סטיבן הרפר

סטיבן הרפר
Stephen Harper
	סטיבן הרפר
לידה	30 באפריל 1959 (בן 65); טורונטו, אונטריו
שם לידה	Stephen Joseph Harper
מדינה	קנדה
השכלה	אוניברסיטת קלגרי; John G. Althouse Middle School; Richview Collegiate Institute; הקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה ;
מפלגה	המפלגה השמרנית
בת זוג	לורין הרפר
	www.stephenharper.com
	6 בפברואר 2006 – 4 בנובמבר 2015; (9 שנים)
מונרך בתקופה	אליזבת השנייה
	→ פול מרטין ג'סטין טרודו ←
פרסים והוקרה
	פרס וודרו וילסון לשירות הציבור (6 באוקטובר 2006); מדליית יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה (2012); מדליית המאה של אלברטה (2005); מדליית יובל הזהב של המלכה אליזבת השנייה (2002); מסדר החירות של אוקראינה (22 באוגוסט 2016, פטרו פורושנקו); איש השנה של התקשורת הקנדית (2006); שותף במסדר קנדה (22 בנובמבר 2019, ז'ולי פאייט) ;
חתימה

ערך זה עוסק בראש ממשלת קנדה. אם התכוונתם לשחקן הכדורגל האנגלי, ראו סטיב הרפר.

סטיבן ג'וזף הרפר (באנגלית: Stephen Joseph Harper; נולד ב-30 באפריל 1959) הוא פוליטיקאי קנדי שכיהן כראש הממשלה ה-22 של קנדה וכמנהיג המפלגה השמרנית, מפברואר 2006 ועד לנובמבר 2015. הוא סיים את כהונתו לאחר שהפסיד בבחירות לג'סטין טרודו.

קורות חיים

סטיבן הרפר הוא הבכור מבין שלושת ילדיהם של מרגרט וג'וזף הרפר. את לימודיו התיכוניים הוא סיים כמצטיין המחזור, בממוצע של 95.7, וייצג את בית ספרו בחידון הטלוויזיה הקנדי "שאף לפיסגה" (אנגלית: Reach for the Top) אשר נועד להפגין את כישוריהם של תלמידי תיכון מצטיינים.

עם סיום לימודיו התיכוניים החל הרפר ללמוד באוניברסיטת טורונטו, אולם הפסיק את הלימודים לאחר חודשיים ועבר לאדמונטון שבאלברטה, שם מצא עבודה בחדר הדואר בחברת הנפט אימפריאל אויל, שבה עבד אביו כרואה חשבון.^[1]

הוא שב ללימודים אקדמיים באוניברסיטת קלגרי, שם סיים תואר ראשון בכלכלה. בשלב מתקדם יותר בחייו הוא שב לאותה אוניברסיטה וסיים אף תואר שני בכלכלה, בשנת 1993. הרפר המשיך לבקר באוניברסיטה זו אף לאחר שבגר ולא אחת הגיע להרצאות אורח.

בשנת 1993 התחתן הרפר עם לורין טסקי. לזוג שני ילדים: בן (1996) ובת (1999). בהשקפותיו הדתיות הרפר הוא נוצרי פרוטסטנטי הפוקד בקביעות כנסייה באוטווה.^[2] הרפר ידוע כאוהד נלהב של קבוצת ההוקי קרח קלגרי פליימס מליגת ה-NHL והוא גם פסנתרן חובב.

דרכו הפוליטית

סטיבן הרפר בנאום הניצחון לאחר בחירות 2006

ב-1985 הפך ליועץ ועוזר של חבר הפרלמנט ג'ים הוקס מהמפלגה השמרנית פרוגרסיבית, אך דווקא ביקר את הממשלה ועזב ב-1986 את המפלגה. מנהיג מפלגת הרפורמה הימנית פרסטון מנינג הציע להרפר להצטרף למפלגה החדשה. בגיל 28 נשא נאום בוועידת הפתיחה בוויניפג, מניטובה.

ב-1993 זכה בהתמודדות לפרלמנט במחוז קלגרי מערב. כאחד ממקימי מפלגת הרפורמה, היה מראשי קואליציית האיחוד של העם. ב-2002 ירש את סטוקוול דאיי כמנהיג המפלגה ושימש בפרלמנט כמנהיג האופוזיציה. בשנת 2003 הצליח לשכנע את מנהיג המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית למזג בין שתי המפלגות וליצור מפלגת ימין מאוחדת שנקראה המפלגה השמרנית.

בינואר 2006 התקיימו הבחירות, והמפלגה השמרנית קיבלה את מספר הקולות הגבוה ביותר. ב-6 בפברואר 2006 מונה הרפר לראש ממשלת קנדה במקום פול מרטין הליברלי, לאחר 13 שנות שלטונה של המפלגה הליברלית. הרפר עמד בראש ממשלת מיעוט ונזקק לתמיכה של לפחות אחת ממפלגות האופוזיציה כדי להמשיך ולקיים את ממשלתו.

המפלגה השמרנית בהנהגת הרפר ניצחה בבחירות שנערכו ביוזמתו באוקטובר 2008, אך שוב לא עלה בידה להשיג רוב בפרלמנט, והרפר הקים שוב ממשלת מיעוט. במאי 2011 זכו הרפר ומפלגתו ברוב מוחלט בפרלמנט והרפר החל בתקופת כהונה שלישית.

בבחירות באוקטובר 2015 נחלה מפלגתו מפלה כאשר איבדה את השלטון לג'סטין טרודו מהמפלגה הליברלית, בנו של ראש הממשלה לשעבר פייר אליוט טרודו. הוא סיים את כהונתו בנובמבר באותה שנה.

פעולותיו העיקריות כראש ממשלה

הידוק היחסים עם ארצות הברית: הרפר העמיד בסדר עדיפויות גבוה את הידוק היחסים בין קנדה לבין ארצות הברית. הוא הודיע כי כוחות הצבא הקנדי ימשיכו להיות מוצבים בתפקידי קרב באפגניסטן עד שנת 2011 לפחות על אף התנגדות חלק גדול מהאופוזיציה לצעד זה. מאוחר יותר הודיע כי חיילים מהצבא הקנדי יישארו באפגניסטן למטרות אימון הצבא המקומי עד לשנת 2014. הוא הגיע עם ארצות הברית להסכמה במחלוקת הארוכה על הסדרי הסחר בעץ בין שתי המדינות. עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, פעל לשיתוף פעולה נרחב יותר בין קנדה לארצות הברית בנושא מעברי הגבול ביניהם.
מדיניות כלכלית-חברתית: ביטל את התוכנית של הממשלה הקודמת להרחבת רשת מעונות לגיל הרך ובמקומה הנהיג מענק כספי ישיר למשפחות לילדים עד גיל 6. נתן הקלות מס למשתמשים בתחבורה ציבורית ולפנסיונרים. הנהיג תוכנית לקיצוץ במס הקנייה הפדרלי וכן במיסי הכנסה ליחידים ולחברות. יזם תוכנית לפתיחת חשבונות חיסכון פטורים ממס (TFSA). בתקופת המשבר הכלכלי העולמי נקט ביוזמות לעידוד הפעילות הכלכלית באמצעות השקעה בפיתוח תשתיות.
סדרי שלטון: קרא להנהגת רפורמה בדרכי הבחירה של הסנאט ומנסה לפעול ליישום תוכנית לפיה הסנטורים ייבחרו ישירות על ידי הציבור בדומה לחברי בית המחוקקים. מינה סנטורים רבים תומכי המפלגה השמרנית לסנאט. יזם חוק חדש לקביעת מועד בחירות קבוע לבית הנבחרים מדי ארבע שנים.
מדיניות הגירה: עריכת רפורמה במדיניות ההגירה לקנדה, הכוללת, בין השאר, מכסות הגירה על פי רשימת מקצועות, מסלולי הגירה מועדפים לבוגרי אוניברסיטאות קנדיות או לעובדים בעלי ניסיון קנדי. קיצור הזמן הנדרש להחלטה בנוגע לאישור או דחייה של בקשה לקבלת מעמד פליט במדינה. כמו כן, נדרשים מתאזרחים לעבור בחינה חדשה ומקיפה יותר כתנאי לקבלת האזרחות הקנדית.
מעמדה של קוויבק: הרפר יזם החלטה בפרלמנט לפיה יוכר מעמדה של קוויבק כאומה במסגרת קנדה. החלטה זו תרמה לירידה בכוחם של הבדלנים בקוויבק והעלתה את משקלם של תומכי הפדרציה בפרובינציה זו.
מדיניות בינלאומית: הרפר אירח את ועידות ה-G8 וה-G20 שהתקיימו באונטריו ביוני 2010. הוא עמד על חשיבות המשך קיומה של מסגרת ה-G8 (ארגון המדינות המתועשות) באופן נפרד כמייצגת את המדינות בעלות הכלכלות הגדולות בעולם שהשפעתן על הכלכלה העולמית היא רבה. פעל לחיזוק קשרי קנדה עם מדינות שונות בעולם, בהן הודו, סין ואוסטרליה.

הרפר וישראל

סטיבן הרפר נחשב ידיד גדול של ישראל. מתחילת כהונתו כראש ממשלה, גילה הרפר אהדה כלפי ישראל במאבקה נגד האסלאם הקיצוני, שאותו ראה כגורם שמסכן את השלום ואת היציבות בעולם. הוא ראה חשיבות בהידוק יחסי הידידות בין ישראל לקנדה. כמו כן הביע את תמיכתו בפתרון שתי מדינות לשני עמים כבסיס ליישוב הסכסוך במזרח התיכון.

עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, הרפר גיבה את תגובתה של ישראל לחטיפת החיילים בשטחה על ידי חזבאללה וכינה את תגובתה "שקולה". הגיבוי למדיניות הישראלית נמשך גם לאחר הריגתם של שבעה אזרחים קנדים-לבנונים ששהו בלבנון בעת הפצצות צה"ל. הרפר קבע כי "לישראל הזכות להגן על עצמה" וכי "החרפת הלחימה תהיה בלתי נמנעת אם החיילים החטופים לא ישוחררו במהרה." צעד זה סמל את שינוי הרוחות בממשל הקנדי עם בחירתה של המפלגה השמרנית למפלגת השלטון במדינה. תגובתו של הרפר עוררה זעם בעיקר בקרב האוכלוסייה המוסלמית בקנדה וגררה הפגנות נגדו. כחודש לאחר מכן, עם התמשכות הלחימה קרא הרפר לפעול למען הפסקת אש.

בינואר 2008 הודיעה ממשלת הרפר כי לא תשתתף בועידת האו"ם נגד הגזענות בשנת 2009, בגלל החשש שהוועידה תנוצל לקיום השתלחות חד-צדדית נגד ישראל כפי שנעשה בועידה הקודמת שהתקיימה בשנת 2001. קנדה הייתה המדינה הראשונה בעולם שהודיעה על החרמת הוועידה. בראשותו של הרפר כראש ממשלה פעלה קנדה רבות לקידום סנקציות על איראן על רקע שאיפותיה של המדינה האסלאמית לפתח נשק גרעיני.^[3]^[4]^[5]^[6]^[7]

בימי כהונתו של הרפר כראש ממשלה הוקם מוזיאון פדרלי לזכויות אדם בעיר ויניפג. אחד מאולמות המוזיאון מוקדש לנושא השואה. בשנת 2010 נשא הרפר נאום בוועידת אוטווה השנייה למאבק באנטישמיות, בשובו מגיא ההריגה בבאבי יאר:

"בעומדי בבאבי-יאר ידעתי כי כאן היה הרשע, הרשע האכזר, והמוות המזוויע ביותר שאי-פעם הותרו מוסרותיו. זוהי עובדה שאין להכחישה, שאנו בני אנוש בוחרים להיות לא-אנושיים. זה הניגוד שבחופש. העוצמה מול האחריות, הבחירה בין טוב ורע. נזכור כי גם בשעות החשוכות הייתה לבני האדם הברירה לבחור בטוב. ויש שבחרו בטוב, אלה הם חסידי אומות העולם. ונזכור שגם היום יש הבוחרים ברשע, שיביאו עוד שואה אם לא נעצור בעדם. זהו האתגר המוצב לפנינו היום. עלינו להתבטא בבהירות... התופעה הבינלאומית של פגיעה בישראל כתירוץ לפגיעה בעם היהודי, תוך שימוש מעוות בשפת הזכויות – בה נילחם. לא נירתע מלחשוף את האנטישמיות החדשה כישנה. אפשר למתוח ביקורת על כל מדינה. ישראל מותחת על עצמה ביקורת – מנגנון דמוקרטי בריא. אבל כאשר ישראל, מדינת העם היהודי, היא היחידה הסובלת מהתקפות משולחות רסן – כאן אנו נעמוד בפרץ. לא נסבול את השטנה, את המוסר הכפול, את נטילת הלגיטימיות. אני אישית כבר נחבלתי, אם באו"ם ואם בפורום בינלאומי אחר. קל לצבור קולות ותמיכה על ידי נקיטת עמדה אנטי-ישראלית, התחמקות מעמדה נחרצת. אלא שכל עוד אני ראש ממשלת קנדה, תעמוד קנדה על עקרונותיה, בכל מחיר. ולא רק כיוון שזה הדבר הנכון. אלא כיוון שההיסטוריה והרעיונות של ההמון המוסת נגד יהודים מוכיחים כי אלה המאיימים על קיום העם היהודי מהווים איום על הכל".^[8]

בספטמבר 2013 פורסם כי המרכז לצפרות בעמק החולה ייקרא על שמו של סטיבן הרפר. ב-1 בדצמבר 2013 הופיע הרפר מול אלפים מאנשי הקהילה היהודית בקנדה בכנס של קק"ל והביע תמיכה בישראל.

בתחילת שנת 2014 הגיע לביקור בישראל ונאם בכנסת נאום פרו-ציוני, בו הגדיר את החרמות על ישראל כפנים של האנטישמיות החדשה והצהיר על מחויבותו לתמוך מדינית בישראל, ובזכותה להתקיים בביטחון. על הנאום זכה הרפר לתגובות חיוביות מאוד מהמערכת הפוליטית והציבור בישראל.^[9]