סטישהוביט

סטישהוביט
תכונות המינרל
הרכב כימי	SiO2
מערך קריסטלוגרפי	טטרגונלי
צורת הגביש	גבישים מושלמים לא קיימים בטבע, מצוי רק כגרגרים זעירים בסלעים סביב מכתשים מפגיעת מטאוריטים.
צבע	חסר צבע או לבן
ברק	זגוגי
שקיפות	שקוף עד שקוף למחצה
פצילות	טובה בשני כיוונים תוך יצירת מנסרות, גרועה בכיוון שלישי
שבירה	דמוית קונכייה עד בלתי שווה
קשיות	9.4 בסולם מוס
משקל סגולי	4.28
שרטוט	לבן
מידע נוסף	הסטישהוביט ניתך ב-1650ºC ‏ (±75ºC)
מינרלים נלווים	קוורץ,קואסיט וברזל

סְטִישהוֹבִיט (Stishovite) הוא פולימורף של סיליקה (Si O₂) הנוצר כאשר מופעל לחץ גבוה מאוד (מעל ל-10 ג'יגהפסקל) וחום גבוה (מעל ל-1200ºC) על המינרל קוורץ. סטישהוביט נוצר לראשונה במעבדה על ידי סרגיי מיכאילוביץ' סטישוב (רו') (Сергей Михайлович Стишов) ב-1961. ב-1962 גילה אדוארד צ'או (אנ') (Edward Ching-Te Chao) סטישהוביט שנוצר בצורה טבעית במכתש ברינגר.

מקור השם

המינרל קרוי על שמו של סרגיי סטישוב (נולד ב-12 בדצמבר 1937), קריסטלוגרף רוסי מהמכון לקריסטלוגרפיה באקדמיה למדעים במוסקבה, שיחד עם סבטלנה פופובה יצר ב-1961 לראשונה את המינרל במעבדה. את השם טבע לכבודו אדוארד צ'או שגילה את המינרל לראשונה בטבע.

סביבת ההיווצרות ותכונות

סטישהוביט נוצר בצורה טבעית, אך ורק בסלעים מכילי קוורץ שהופעל עליהם לחץ גבוה מאוד וכאלה מצויים אך ורק סביב מכתש שנוצר מפגיעה של מטאוריט במהירות גבוהה, ולכן הימצאות סטישהוביט מהווה הוכחה לפגיעת מטאוריט.

יחידת המבנה הבסיסית של הסטישהוביט היא אוקטהדרון (תמניון) של SiO₆. האוקטהדרונים מחוברים בשרשרות מקבילות, כאשר האוקטהדרונים מחוברים כך ש"קצותיהם" פונים לצדדים וקצוות אלו משותפים לשרשרות הסמוכות. מבנה זה דחוס יותר מהמבנים הנפוצים של קבוצת הקוורץ (קוורץ, טרידימיט, קריסטובליט וקואסיט) שהמינרלים החברים בה בעלי הרכב כימי זהה לסטישהוביט, ולכן משקלו הסגולי של הסטישהוביט גבוה משל חברי קבוצת הקוורץ. מבנה הגביש של סטישהוביט הוא טטרגונלי והוא דומה למבנה הגביש של תחמוצת הטיטניום (TiO₂) - המינרל רוטיל, ולכן נהוג לשייך את הסטישהוביט לקבוצת הרוטיל. זו גם הסיבה שנהוג לסווג את הסטישהוביט כתחמוצת ולא כסיליקט. סטישהוביט נחשב כתחמוצת בעל הקשיות הגדולה ביותר, עד שנתגלה שתת-תחמוצת הבורון (B₆O ) קשה יותר. המבנה של הסטישהוביט הוא מטאסטבילי. מתחת ל-300ºC המינרל יתפרק בסופו של דבר בחזרה לקוורץ תוך כדי גידול קבוע בנפח, אלא שמעבר הפאזה הוא איטי מאוד בטמפרטורות הנמוכות של פני כדור הארץ, משום ששבירת הקשרים הנדרשת כדי להמיר סטישהוביט לקוורץ דורשת אנרגיית שפעול ניכרת ויכולה לארוך אלפי שנים.

מבחינת תכונותיו האופטיות, הסטישהוביט הוא חד-צירי חיובי, בעל מקדם שבירה של 1.81. מקדם שבירה זה גבוה יותר ממקדמי השבירה של המינרלים החברים בקבוצת הקוורץ ומוסבר גם הוא במבנה הדחוס יותר.

שימושים

חשיבותו העיקרית של הסטישהוביט היא בתחום הפטרולוגיה. משום שהוא מתגבש בלחץ גבוה מאוד ניתן להסיק כי סביבת היווצרות של הסלע היא תוצאה של פגיעת מטאוריט.

תפוצה

מקומות בהם ניתן למצוא סטישהוביט כוללים את מכתש המטאור (מכתש ברינגר - Barringer Crater) בווינסלו (אנ') (Winslow), במחוז קוקונינו (Coconino) שבמדינת אריזונה (שם נתגלה המינרל לראשונה בטבע), בגבול קרטיקון-שלישון (אנ') ברטון (אנ') (Raton) במחוז קולפקס (אנ') (Colfax) במדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית; במכתש נורדלינגר ריס (אנ') (Nördlinger Ries) בבווריה שבגרמניה; במכתש פרדפורט בדרום אפריקה; במכתש טרנובקה (אנ') שליד קריבוי רוג באוקראינה; ובמכתש אגם לונר (אנ') במדינת מהאראשטרה בהודו.^[2]

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטישהוביט בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ נתון זה המופיע בוויקיפדיה האנגלית והאיטלקית שונה מזה המופיע בגרמנית והצרפתית (9-8.5) ומאתרי המינרלים המופיעים בקישורים החיצוניים (בדרך כלל 8-7.5 ואפילו 6.5)
^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.

[1] נתון זה המופיע בוויקיפדיה האנגלית והאיטלקית שונה מזה המופיע בגרמנית והצרפתית (9-8.5) ומאתרי המינרלים המופיעים בקישורים החיצוניים (בדרך כלל 8-7.5 ואפילו 6.5)

[2] לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.

[1]

[2]