יאנג שנתיים בלבד, במהלכן הקליטו הארבעה אלבום אולפן אחד ("דז'ה וו") ב-1970, ואלבום הופעה כפול ("Four Way Street") ב-1971[5]. השיר הנודע ביותר של יאנג במסגרת זו הוא "Ohio", שיר מחאה נוקשה. השיר כולל אזכור ספציפי של שמו של הנשיא ריצ'רד ניקסון וביקורת על פעולותיו[6].
את הפריצה הגדולה שלו רשם יאנג באלבומו השלישי "After The Gold Rush" בשנת 1970. האלבום כלל שילוב של מוזיקת פולק, בלוגראס, קאנטרי ורוק[7]. שיר הנושא והשיר "Only Love Can Break Your Heart" יצאו בתור סינגלים. האלבום נחשב ליצירת מופת, וב-2003 דורג האלבום במקום ה-70 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין רולינג סטון, וב-2006 נבחר על ידי מגזין Time כאחד ממאה האלבומים הטובים בכל הזמנים.
ב-1972 יצא לאור האלבום "Harvest", ובו הוא שילב כלים קלאסיים במספר שירים. הסינגלים מתוכו היו "Old Man" ו-"Heart of Gold", האחרון אשר הפך לשיר הראשון של יאנג שהגיע לראש מצעד הפזמונים בארצות הברית. האלבום היה אקוסטי ברובו וזכה להצלחה אדירה: בצפון אמריקה היה זה האלבום הנמכר ביותר בשנת 1972 בארצות הברית[8].
לאחר ההצלחה של "Harvest" החלו יאנג ולהקתו להתכונן למסע הופעות ברחבי ארצות הברית, אך החזרות נקטעו בשל מותו של גיטריסט קרייזי הורס, דני וויטן, ממנת יתר של סמים ב-18 בנובמבר 1972. בנוסף לכך, ברוס בארי, אחד מצוות עובדי הבמה של הלהקה וחבר קרוב של יאנג, נהרג בתאונת דרכים. הטרגדיות השפיעו על יאנג עמוקות, ובשנים אלה הוציא את טרילוגיית האלבומים "The Ditch Trilogy". בטרילוגיה זו, שמאופיינת בשירים אפלים ובהפקה משוחררת ובסיסית, מופיעים האלבומים:
- "Time Fades Away" – אלבום הופעה בליווי להקת הקאנטרי "The Stray Gators". האלבום קיבל ביקורות נוראיות ויאנג בעצמו טען בראיונות כי הוא מחשיב את האלבום לחלש ביותר שלו. לעומת זאת, לאורך השנים האלבום קיבל מעמד קאלט וביקורות טובות יותר.
- "On the Beach" – האלבום המצליח בטרילוגיה, הכולל נגנים אורחים רבים (בין היתר הבנד) ונחשב לאחד מאלבומי המופת שהוציא יאנג.
- "Tonight's The Night" – אלבום נסיוני ונחשב מאוד על ידי מבקרי המוזיקה שהיה אמור לצאת בשנת 1973 – תחילה סירבה חברת התקליטים Reprise להוציא אותו לאור, ולבסוף הוא יצא לאחר מאבק של שנתיים. האלבום נמכר בצורה חלשה, כמו שני האלבומים הקודמים של הטרילוגיה, וקיבל ביקורות מעורבות בזמנו, אך נחשב בהמשך כאלבום ציון דרך גם לדעתו של יאנג עצמו[9].
בנוסף, לאחר השלמת האלבום "On the Beach", יאנג התאחד עם מפיק "Harvest" אליוט מאזר כדי להקליט אלבום אקוסטי נוסף, "Homegrown". רוב השירים נכתבו לאחר הפרידה של יאנג מקארי סנודגרס, ולכן הטון של האלבום היה מעט אפל. אף על פי שלפי הדיווחים, "Homegrown" הושלם לחלוטין, יאנג החליט, לא בפעם הראשונה או האחרונה בקריירה שלו, לוותר עליו ולעבוד על אלבום אחר, במקרה הזה, "Tonight's the Night", לפי הצעתו של בסיסט הלהקה ריק דנקו. יאנג הסביר עוד את המהלך שלו באומרו: "זה היה קצת אלבום אישי מדי... זה הפחיד אותי". רוב השירים מ-"Homegrown" שולבו מאוחר יותר באלבומים אחרים של יאנג בעוד שהאלבום המקורי יצא לאור רק ב-2020.
ב-1974 התאחדו קרוסבי סטילס נאש ויאנג למסע הופעות, שכלל מופע ידוע באצטדיון ומבלי, איתם הופיעה הזמרת הקנדית ג'וני מיטשל. ב-1976 הופיע יאנג בסרט של מרטין סקורסזה "הואלס האחרון", אשר תיעד את ההופעה האחרונה של הבנד וכלל אורחים רבים, כגון אריק קלפטון, ואן מוריסון, רינגו סטאר ובוב דילן[10].
ב-1977 זכה יאנג להצלחה בינלאומית מחודשת עם הבלדה "Like a Hurricane", אשר מבוצעת על ידי קרייזי הורס וכוללת תפקיד סינתיסייזר. כמו כן הוציא יאנג את אלבום הפולק המצליח "Comes a Time", שהיווה חזרה למוזיקה לה האזין בנעוריו. האלבום כלל ביצוע לשירו של איאן טייסון, "Four Strong Winds", שהפך מאז לאחד מהשירים המזוהים ביותר עם יאנג.
ב-1979 יצא האלבום "Rust Never Sleeps", אלבום הופעה שעבר עריכה בה נגנז רעש הקהל. האלבום זכה להצלחה גדולה מאוד, ומגזין הרולינג סטון הכתיר את ניל יאנג ב-1980 בתור היוצר הטוב ביותר של עשור שנות ה-70.
שנות ה-80
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1981 חתם יאנג על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "גפן רקורדס", בה היו חתומים אמנים כגון שר ואלטון ג'ון, הנמנים מהמצליחים בכל הזמנים. יאנג נקלע לאינספור סכסוכים עם ראשי החברה. הוא טען כי המפיקים של גפן אינם מאפשרים לו לדבוק ביושרו האומנותי ומנסים לשחזר הצלחות מהעבר.
בתחילת העשור הקליט יאנג אלבומים בעלי צליל בלתי מסחרי בעליל, כגון "Trans" (1982) הכולל ניסיונות חדשניים במוזיקה אלקטרונית ו-"Everybody's Rockin'" (1983), אלבום בעל צליל רוק אנד רול מיושן. יאנג לא הוציא אלבום ב-1984, השנה הלא פרודוקטיבית הראשונה שלו מאז תחילת הקריירה שלו עם "באפלו ספרינגפילד" ב-1966. חוסר הפרודוקטיביות של יאנג נבע בעיקר מהמאבק המשפטי המתמשך עם "גפן רקורדס", הוא גם היה מתוסכל מכך שהלייבל דחתה את אלבום קאנטרי, "Old Ways", שהקליט ב-1982. זו הייתה גם השנה שבה נולד הילד השלישי של יאנג, בת בשם אמבר ג'ין, שלימים אובחנה כחולה באפילפסיה תורשתית. יאנג בילה את רוב 1984 ואת כל 1985 בסיבוב הופעות עבור האלבום "Old Ways", עם להקת הקאנטרי שלו, "International Harvesters". האלבום יצא לאור לבסוף בצורה שונה מההקלטה המקורית באמצע 1985. באלבום השתתפו נגנים מנאשוויל, בירת הקאנטרי. בנוסף וילי נלסון וויילון ג'נינגס שרו באלבום דואטים עם יאנג[11]. יאנג גם הופיע במופע הצדקה לייב אייד באותה השנה בפילדלפיה, ושיתף פעולה עם "קרוסבי, סטילס ונאש" להופעה הראשונה של הרביעייה מזה למעלה מעשר שנים.
בקיץ 1986 היה אמור יאנג להופיע בישראל, במופע שארגן המפיק יהודה טלית, אך ביטל את הופעתו[12].
ב-1988 עזב יאנג את חברת "גפן", חזר לחברת "Reprise Records", והקליט את האלבום "This Note's for You"[13]. ב-1989 הוציא לאור את האלבום "Freedom" הכולל את הלהיט הבינלאומי הראשון שלו מזה כמעט עשור, "Keep on Rocking in the Free World" בעל התכנים הפוליטיים[14]. השיר הגיע למקום השני במצעד שירי הרוק של "הבילבורד". השימוש בפידבק כבד ובדיסטורשן בכמה רצועות באלבום "Freedom" תאמו את עלייתו של תת-הז'אנר "הגראנג'", דבר שתרם לתחיית הקריירה של יאנג. בשנת 1989 יצאה לאור אלבום מחווה בשם "The Bridge: A Tribute to Neil Young", הכולל גרסאות כיסוי של שיריו מבוצעים בידי מגוון אמני רוק אלטרנטיבי, בהם: "סוניק יות'", ניק קייב, "Soul Asylum", "דינוזאור ג'וניור" ו"פיקסיז"[15].
שנות ה-90
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-90 שב יאנג לתחום בתנופה מחודשת והחל להקליט אלבומים נוספים. ב-1990 הקליט יאנג יחד עם קרייזי הורס את "Ragged Glory" שלווה במסע הופעות מצליח, וכעבור שנה הוציא את "Harvest Moon". שיר הנושא, שיר קאנטרי, זכה להצלחה.
"Sleeps with Angels" מ-1994 היה אלבום שהקדיש לקורט קוביין המנוח שציטט שיר של יאנג במכתב ההתאבדות שלו. באותה שנה תרם יאנג שיר לפסקול הסרט "פילדלפיה" שזיכה אותו במועמדות בטקס פרסי אוסקר.
ב-1995, נכנס יאנג להיכל התהילה של הרוק אנד רול. באותה שנה הגיע ניל יאנג לשתי הופעות בישראל (בתיאטרון קיסריה ובריכת הסולטאן) בלווי להקת פרל ג'ם לאחר הוצאת אלבומו המצליח "Mirror Ball" בו שיתף פעולה עם הלהקה. בהופעה זו ביצע ניל יאנג מגוון רחב של שירים מאלבומיו השונים. בנוסף, בשנה זו הלחין יאנג את הפסקול לסרטו של ג'ים ג'ארמוש, "איש מת", והקים עם המנהל שלו אליוט רוברטס הקימו חברת תקליטים, Vapor Records"", שהוציאה לאור הקלטות של אמנים רבים ויאנג עצמו.
ב-1996 יאנג חבר מחדש ללהקת "קרייזי הורס" עבור האלבום וסיבוב ההופעות "Broken Arrow". סרט בבימויו של ג'רמוש ואלבום הופעה, "Year of the Horse", יצאו בשנת 1997. בתקופה זו במשך שנתיים הופיעו "קרייזי הורס" ברחבי אירופה וצפון אמריקה.
בשנת 1998, יאנג שיתף פעולה עם להקת "פיש", וחלק את הבמה איתם בהופעה השנתית של Farm Aid ולאחר מכן במופע צדקה נוסף. הלהקה דחתה את הזמנתו של יאנג להיות להקת הליווי שלו בסיבוב ההופעות שלו בצפון אמריקה ב-1999.
העשור הסתיים עם יציאתו בסוף 1999 של האלבום "Looking Forward", אלבום נוסף עם "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". סיבוב ההופעות שלאחר מכן בארצות הברית וקנדה עם הרביעייה הרוויח 43 מיליון דולר בשנת 2000[16].
העשור הראשון של המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בשנת 2000 הקליט יאנג את האלבום "סילבר אנד גולד", אלבום אקוסטי בו ניגן בגיטרה אקוסטית ומפוחית בלבד[16].
ב-9 באפריל 2002 יצא לאור האלבום "Are You Passionate?", אלבום בו לראשונה יאנג ביצע מוזיקת הנשמה, בסגנון שונה מאלבומים שהוא הוציא עד אז. יוצאי דופן הם שיר הרוק "Goin' Home", שהוקלט עם "קרייזי הורס", ו-"Let's Roll" המהורהר, שהוקלט כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר[17].
ב-2003 התאחד יאנג עם קרייזי הורס והוציא את "Greendale", אלבום קונספט מלווה במסרים אקולוגים[18]. השירים באלבום נסבו באופן רופף סביב רצח של שוטר בעיירה קטנה בקליפורניה והשפעותיו על תושבי העיירה. תחת השם הבדוי "ברנרד שייקי", יאנג ביים סרט נלווה באותו השם[19]. הוא ערך סיבוב הופעות עם החומרים של "Greendale" לאורך 2003 ו-2004, תחילה עם מופע סולו אקוסטי באירופה, ולאחר מכן עם מופע במה מלא בצפון אמריקה, יפן ואוסטרליה.
במהלך הקלטת אלבומו הבא, "Prairie Wind", הכולל בעיקר שירים אקוסטיים, חטף יאנג שבץ מוחי חמור במרץ 2005[20]. כשחזר לעבוד על אותו אלבום השירים קיבלו צבע שונה לחלוטין בעקבות החוויה הקשה.
ב-2 ביולי 2005, הופיע בלייב 8 באונטריו, קנדה.
בשנת 2006 החל יאנג את פרויקט "הארכיון של ניל יאנג", פרויקט הכולל הוצאת אלבומי הופעה, שהראשון היה "Live at the Fillmore East", אסופות של הקלטות אולפן והופעות, כמו גם מהדורות וידאו של חומר ארכיוני שלו[21]. החל משנת 2019, הפרויקט התפתח לאתר למנויים ואפליקציה שבה כל המוזיקה שלו זמינה להזרמה באודיו ברזולוציה גבוהה. באפריל אותה שנה גם, תוך פחות מחודש, הקליט והוציא את "Living with War", אלבום מחאה אגרסיבי נגד ממשלו של ג'ורג' ווקר בוש[22].
ב-23 באוקטובר 2007 יצא לאור האלבום "Chrome Dreams II", יאנג השתמש בשם שיועד לאלבום שנגנז 30 שנה קודם. אלבום שכולל 10 שירים, שלושה שנכתבו בעבר הוקלטו מחדש ושבעה שירים שנכתבו במיוחד לאלבום[23]. שניים מהשירים ארוכים במיוחד: האחד נמשך 13 דקות והאחר 18 דקות וחצי[24]. בעקבות יציאת האלבום ערך יאנג מסע הופעות ארוך בצפון אמריקה ואירופה[25]. במהלך מסע ההופעות ניהל המפיק שוקי וייס משא ומתן להבאתו של יאנג להופעה בישראל, אך הדבר לא יצא לפועל[26].
העשור השני של המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 2010, הוכרז כי יאנג החל לעבוד על אלבום אולפן חדש בהפקת דניאל לנואה, והוא החל מסע הופעות סולו בצפון אמריקה בו ניגן שילוב של שירים ישנים וחומרים חדשים. האלבום "Le Noise" יצא לאור ב-28 בספטמבר 2010[27].
בספטמבר 2011, יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי השלישי של ג'ונתן דמי על יאנג, "Neil Young Journeys", שהקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו[28].
ב-5 ביוני 2012 יאנג יחד עם "קרייזי הורס" הוציאו לאור את האלבום "Americana". זה היה שיתוף הפעולה הראשון של יאנג עם "קרייזי הורס" מאז האלבום וסיבוב ההופעות של "Greendale" ב-2003 ו-2004. התקליט הוא מחווה לשירי וכולל בין השאר: גרסה לא מצונזרת של "This Land Is Your Land", "Clementine" וגרסה של "God Save the Queen", שיאנג נהג לשיר כל יום כתלמיד בבית הספר בקנדה. "Americana" היה האלבום הראשון של יאנג המורכב כולו מגרסאות כיסוי של שירים. האלבום הגיע למקום הרביעי ב-Billboard 200, מה שהפך אותו לאלבום הנמכר ביותר של יאנג בארצות הברית מאז "Harvest". ב-24 באוקטובר 2012 יאנג ו"קרייזי הורס" הוציאו לאור אלבום נוסף, "Psychedelic Pill", שכלל הפעם חומר מקורי[29]. באותה שנה גם יצאה לאור האוטוביוגרפיה הראשונה של יאנג "Waging Heavy Peace"[30].
ב-19 באפריל 2014, יאנג הוציא לאור את האלבום "A Letter Home", דרך חברת התקליטים של ג'ק וייט[31]. האלבום כולו, מורכב מגרסאות כיסוי לשירים של האמנים: ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, ווילי נלסון, גורדון לייטפוט ואחרים[32]. ב-14 באוקטוברו יצא לאור ספר הזיכרונות השני שלו, "Special Deluxe". יאנג הוציא את אלבום האולפן השלושים וחמישה שלו, "Storytone" ב-4 בנובמבר 2014. השיר הראשון שיצא מהאלבום, "Who's Gonna Stand Up?", יצא בשלוש גרסאות שונות ב-25 בספטמבר 2014.
ב-17 ביולי 2014 היה יאנג אומר להופיע בפארק הירקון, עם להקתו הוותיקה "קרייזי הורס"[33]. המופע בוטל ברגע האחרון בגלל מבצע צוק איתן[34].
ביוני 2015 התלונן יאנג של השימוש שעשה דונלד טראמפ בשירו "Rockin' In The Free World" בעת ההכרזה על מועמדותו לנשיאות. יאנג גם הודיע כי הוא תומך בסנאטור העצמאי ברני סנדרס לנשיאות[35]. בנובמבר 2018 מתח ביקורת על הנשיא טראמפ בגין חוסר הרצון שלו לפעול בעניין משבר האקלים, זאת אחרי ששריפות בקליפורניה גבו חייהם של עשרות אנשים והרסו את ביתו[36].
ב-19 באוגוסט 2019, יאנג ו"קרייזי הורס" הכריזו על אלבום חדש, "Colorado", התקליט החדש הראשון של יאנג עם הלהקה מזה שבע שנים. הסינגל הראשון מתוך האלבום "Milky Way" יצא לאור באותה עת והאלבון כולו ב-25 באוקטובר 2019[37].
העשור השלישי של המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 2021 מכר את זכויות השירים שלו תמורת 150 מיליון דולר[38].
ב-24 בינואר 2022 דרש יאנג, שורד מגפת הפוליו, להסיר את כל שיריו משירות ההשמעה ספוטיפיי, במחאה על המשך שידור הפודקאסט הפופולרי של ג'ו רוגן, המעודד מאזינים שלא להתחסן נגד מגפת הקורונה[39]. בעקבות יאנג, החליטה גם הזמרת הקנדית ג'וני מיטשל, אף היא שורדת פוליו, להסיר את תכניה מהשירות[40] ואחר גם גרהאם נאש נטש את ספוטיפיי[41].
ב- 12 במרץ 2024 הודיע יאנג כי החליט להחזיר את שיריו לספוטיפיי. הוא נימק זאת בכך שאפל מיוזיק ואמזון בהם שיריו מופצים, החלו גם הם לשדר פודקאסטים המפיצים מידע כוזב, ומכיוון שיאנג לא מעוניין להחרים את שאר שירותי הסטרימינג באופן שלא יאפשר לאנשים להאזין ליצירותיו, הוא ביטל את החרם על ספוטיפיי[42][43].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יאנג התחתן עם אשתו הראשונה, המסעדנית סוזן אסבדו, בדצמבר 1968. הם היו יחד עד אוקטובר 1970, אז הגישה בקשה לגירושין.
מסוף 1970 עד 1975, יאנג היה במערכת יחסים עם השחקנית קארי סנודגרס. היא עברה לגור איתו בחווה שלו בצפון קליפורניה זמן קצר לאחר שנפגשו. ב-8 בספטמבר 1972, נולד בנם, זיק, שאובחן כלוקה בשיתוק מוחין.
יאנג פגש את אשתו לעתיד פגי יאנג (לבית מורטון) בשנת 1974, כאשר עבדה כמלצרית בדיינר ליד החווה שלו, סיפור שהוא מספר בשיר "אגדה לא ידועה" משנת 1992. הם נישאו באוגוסט 1978 ונולדו להם שני ילדים משותפים, בן וענבר. בן אובחן כלוקה בשיתוק מוחין, וענבר אובחנה כלוקה באפילפסיה. בני הזוג שיתפו פעולה מוזיקלית והקימו את בית הספר "ברידג'" לילדים עם קשיי למידה ב-1986. ב-29 ביולי 2014, יאנג הגיש בקשה לגירושין לאחר 36 שנות נישואים. פגי נפטרה ב-1 בינואר 2019.
במאי 2008 ביולוג מאוניברסיטת מזרח קרוליינה גילה מין חדש של עכביש והחליט לקרוא לו על שם ניל יאנג. שמו המדעי נקבע כמירמקיאפילה ניליאנגי (Myrmekiaphila neilyoungi)[44].
יאנג נמצא במערכת יחסים עם השחקנית והבמאית דריל האנה מאז 2014. יאנג והאנה נישאו ב-25 באוגוסט 2018 באטאסקדרו, קליפורניה. יאנג אישר שנישאו בסרטון שפורסם ב-31 באוקטובר 2018.
בינואר 2020, קיבל את אזרחותו האמריקאית, 54 שנים אחרי שעבר להתגורר שם, ולאחר עיכוב רב עקב שימוש בקנביס[45].
עסקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז 1995 יאנג הוא בעל מניות בחברת "Lionel, LLC", חברה המייצרת רכבות צעצוע. הוא לקח חלק מרכזי בתכנון מערכת הבקרה "Trainmaster Command Control" עבור רכבות צעצוע והוא ממציא שותף בשבעה פטנטים אמריקאים הקשורים לדגמי רכבות הצעצוע של החברה[46].
בשנת 2008 השקיע מאות אלפי דולרים בפרויקט שהפך את מכוניתו מדגם ""לינקולן"" למכונית ירוקה בעלת הנעה היברידית[47]. הרכב קיבל את השם "LincVolt" והיה אמור להיות רכב הדגמה לפרויקט ששאף להשיק בייצור המוני ובמחיר שווה לכל נפש מכונית ירוקה[48].
יאנג טען שנים רבות שפורמטי האודיו הדיגיטליים שבהם רוב האנשים מורידים מוזיקה הם פגומים, ואינם מספקים את הצליל העשיר והחם של הקלטות אנלוגיות[49]. הוא טוען שהוא מודע היטב להבדל כאשר הוא מקשיב לפורמטים הדיגיטליים. יאנג היה שותף להקמת חברה, "PonoMusic" שפיתחה את "פונו" ("Pono"), שירות הורדת מוזיקה ונגן מוזיקה ייעודי המתמקד באודיו דיגיטלי לא דחוס ו"איכותי"[50]. הוא תוכנן להתחרות בפורמטים מסוג MP3 דחוסים במיוחד. השירות ומכירת הנגן הושקו במרץ 2014[51].
אלבומיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלבומי סולו
- 1968 – Neil Young
- 1970 – After the Gold Rush
- 1972 – Harvest
- 1973 – Time Fades Away
- 1974 – On the Beach
- 1975 – Tonight’s Night
- 1977 – American Stars ’n Bars
- 1978 – Comes a Time
- 1980 – Hawks and Doves
- 1982 – Trans
- 1983 – Everybody’s Rockin’
- 1985 – Old Ways
- 1986 – Landing on Water
- 1988 – This Note’s for You
- 1989 – Freedom
- 1992 – Harvest Moon
- 1995 – Mirror Ball
- 2000 – Silver & Gold
- 2002 – Are You Passionate?
- 2005 – Prairie Wind
- 2006 – Living with War
- 2006 – Living with War: „In the Beginning”
- 2007 – Chrome Dreams II
- 2009 – Fork in the Road
- 2010 – Le Noise
- 2012 – Americana
- 2012 – Psychedelic Pill
- 2014 – A Letter Home
- 2016 – Peace Trail
- עם The Stills-Young Band
- 1976 – Long May You Run
- עם Crazy Horse
- 1969 – Everybody Knows This Is Nowhere
- 1975 – Zuma
- 1979 – Rust Never Sleeps
- 1981 – Re-ac-tor
- 1987 – Life
- 1990 – Ragged Glory
- 1994 – Sleeps with Angels
- 1996 – Broken Arrow
- 2003 – Greendale
- 2012 – Americana
- 2012 – Psychedelic Pill
- עם Buffalo Springfield
- עם Crosby, Stills & Nash
- אלבומי אולפן שלא שוחררו
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ניל יאנג (באנגלית)
ניל יאנג, ברשת החברתית פייסבוק
ניל יאנג, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ניל יאנג, ברשת החברתית אינסטגרם
ניל יאנג, סרטונים בערוץ היוטיוב
ניל יאנג, ברשת החברתית Goodreads
ניל יאנג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ניל יאנג, באתר AllMovie (באנגלית)
ניל יאנג, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ניל יאנג, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
ניל יאנג, באתר ספוטיפיי
ניל יאנג, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
ניל יאנג, באתר Last.fm (באנגלית)
ניל יאנג, באתר AllMusic (באנגלית)
ניל יאנג, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ניל יאנג, באתר דיזר
ניל יאנג, באתר Yandex.Music (ברוסית)
ניל יאנג, באתר Discogs (באנגלית)
ניל יאנג, באתר Songkick (באנגלית)- ניל יאנג, באתר Genius
- ניל יאנג, באתר SecondHandSongs
- ניל יאנג, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
ניל יאנג, באתר בילבורד (באנגלית)
ניל יאנג, באתר טיידל (באנגלית)- ניל יאנג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rolling Stone, Best Musicians, Artists of All Time According to Rolling Stone, באתר הרולינג סטון, December 3, 2010
- ^ 1 2 יואב קוטנר, "הגיע הזמן של ניל יאנג", מעריב, 1 במרץ 1979
- ^ איתמר זהר, התגובה של ג'וני מיטשל לשיר של ניל יאנג, באתר הארץ, 20 בפברואר 2020
- ^ אורי זר אביב, ריצ'י פוראי מלהקת "באפלו ספרינגפילד" יופיע בישראל באוגוסט, באתר הארץ, 30 במאי 2012
איתמר זהר, ריצ'רד פוראי ביטל את הופעתו בירושלים בחודש הבא, באתר הארץ, 4 ביולי 2012 - ^ 1 2 יואב קוטנר, ארבעה בראש אחד, מעריב, 13 בספטמבר 1979
- ^ רון מיברג, דיוקן הזמר כאיש צעיר, באתר מעריב אונליין, 16 במאי 2020
- ^ יגאל כ"ץ, ישנים אך טובים - אחרי הבהלה לזהב - ניל יאנג, על המשמר, 27 באפריל 1972
- ^ שרון קנטור, עכבר העיר, 40 שנה ל-Harvest: האלבום ששם את ניל יאנג באמצע הדרך, באתר הארץ, 14 בפברואר 2012
- ^
בן שלו, כולם מדברים על החדש של בוב דילן. דווקא החדש של ניל יאנג ראוי לשבחים, באתר הארץ, 22 ביוני 2020
- ^ זאב רב-נוף, מוסיקה עם כל דבר, דבר, 11 באוגוסט 1978
- ^ שרון מולדבי, תקליט - הקאנטרי הישן והטוב - ניל יאנג, דרכים ישנות, סי.בי.אס, חדשות, 12 בנובמבר 1985
- ^ איציק יושע, ניל יאנג לא יבוא. ליונל ריצ׳י אולי, חדשות, 21 במאי 1986
- ^ שרון מולדבי, כיף לשוב ולהתאהב באמן שגדלת עליו. ניל יאנג, 43, חוזר עם חיוניות יצירה באלבום חדש, "הצליל הזה בשבילך", חדשות, 19 במאי 1988
- ^ גיורא פרבר, תקליטים חדשים - רוק - מעורר השתאות - ניל יאנג "חופש", חדשות, 9 בנובמבר 1989
- ^ רון מיברג, עד שנתפס במלכודת, חדשות, 24 באוגוסט 1989
- ^ 1 2 יוסי בבליקי, הקהל "הרחב" עומד להפסיד את זה. אני מקווה שאתם לא, באתר גלובס, 14 במאי 2000
- ^ יוסי בבליקי, תשוקה שחורה, באתר גלובס, 18 באפריל 2002
גידי אביבי, סיור מודרך בממפיס, באתר הארץ, 11 באפריל 2002 - ^ גידי אביבי, מר, קר ומנוכר, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2003
ג'ון פרלס, שיר מספר אחת, שיר מספר שלוש ושיר עשר, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2003
יוסי בבליקי, אפילו לא שנייה אחת מיותרת, באתר גלובס, 18 בספטמבר 2003 - ^ עכבר העיר, בסוף השבוע יצא סרטו החדש של ניל יאנג, באתר הארץ, 15 במרץ 2004
- ^ שירות גלובס, ניל יאנג מנותח, באתר גלובס, 3 באפריל 2005
- ^ רויטרס, נדחתה שוב יציאת סדרת "Archives" של ניל יאנג, באתר הארץ, 1 ביולי 2007
- ^ ג'ף לידס, הבה נדיח את הנשיא, באתר הארץ, 23 באפריל 2006
יואב קוטנר, אמריקן איידול, באתר גלובס, 25 במאי 2006 - ^ רויטרס, "Chrome Dreams" של ניל יאנג ייצא באוקטובר, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
- ^ בן שלו, שיר לאנשים הרגילים, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2007
- ^ ג'ון פרלס, ניו יורק טיימס, הדרכים האבודות שהובילו הביתה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2007
עדו גבר, עכבר העיר, ניל יאנג ממשיך לבעור, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2007
רוני מרגלית, עכבר העיר, צעיר לנצח: ניל יאנג ריגש את הברלינאים, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2008 - ^ תמר סוקניק, מגעים להבאת ניל יאנג להופעה בישראל, באתר הארץ, 15 במרץ 2008
- ^ חמי אוזן, רעש מזוקק: על "Le Noise" של ניל יאנג, באתר וואלה, 1 באוקטובר 2010
ניב הדס, "Le Noise": יאנג לנצח, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2010 - ^ נדב הולנדר, ג'ונתן דמי בעקבות ניל יאנג, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2012
- ^ גיל מטוס, קול הקמפוס, ניל יאנג יוצר געגוע לתוכן וצורה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2012
שרון מולדאבי, חוגג את העבר ללא בושה, באתר גלובס, 4 בנובמבר 2012
מני אבירם, החדש של ניל יאנג: מסע מדיטטיבי בחסות גיטרה, באתר וואלה, 31 באוקטובר 2012 - ^ אלכסיס פטרידיס, הגרדיאן, אל תפקפקו בכנות של ניל יאנג, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2012
- ^ סגול 59, עכבר העיר, צעיר לנצח: האלבום החדש והמפתיע של ניל יאנג, באתר הארץ, 8 במאי 2014
- ^ בן שלו, ניל יאנג: יתרון ההקלטה המצ'וקמקת, באתר הארץ, 20 במאי 2014
שי להב, זה ניל יאנג והוא עושה מה שבא לו, באתר ynet, 20 במאי 2014 - ^ בן שלו, ניל יאנג יופיע בישראל בקיץ, באתר הארץ, 15 בינואר 2014
- ^ בוטלה ההופעה של ניל יאנג בישראל, באתר "Time Out ישראל", 13 ביולי 2014
אפרת אהרוני, המופע של ניל יאנג בוטל - רוכשי הכרטיסים יקבלו החזר מלא, באתר גלובס, 13 ביולי 2014 - ^ רויטרס, ניל יאנג כועס על דונלד טראמפ: "השתמש בשיר שלי בלי אישור", באתר מעריב אונליין, 17 ביוני 2015
- ^ יוסי חרסונסקי, ניל יאנג מבקר את טראמפ לאחר שאיבד את ביתו בקליפורניה 18 בנובמבר 2018
- ^ לראשונה זה שבע שנים: שיר חדש לניל יאנג ו"קרייזי הורס", באתר הארץ, 2 בספטמבר 2019
- ^ ניצן פינקו, ניל יאנג מכר את זכויות השירים שלו תמורת 150 מיליון דולר, באתר הארץ, 6 בינואר 2021
- ^ ניצן פינקו, ניל יאנג דורש מספוטיפיי להסיר את שיריו בגלל פודקאסט נגד חיסונים, באתר הארץ, 25 בינואר 2022 ספוטיפיי הסירה את המוזיקה של ניל יאנג בעקבות מחאתו על פודקאסט נגד חיסונים, באתר הארץ, 27 בינואר 2022
- ^ ניו יורק טיימס, אחרי ניל יאנג, גם ג'וני מיטשל תסיר את המוזיקה שלה מספוטיפיי, באתר הארץ, 29 בינואר 2022
- ^ ניצן פינקו, בעקבות ניל יאנג, גם גרהאם נאש נוטש את ספוטיפיי, באתר הארץ, 2 בפברואר 2022
- ^ שירה נאות, ניל יאנג חוזר לספוטיפיי: "תקבלו איכות נחותה יותר מזו שהקלטנו", באתר הארץ, 13 במרץ 2024
- ^ Zoe G. Phillips, Neil Young Returning to Spotify After Joe Rogan Boycott, The Hollywood Reporter, 2024-03-13 (באנגלית אמריקאית)
- ^ רויטרס, עכביש ושמו ניל יאנג, באתר הארץ, 13 במאי 2008
- ^ הגרדיאן, בגלל שימוש במריחואנה: האזרחות האמריקאית של ניל יאנג מתעכבת, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2019
- ^ David Carr, Neil Young Comes Clean, September 20, 2012
- ^ איי.פי., ניל יאנג והמכונית החשמלית, באתר הארץ, 11 ביוני 2008
- ^ שחר סמוחה, שי אגסי, ניל יאנג מאחוריך, באתר הארץ, 22 במאי 2009
- ^ יניב מגל, ניל יאנג כועס: מה עם איכות המוזיקה?, באתר גלובס, 31 ביולי 2008
- ^ ניל יאנג ישיק נגן מוזיקה מקצועי בקיקסטארטר, באתר גלובס, 10 במרץ 2014
- ^ דפנה ארד, אוסטין, טקסס, ניל יאנג השיק נגן מוזיקה חדש, באתר הארץ, 12 במרץ 2014
| איש השנה של MusiCares | |
|---|---|
|
| פרס ג'ונו לאמן השנה | |
|---|---|
|