נקסום

נקסום (בלטינית: Nexum) היה מונח בחוק הרומי בתקופת הרפובליקה המוקדמת שציין את שעבוד הגוף.^[1] נקסום נבדל מעבדות בכך שהאזרח הרומי שמר על זכויותיו.^[2] הנקסום כלל טקס של שבועה בעלת תבנית קבועה, בנוכחות עדים, מאזניים ונחושת (בלטינית: Per aes et libram).^[3]^[4] מבחינה זו, הוא דמה למנקיפיום (Mancipium Mariae) או כמו שנקרא מאוחר יותר - מנקיפטיו (Mancipatio), טקס העברת מקרקעין, עבדים ובהמות עבודה.^[2] משועבד גוף, נקרא נקסוס (לטינית: Nexus) וברבים, נקסי (בלטינית: Nexi).^[5] ייתכן כי הנקסום נחתם במעמד ההלוואה, במטרה להבטיח תשלום חוב עתידי וייתכן כי הלווה שיעבד עצמו כאשר לא היה באפשרותו לפרוע את החוב.^[1] הנקסום בוטל רשמית בסוף המאה ה-4 לפנה"ס.^[6]

רקע

הקנטוריון הזקן

דוגמה מוקדמת לטיפול בחוב בחברה הרומאית ניתן למצוא בסיפור על הקנטוריון הזקן אשר מתרחש בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. בעיבוד הספרותי המאוחר של ליוויוס מגיע הקנטוריון הזקן לפורום, ומספר כיצד, בזמן שלחם בגבורה נגד הסַבִּינִים (Sabines) נשׂרף בית החווה שלו במהלך פשיטת אויב, מקנהו נחטף, והוא נותר בחוסר-כל. לאחר שכילה את הונו המשפחתי, נאלץ ללוות ושקע בחובות. בעלי-חובו, במקום להתנהג אליו בכבוד כפועל שׂכיר, נהגו בו כבעבד, כלאו אותו והכו בו. הופעתו של הקנטוריון הזקן בפורום הרומאי גרמה לתסיסה בין אזרחי רומא שדרשו כינוס דחוף של הסנאט על מנת למצוא פתרון לסוגיית החובות.^[7] תסיסה זו הייתה בין הגורמים שמציין ליוויוס לפרישה הראשונה (First secessio plebis) של הפלבּאים – אירוע מכונן של התקופה הרפובליקנית. תסיסה על רקע חובות לא מוזכרת במקורות שוב עד למאה ה-4 לפנה"ס.

יש חוקרים הרואים בתסיסה של המאה ה-5 לפנה"ס, השלכה של מקורות מאוחרים יותר לאור התסיסה של המאה ה-4 לפנה"ס.^[8] עם זאת, "תריסר הלוחות" (Twelve Tables) שנכתבו ב-449 לפנה"ס, נגעו, בין היתר, גם בסוגיית החוב, דבר המצביע על חשיבות הנושא בעיני מחוקקי הדקמוויראט (מוסד שבמשך שנתיים החליף את הקונסולים ותפקידו היה לכתוב את החוק הרומאי).

תריסר הלוחות

תריסר הלוחות אשר נכתבו בעקבות דרישת הפלבּאים להעלות את החוק על כתב, קבעו כי אזרח רומי שהובא על ידי הנושה בפני מגיסטרטוס ושחובו אומת, היה זכאי לקבל 30 יום על מנת לפרוע את החוב. אם הלווה לא החזיר את החוב במהלך 30 הימים, הוא הובא פעם נוספת בפני המגיסטרט. לאחר שהוכח כי החוב טרם שולם, המגיסטרט שייך את הלווה אל הנושה. בנקודה זו, רשאי היה הנושה לשים ידיו על הלווה ולקחתו לעבד. אזרח שהיה מוכן לקחת את מקום הלווה או לפרוע את חובו, היה רשאי להוריד את ידו של הנושה מהלווה ובכך להפוך למגנו (בלטינית: Vindex). כאן, נעשית הבדלה בין שני מעמדות בכלכלה הרומית של תקופה זו. רק אזרח חופשי בעל רכוש ומעמד (Adsiduus) (אזרח היכול לשלם על הציוד הדרוש לשירות צבאי), יכול היה לשמש מגן לאדסידואוס אחר. כל אחד יכול היה לשמש מגן לפרולטריוּס (Proletariat), אדם שנחשב חסר רכוש, ונרשם בקנסוס כבעל צאצאים (בלטינית: Proles) בלבד. אם לא התייצב מגן, הנושה כבל את הלווה לתקופה של 60 יום. הלווה יכול היה להאכיל את עצמו, אך אם לא היה באפשרותו, על הנושה היה לדאוג לו למזון. במהלך 60 הימים, היה על הצדדים למצוא פתרון לבעיית החוב. בתום התקופה המוקצבת, הלווה נלקח לקומיטיום בשלושה ימי שוק עוקבים, על מנת להכריז על החוב. הדבר פרסם את המקרה ונתן אפשרות לאזרחים לעזור ללווה. לאחר 60 יום, אם לא הגיעו הצדדים להסכם, הלווה נלקח אל המגיסטרט בפעם השלישית. לאחר שהוכח שהחוב עדיין לא שולם, הנושה היה רשאי למסור את הלווה להוצאה להורג או למוכרו מעבר לנהר הטִיבֶּר, כלומר, מחוץ לגבולות רומא, אל האֶטרוּסקים. אדם שנמכר מעבר לנהר הטיבּר איבד את אזרחותו הרומית ועמה את כלל זכויותיו בעיר רומא ובקהילות הלטיניות. תריסר הלוחות קבעו שאם יש מספר נושים, ניתן לבתר את גופו של הלווה למספר החלקים התואם.^[8] כבר בתקופה שנכתבו בה תריסר הלוחות, היה איסור על מכירת אזרח רומאי לעבדות בתחומי העיר. מכאן נובעת חומרת העונש ונוהלו הנוקשה, הנועד להרתעה.^[2]

הנקסום כאמצעי מגשר

הנקסום היווה אפשרות נוספת שמטרתה הייתה לגשר בין שני הצדדים. כמשועבד, הלווה נותר בחיים ולפחות ברמת החוק, שמר על זכויותיו כאזרח רומאי. נקסוס ששילם את חובו חזר להיות אזרח מלא, תוך קבלה מחדש של כל זכויותיו. הנושה לא קיבל תמורה כלכלית מהרג הלווה והתמורה ממכירתו מעבר לטיבּר הייתה חד פעמית. בעזרת הנקסום, הנושה יכול היה להשתמש במשועבדים זמן רב בתור עובדי אדמה.^[9]

יישום הנקסום

הנקסום והמשועבד

כעקרון, נותר הנקסוס משועבד עד לסיום תשלום החוב. עקרון חישובי שהקשה על החייבים עוד יותר היה הנוהג לחשב את הריבית ולהתחיל את התשלום קודם כל על חשבון הריבית, ורק אז על חשבון הקרן. מנהג זה פסק בעקבות חוקי ליקיניוס-סקסטוס (Lex Licinia Sextia) בשנת 367 לפנ׳. במקרים בהם הצליח החייב להחזיר את חובותיו, מצב הנקסום היה זמני, וניתן לראות בו סוג של חוזה עבודה. במקרים בהם לא שולם החוב הפך השעבוד לקבוע. גם אם השעבוד נתפס כחוזה, ישנה עדות על נקסי שהוכו וסבלו התעללות מינית מצד הנושים. סביר להניח שהנקסום היה גמיש ושכמה מהווריאציות או כולן התקיימו בפועל.^[9] ליוויוס מרמז על גיוון הנקסום כאשר הוא מתייחס לאנשים אשר כבולים בשלשלאות ולאלה שלא כבולים. ייתכן שהכבולים בשלשלאות היו משועבדים בגלל חובות ואלה שלא, היו משועבדים מרצון, כאמור, בדומה לחוזה עבודה.^[2]

אב המשפחה ובניו

היו מקרים שאב המשפחה שעבד את בנו/בניו במקומו (סמכות אב על בני המשפחה הייתה מוחלטת). לפי תריסר הלוחות, היה ומכר אב את בנו שלוש פעמים, והשתחרר הבן בשלישית, אינו חוזר לסמכות האב, ועומד ברשות עצמו. מצב בו נמכר אדם לעבדות סטנדרטית ושוחרר שלוש פעמים, ככל הנראה, היה נדיר מכדי להקדיש לו חוק. מכאן, ניתן להסיק שהלוחות התייחסו למצב בו הבן הושכר בעזרת הנקסום. הדבר מחזק את הטענה שלפחות בכמה מהמקרים, הנקסום היה חוזה עבודה.^[2]

בעלי ההון והאדמות הציבוריות

רוב אדמת הציבור (בלטינית: Ager publicus) שנכבשה מידי אויביה של רומא, הגיעה לבסוף לידיהם של בעלי ההון. מצב שכזה הגביר את הצורך בעובדי אדמה מרובים. הנקסום אפשר ניצול של המשועבדים למטרה זו. אף על פי שהיו בתקופה הרפובליקנית המוקדמת עבדים (אשר לרוב עבדו במשק הבית^[2]) וחקלאים שכירים, רוב העבודה על אדמת בעלי ההון נעשתה, ככל הנראה, על ידי הנקסי. אם כך, ניתן לראות את הנקסום כאמצעי לניצול כוח העבודה של האיכרים חסרי הממון, אשר בו זמנית הגביל את הכוח הכלכלי של אותם איכרים והותיר את הכוח בידיהם של בעלי ההון.^[9] כך הפך הנקסום לשיטה שאפשרה לבעלי ההון להשיג כוח עבודה יעיל לעיבוד אדמותיהם.

עם הזמן, אזרחים חסרי אמצעים רבים מצאו עצמם משועבדים לבעלי ההון והדבר היווה את הבסיס לתסיסה של המאה ה-4 לפנה"ס שלבסוף הובילה לחקיקה להקלת חובות וביטול הנקסום.^[9]

חקיקה הדרגתית וביטול הנקסום

חקיקה להקלת עול הלווה

ב-367 לפנה"ס, הטריבונים ליקניוס (Gaius Licinius Stolo) וסקסטיוס (Lucius Sextius), נאבקו והעבירו לבסוף את החוק (Lex Licinia Sextia) שקבע כי הריבית שכבר שולמה תוחסר מקרן ההלוואה והשאר ישולם בשלושה תשלומים שנתיים. חקיקה זו, הייתה הראשונה שפעלה באופן ישיר להקלת החובות. בעשורים שלאחר מכן הגבילו מהלכי חקיקה נוספים את גובה הריבית המותרת, והקלו את תנאי התשלום.^[10]

לפי ליוויוס, הוקמה ב-352 לפנה"ס מערכת משכנתאות ממשלתית והליכי פשיטת רגל שפוקחה על ידי וועדה של שני פטריקים ושלושה פלבּאים. עוד מספר ליוויוס שב-344 לפנה"ס, הנושים קיבלו עונשים חמורים, וב-342 לפנה"ס הועבר חוק (Lex Genucia) שאסר על ריבית לאלתר, אם כי חוק זה כמעט שלא נאכף.^[10]

ביטול הנקסום

בסוף המאה ה-4 לפנה"ס בוטל מוסד הנקסום בחקיקה רשמית (Lex Poetelia Papiria). ההיסטוריונים העתיקים הציגו גרסאות שונות לשנת ביטול החוק ולנסיבותיו:

ליוויוס מציין כי הנקסום בוטל ב-326 לפנה"ס, בעקבות התאווה והאכזריות של נושה אחד, לוּקִיוּס פָּאפִּירִיוּס (בלטינית: Lucius Papirius), אשר גאיוס פוּבְּלִילִיוּס (בלטינית: Gaius Publilius) השתעבד לו בעקבות חובו של אביו. פאפיריוס חשק בפובליוס ולאחר שלא הצליח לפתות אותו בשיחה, החל לאיים עליו ולבסוף הורה להלקות אותו. פובליוס פרץ לרחוב ועורר זעם רב בקרב האזרחים. הסנאט נאלץ להעביר חוק שלא יאפשר כבילה בשלשלאות אלא במקרה של עבירה על החוק ושחוב יוכל להיפרע רק בעזרת כסף. כתוצאה מכך, שוחררו המשועבדים והוחל איסור לשעבדם שוב.^[11] דיוניסיוס מהליקרנסוס מתאר את הסיפור באופן דומה אך מציין כי פובליוס השתעבד כדי להשׂיג כסף לתשלום הוצאות הלוויה של אביו.^[12]

וארו טוען, לעומת זאת, שהנקסום בוטל ב-313 לפנה"ס, כאשר גאיוס פּוֹאֶטֶלִיוּס לִיבּוֹ ויסוֹלוּס (Gaius Poetelius Libo Visolus) היה דיקטטור. הוא מציין כי משועבדי הגוף שוחררו לאחר שנשבעו שאינם עבדים.^[5]

שעבוד הגוף לאחר ביטול הנקסום

שעבוד הגוף בעקבות חוב נותר ברפובליקה הרומית גם לאחר ביטול הנקסום והמשיך להיות מיושם באישור בית המשפט. עם זאת, לא ניתן היה להשתעבד מרצון.^[2] כך או כך, בעיית החובות הלכה והקטנה ככל שרבו הישׂגיה של רומא בשׂדה הקרב, וככל שהתעצמה ההתפשטות האימפריאליסטית.

קישורים חיצוניים

נקסום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Graham Speake, A Dictionary of Ancient History, Cambridge, Mass: Basil Blackwell Ltd, 1994, עמ' 436
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Cornell, T.J, The Beginnings of Rome, London, New York: Routledge, 1995, עמ' 280-283
^ Hornblower, Simon and Antony Spawforth, The Oxford classical dictionary 4th ed., Oxford; New York: Oxford University Press, 2012, עמ' 1012
^ Graham Speake, A Dictionary of Ancient History, Cambridge, Mass: Basil Blackwell Ltd, 1994, עמ' 392
^ ¹ ² Varro, תרגום: Roland G. Kent, On the Latin Language I: Books V-VII, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1938, עמ' 359-361
^ F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient History 2nd Ed. Vol. VII Vol. II: The Rise of Rome to 220 BC, Great Britain: Cambridge University Press, 1990, עמ' 215
^ Titus Livius, The History of Rome, Perseus Digital Library, 2.23 ,Trans: D. Spillan, A.M, M.D, 1857
^ ¹ ² Forsythe, Gary, A Critical History of Early Rome : From Prehistory to the First Punic War, Berkeley: University of California Press, 2005, עמ' 217-219
^ ¹ ² ³ ⁴ F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient History 2nd Ed. Vol. VII Vol. II: The Rise of Rome to 220 BC, Great Britain: Cambridge University Press, 1990, עמ' 330-331
^ ¹ ² T.J. Cornell, The Beginnigs of Rome, London, New York: Routledge, 1995, עמ' 332
^ Titus Livius, [www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.02.0155%3Abook%3D8%3Achapter%3D28 The History of Rome], Perseus Digital Library, Trans: D. Spillan, A.M., M.D, 1857, 2.28
^ Dionysius of Halicarnassus, תרגום: Earnest Cary, Roman Antiquities, Volume VII, Book 11, Fragments of Books 12-20, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1950, עמ' 323-325

[הערה_מספר_20170823054921:0-1] ¹ ² Graham Speake, A Dictionary of Ancient History, Cambridge, Mass: Basil Blackwell Ltd, 1994, עמ' 436

[הערה_מספר_20170823054921:6-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Cornell, T.J, The Beginnings of Rome, London, New York: Routledge, 1995, עמ' 280-283

[3] Hornblower, Simon and Antony Spawforth, The Oxford classical dictionary 4th ed., Oxford; New York: Oxford University Press, 2012, עמ' 1012

[4] Graham Speake, A Dictionary of Ancient History, Cambridge, Mass: Basil Blackwell Ltd, 1994, עמ' 392

[הערה_מספר_20170823054921:8-5] ¹ ² Varro, תרגום: Roland G. Kent, On the Latin Language I: Books V-VII, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1938, עמ' 359-361

[6] F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient History 2nd Ed. Vol. VII Vol. II: The Rise of Rome to 220 BC, Great Britain: Cambridge University Press, 1990, עמ' 215

[הערה_מספר_20170823054921:1-7] Titus Livius, The History of Rome, Perseus Digital Library, 2.23 ,Trans: D. Spillan, A.M, M.D, 1857

[הערה_מספר_20170823054921:4-8] ¹ ² Forsythe, Gary, A Critical History of Early Rome : From Prehistory to the First Punic War, Berkeley: University of California Press, 2005, עמ' 217-219

[הערה_מספר_20170823054921:2-9] ¹ ² ³ ⁴ F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient History 2nd Ed. Vol. VII Vol. II: The Rise of Rome to 220 BC, Great Britain: Cambridge University Press, 1990, עמ' 330-331

[הערה_מספר_20170823054921:3-10] ¹ ² T.J. Cornell, The Beginnigs of Rome, London, New York: Routledge, 1995, עמ' 332

[11] Titus Livius, [www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.02.0155%3Abook%3D8%3Achapter%3D28 The History of Rome], Perseus Digital Library, Trans: D. Spillan, A.M., M.D, 1857, 2.28

[12] Dionysius of Halicarnassus, תרגום: Earnest Cary, Roman Antiquities, Volume VII, Book 11, Fragments of Books 12-20, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1950, עמ' 323-325

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]