ניקולאי לסקוב

ניקולאי לסקוב
Николай Леско́в

ניקולאי לסקוב, דיוקן מאת ולנטין סרוב
לידה	4 בפברואר 1831 (יוליאני) גורוחובו, מחוז אוריול, רוסיה, האימפריה הרוסית
פטירה	21 בפברואר 1895 (יוליאני) (בגיל 64) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
מדינה	האימפריה הרוסית
מקום קבורה	ליטרטורסקיה מוסטקי
שם עט	М. Стебницкий
שפות היצירה	רוסית
סוגה	רומן קצר, סיפור סקטץ', סיפור קצר, סקאז
יצירות בולטות	ליידי מקבת ממחוז מצנסק
חתימה

ניקולאי לסקוב, דיוקן בעיפרון משנת 1888–1889

נִיקוֹלָאי סֶמְיוֹנוֹבִיץ' לֶסְקוֹב (Николай Семёнович Леско́в‏, לפי כללי הכתיב הישנים Лѣсковъ‏; 4 בפברואר (לפי הלוח הגרגוריאני: 16 בפברואר)‏ 1831 – 21 בפברואר (לפי הלוח הגרגוריאני: 5 במרץ)‏ 1895) היה סופר פרוזה ועיתונאי רוסי. פרסם יצירות גם בשם העט מ' סטבניצקי (М. Стебницкий).

בכתיבתו שילב בין ביקורתיות מודרנית לבין כבוד רב למסורת הרוסית העממית.

ביוגרפיה

לסקוב נולד בכפר גּוֹרוֹחוֹבוֹ (Горохово; כיום במחוז אוריול). סבו היה כומר; אביו, סמיון לסקוב, קיבל חינוך דתי נוצרי, אבל עבד כחוקר פלילי וקיבל עבור זה תואר אצולה ואדמות. אמו, יליזבטה הייתה בית למשפחת אצילים ממוסקבה, אלפיירוב,

בגימנסיה לא היה לסקוב תלמיד מצטיין, ובמקום להמשיך את לימודיו הלך לעבוד כמעתיק בבית משפט מקומי, אבל המשיך ללמוד באופן עצמאי וליצור קשרים עם אנשי האינטליגנציה המקומית. עם מות אביו עבר לקייב אל דודו, פרופסור באוניברסיטה, ועבד שם כפקיד בלשכת המס. בקייב הכיר לסקוב את התרבות האוקראינית והפולנית, והעמיק את הידע שלו במסורת הנוצרית הרוסית.

ב־1857 התחיל לעבוד בחברת מסחר של סקוט, קרוב משפחתו האנגלי, ובמסגרת העבודה הזאת נסע בכל רחבי רוסיה ולמד את התרבות העממית והן את התרבות האנגלית של סקוט. במהלך הנסיעות התחיל לכתוב רשימות קצרות על חיי האנשים באזורים המרוחקים של המדינה. את הרשימות שלח לעיתונים בקייב ובסנקט פטרבורג, ובשנת 1860 נדפסה לראשונה אחת מהן. ב־1861 עבר להתגורר בסנקט פטרבורג, ובמהרה התפרסם כעיתונאי מוכשר. בשל סגנונו הביקורתי הוא אף קנה לעצמו מספר אויבים.

לאחר תקופה קצרה של התעניינות בסוציאליזם, החליט לסקוב לדגול בשמרנות, ופרסם מאמרים בגנות קבוצות מהפכניות. ב־1864 התחיל לפרסם בהמשכים את הרומן "לשום מקום" (Некуда), שבו גינה את הרוחות הניהיליסטיות של חלק מהמהפכנים הרוסים, אם כי הביע תמיכה ברפורמות חברתיות הדרגתיות. בעקבות הרומן איבד לסקוב סופית את תמיכת חוגי השמאל באינטליגנציה הרוסית, שהאשימה אותו בשיתוף פעולה עם המשטרה החשאית. בעקבות זאת כמה מיצירותיו של אותה תקופה לא זכו אז לפרסום ציבורי, בהן הנובלה "ליידי מקבת של נפת מְצֶנְסְק" (Леди Макбет Мценского уезда), שהייתה לימים לאחד מחיבוריו הידועים ביותר.

עם השנים הלכה והתגברה יכולתו האמנותית, והוא לא בחל ביצירה ספרותית ניסיונית: בסיפורים אחדים חיקה את השפה המיושנת של המאה ה-18, באחרים כתב בלשון עממית פשוטה. לעיתים חיקה את סגנון מספרי הסיפורים הרוסים הכפריים ושיבש במכוון מילים לועזיות כך שיישמעו רוסיות יותר – כך, למשל, הוא הופך את המילה пропаганда ("פרופגנדה", תעמולה), ל־пропуганда, שמזכירה את המילה הרוסית пуганый ("מבוהל") ורומז לכך שתעמולה היא הפחדה. הוא עסק רבות בחיי פשוטי העם הכפריים ובנתק שבינם לבין האצולה והשלטונות. אחד מסיפוריו הידועים והמייצגים ביותר, "האיטר" (Левша), עוסק במכונאי איטר, פוזל ולכאורה רפה שכל מהעיר טולה שמגויס על ידי הצאר כדי לבנות מכונה חדשנית זעירה שתציג למכונאים האנגלים את היכולת הגבוהה של האומנים הרוסים. האיטר מצליח לבנות מכונה שמרשימה לטובה את האנגלים, שמזמינים אותו להישאר לעבוד אצלם, אך הוא בוחר לחזור למולדתו. עם חזרתו השלטונות זונחים אותו והוא מת ממחלה, אך נשאר נאמן לרוסיה עד הרגע האחרון של חייו.

לסקוב הרבה לעסוק ביצירותיו בדת. בחלק מספריו המוקדמים אנשי הכמורה הם הדמויות החיוביות, שמפשרות בין המהפכנים החברתיים לבין השמרנים. הוא אף למד מקרוב את אורח חייהם של אדוקי האמונה הישנה, שהתפצלו מהכנסייה הרוסית במאה ה־17 ושל כתות רוסיות אחרות. למרות נאמנותו לנצרות הרוסית המסורתית, החל בשנות ה־80 של המאה ה־19 לבקרה ולהאשימה בשמרנות יתרה, בלאומנות ובקשר הדוק מדי עם המדינה, והגדיר אותה "ביזנטית יותר מנוצרית". לסקוב החל להתעניין בנצרות פרוטסטנטית ולפרסם מאמרים בזכות האקומניזם – איחוד בין הזרמים הנוצריים השונים ברוח הברית החדשה הטהורה. בכך היה קרוב להשקפותיו של לב טולסטוי, שהתרשם ממנו וקרא לו "סופר העתיד". לסקוב גם סירב לגנות את הביקורת החריפה של טולסטוי כלפי הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, שעוררה באותה תקופה תסיסה ציבורית רחבה. בשל הביקורת של לסקוב כלפי הדת והמשטר הוא פוטר מעבודתו במשרד החינוך הרוסי, אך זכה לאהדה מחודשת של החוגים הליברליים והמהפכניים בחברה הרוסית.

לסקוב היה נשוי פעמיים. מאשתו השנייה הוא התגרש ב־1877 והמשיך לגדל את בנו אנדריי לבדו. לסקוב מת בסנקט פטרבורג ב־1895.

מורשת

לסקוב זכה לפרסום יחסית מועט בחייו, אך במאה ה-20 סופרים רוסים רבים, בהם אנטון צ'כוב ומקסים גורקי, ציינו אותו כאחת מהדמויות הספרותיות שהשפיעו עליהם. גורקי אמר עליו, כי הוא "לא היה נרודניק (מהפכן), לא סלאבופיל (לאומן), לא תומך במערב ולא שמרן" – אלא סופר בעל קול ייחודי, וביקורתי כלפי כל הזרמים בחברה. בשנת 1903 כל כתביו פורסמו מחדש ב־36 כרכים ועוררו עניין ציבורי מחודש.

לאחר מהפכת אוקטובר המשטר הבולשביקי הכריז שיצירת לסקוב בורגנית ואינה מתאימה לרוח הסוציאליזם ויצירותיו הודפסו מעט מאוד במשך שנים רבות, אך הוא לא נשכח על ידי הרוסים שנמלטו מפני השלטון החדש. כך, בשנת 1926 חוקר הספרות הגולה דמיטרי סוויאטופולק-מירסקי (Дмитрий Святополк-Мирский) אמר על לסקוב: "אנשים רוסים מכירים את לסקוב בתור הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בנו של ניקולאי לסקוב, אנדריי, כתב את הביוגרפיה שלו; הוא סיים לערוך אותה לפני מלחמת העולם השנייה, אך היא יצאה לאור רק בשנת 1954. בסוף שנות החמישים, בתקופת ההפשרה של חרושצ'וב, מבחר כתביו יצא לאור ב־11 כרכים. כמה מספריו הידועים זכו בברית המועצות לעיבוד בקולנוע ובתיאטרון. עבודותיו על הדת זכו לפרסום רחב מחודש רק בתקופת הגלאסנוסט בשנות ה־80 ובשנת 1996 החלה הוצאה מחדש של כל כתביו בשלושים כרכים.

היחס של לסקוב ליהודים

בעקבות הפוגרומים נגד היהודים בין השנים 1881–1882 ("הסופות בנגב") הקימה ממשלת הצאר ועדת חקירה לאירועים. לסקוב הוזמן להשתתף בוועדה בעקבות היכרותו המעמיקה עם כל העמים והדתות ברחבי רוסיה. לסקוב סיכם את דעתו על הנושא במאמר ארוך בשם "מספר הערות על השאלה היהודית" (Несколько замечаний по еврейскому вопросу). במאמר דחה את הטענות הנפוצות על כך שהיהודים מנצלים את פשוטי העם הרוסים, האוקראינים, הבלארוסים והליטאים ומרמים אותם בעסקאות של הלוואה בריבית וכן על כך שהיהודים גורמים בכוונה להפצת האלכוהוליזם בקרב הרוסים. לדעת לסקוב, היהודים מעוניינים בעיקר לשמור על אורח חייהם המסורתי והנבדל מהעמים הסובבים אותם ואינם מתכוונים לפגוע בעמים אחרים בדרך כלשהי, ועל כן אין להטיל את האשמה בבעיות הכלכליות והחברתיות של רוסיה על היהודים. המלצתו המרכזית להקטנת החיכוך בין היהודים ושאר העמים ברוסיה הייתה לבטל את מגבלות תחום המושב ולהתיר ליהודים להתיישב בכל מקום ברוסיה ולהתערבב עם העם הרוסי.

ספריו שתורגמו לעברית

• ליידי מקבת ממחוז מצנסק, קובץ סיפורים, תורגם מרוסית בידי צבי ארד
• הנודד הקסום: פבלין, האיטר. תורגם מרוסית בידי יצחק שנהר
• ליידי מקבת ממחוז מצנסק / הנווד המוקסם - סיפורים, תורגמו מרוסית בידי דינה מרקון

לקריאה נוספת

• Несколько слов о писателе Н. С. Лескове, А Шелаева, 1986

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ניקולאי לסקוב בוויקישיתוף

• כתבי ניקולאי לסקוב בפרויקט בן-יהודה
• ביוגרפיה באתר kirjasto.sci.fi (באנגלית)
• ביוגרפיה באתר rustrana.ru(הקישור אינו פעיל) (ברוסית)
• יצירות לסקוב, באתר lib.ru (ברוסית)
• דינה מרקון, ניקולאי לסקוב מרוסית לעברית: לבטים של מתרגמת, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2016
• ניקולאי לסקוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ניקולאי לסקוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ניקולי סמיונוביץ לסקוב (1831-1895), דף שער בספרייה הלאומית
• ניקולאי לסקוב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ניקולאי לסקוב, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ניקולאי לסקוב, באתר Discogs (באנגלית)