לדלג לתוכן

עמוס גיתאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמוס גיתאי
עמוס גיתאי
לידה 11 באוקטובר 1950 (בן 74)
חיפה, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1973 עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע
תסריטאי
מקום לימודים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה Grand Officer of the Order of the Star of Italy (2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.amosgitai.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עמוס גיתאי (נולד ב-11 באוקטובר 1950) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק וצלם ישראלי, מהבמאים הישראלים הידועים בעולם[1].

בכ-50 שנות יצירה, יצר יותר מ-90 סרטים, יצירות תיאטרון ומיצגים. עשרה מסרטיו השתתפתו בתחרויות הרשמיות על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ועל פרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה. עבודות התיאטרון ומיצגיו הוצגו במספר תערוכות ורטרוספקטיבות במוסדות מרכזיים דוגמת מרכז פומפידו, ו-Palais de Tokyo שבפריז, מוזיאון לאומנות מודרנית ומרכז לינקולן שבניו יורק, מכון הסרטים הבריטי שבלונדון ועוד.

גיתאי עבד עם השחקנים נטלי פורטמן, יעל אבקסיס, חנה לסלאו, ז'ולייט בינוש, רוזמונד פייק, לירון לבו, ז'אן מורו, תומר רוסו, שרה אדלר, חנה מרון, ליא קניג, אסי דיין, אן פריו ולאה סדו. הוא שיתף פעולה עם הצלמים נורית אביב, הנרי אלקן, רנטו ברטה (צר'), אריק גוטייה (צר') וקרולין שמפלטייה (צר') ומשנת 2000 עובד עם התסריטאית הצרפתייה מרי-ג'וזה סאנסלם.

הוא זכה במספר פרסים יוקרתיים ביניהם פרס Roberto Rossellini בשנת 2005, פרס לאופר הזהב על מפעל חיים בפסטיבל לוקרנו 2008, פרס Robert Bresson בפסטיבל הסרטים בוונציה 2013, ופרס Paradjanov בשנת 2004. בשנת 2000 קיבל עיטור אביר ממסדר האומנויות של צרפת ובשנת 2015 עיטור מפקד. בשנת 2017 קיבל את התואר אביר לגיון הכבוד בצרפת וב-2018 נבחר להיות פרופסור בקולז' דה פראנס. בשנת 2019 קיבל את התואר האיטלקי Grande Ufficiale dell'Ordine della Stella Italia.

עמוס גיתאי נולד בחיפה למוניו גיתאי-וינרויב, אדריכל חניך הבאוהאוס, ולאפרתיה מונצ'יק-מרגלית, מורה ומחנכת, וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי העברי בחיפה בשנת 1968. הוא למד אדריכלות לתואר ראשון בטכניון והמשיך ללימודי תואר שני ושלישי באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בזמן לימודי התואר הראשון, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973) וגיתאי נאלץ לקטוע את לימודיו ולהתגייס לשירות מילואים ביחידת החילוץ של חיל האוויר הישראלי. במהלך המלחמה השתמש במצלמת הסופר-8 שקיבל מתנה מאמו והחל לתעד את שראה - נופים, דימויים, אירועי חילוץ ועוד. המצלמה הייתה עבורו כפילטר וכחיץ בינו לבין המלחמה. פעולת התיעוד מיקמה אותו כחיצוני לאירועים הקשים בהם לקח חלק, ומבחינות רבות עזרה לו בהתמודדות הנפשית עם המלחמה. הוא נפצע כאשר המסוק בו טס נפגע מטיל נ"מ סורי והופל. שנים מאוחר יותר ביים את הסרט העלילתי כיפור, המבוסס על חוויותיו של גיתאי במלחמה. בעקבות המלחמה ותיעודה ובעקבות פציעתו, בחר גיתאי להתמקד בעשיית סרטים.

דרכו הקולנועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיתאי החל את דרכו האמנותית בבימוי סרטי תעודה. שפתו הקולנועית בעלת סגנון ייחודי המושפע ממסורת הקולנוע האירופי ומהשכלתו באדריכלות. סרטיו כוללים צילומים ארוכים ורצופים, המלווים במוזיקה שקטה ובהפסקות ארוכות בדיאלוג. הפעולה בסרטיו איטית ובעלת אפקט היפנוטי. עבורו יצירת סרטים היא כמו עשיית אדריכלות, בהם הוא בונה אתר בנייה של תודעה היסטורית[2]. בגוף עבודתו העשיר התגבשו לאורך השנים קבוצות סרטים, תיעודיים ועלילתיים, שאורגנו בטרילוגיות העוסקות במצבים חברתיים ופוליטיים בישראל ובעולם.

סרטו העלילתי הראשון באורך מלא הוא בית. הסרט צולם ב-1980 והוא חלקו הראשון של טרילוגיה שכללה בנוסף את הסרטים בית בירושלים (1998) ו-חדשות מהבית (2006). הסרט עוסק בבית בירושלים המערבית, שהיה שייך לרופא פלסטיני ממשפחת דג'אני עד 1948 והוכרז עם קום מדינת ישראל כנכסי נפקדים. בסרט מפגיש גיתאי את הצופים עם דיירי הבית לאורך השנים והופך את הבית למוקד הקונפליקט החברתי-פוליטי. הוא פותח מרחב קולנועי דמוקרטי סביב אותו בית בו מתקיים פיצול של נקודות מבט על הסיטואציה ועל ההיסטוריה שהובילה אליה ”ומצליח למצות מן המצלמה, באופן מרגש, את אחד הדברים היפים ביותר שביכולתה לקלוט באופן בלתי אמצעי - אנשים שמסתכלים על אותו דבר אך רואים דברים שונים” (סרז' דניי (צר'))[3]. הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית וזכה להצלחה בינלאומית. ז'אן מישל פרודון כתב בספרו "גיתאי 3X2X"[4]: ”בית -סרט תיעודי, 16 מ"מ שחור-לבן, 51 דקות - הוא יצירה גדולה של אמנות הקולנוע; צדק גיתאי כאשר מיקם אותו בנקודת הפתיחה של יצירתו הקולנועית”.

גיתאי המשיך בבימוי טרילוגיית ואדי, המתמקדת בוואדי רושמיה שבחיפה, מחצבת אבן לשעבר, מובלעת שבה חיים בדו-קיום שברירי עולים יהודים ממזרח אירופה ששרדו את מחנות השואה וערבים שגורשו מבתיהם במלחמות ישראל השונות. בשנת 1981 צילם את חלקה הראשון של הטרילוגיה ואדי, בה הוא מספר את סיפורם האינטימי של יוסוף ואישא, איסו וסאלו, מרים ואיסכנדר, משפחה ערבית, משפחה יהודית וזוג מעורב, שחיים יחד במקום מבודד זה. בחירתו של גיתאי להתמקד במקום מסוים, להכיר אותו ואת מערכות היחסים השונות שמרכיבות את חיי החברה בו, הופכים את העמק לא רק למקום של סיפור מסוים אלא גם לסמל לדו-קיום. שני חלקיה הנוספים של הטרילוגיה צולמו שנים מאוחר יותר: ואדי 1991-1981 צולם ב-1991, עשר שנים לאחר הסרט הראשון, וואדי גרנד קניון ב-2001.

ב-1982 ביים את הסרט התיעודי יומן שדה, שלימים הפך להיות החלק הראשון בטרילוגיה העוסקת באופן מובהק במציאות הפוליטית בישראל. הסרט הוא יומן המצולם בשטחים הכבושים לפני מלחמת לבנון הראשונה (1982) ובמהלכה, שם גיתאי שם מצלם מיום ליום את מה שהוא רואה, את אי הנוחות של החיילים הישראלים מול המצלמה, את סירובם להצטלם, את מצב הרוח של המתנחלים ואת ביטויי המחאה הפלסטינית. המבקר הצרפתי יאן לארדו (צר') כתב עליו: ”אנחנו לעולם לא נכנסים למציאות של המלחמה, אלא תמיד נשארים בקצוות של הסצנה. בדרך זו המצלמה מצליחה לייצר את עמדת הצפייה האמיתית של הצופים. משוט אחד לאחר, הדעות השונות, הבאות לידי ביטוי, אינן מתערבבות זו בזו וכבכך משרטטות את דמותה הקרועה של הארץ. 'יומן שדה' מציע דימוי של מלחמה מנקודת מבטו של האזרח”[5].

חלקה השני של הטרילוגיה הוא הסרט התיעודי תנו סיכוי לשלום שצולם ב-1994. הסרט מורכב מארבעה פרקים ועוקב אחרי המהלכים לעיצוב הסכמי אוסלו. הוא כולל שיחות עם יצחק רבין, שמעון פרס והנציגים הפלסטינים למשא ומתן. פרקו הראשון, 'בארצות התפוז', הוא מסע ממטעי ההדרים של קיבוץ יד מרדכי למטעי התפוזים ברצועת עזה, בו מתעד גיתאי את התושבים והעובדים באזור שעתיד להיות גבולם המשותף על פי ההסכם ההולך ומתגבש. בפרקו השני של הסרט, 'מהלכים פוליטיים', מתעד גיתאי את הזכרונות, הפחדים והתקוות של המנהיגים המעורבים בהסכמי אוסלו, ביניהם יצחק רבין, ביל קלינטון, יאסר ערפאת, שמעון פרס, יצחק שמיר ונביל שעת. הסרט ממשיך עם הפרק השלישי 'שיח סופרים' בו משוחח גיתאי עם הסופרים עמוס עוז, אמיל חביבי, א.ב יהושע ונתן זך על המצב במזרח התיכון ועל האוטופיה שביצירתם. חלקו הרביעי והאחרון של תנו סיכוי לשלום הוא 'תיאטרון חיים', בו השחקן ג'וליאנו מר ואמו ארנה, פעילת שלום, מפעילים חוג תיאטרון קטן לילדים במחנה הפליטים בג'נין. חלקה השלישי של הטרילוגיה הוא זירת רצח (1996) שצולם בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995.

עמוס גיתאי והנרי אלקן, צילומי הסרט "אסתר", 1986

בשנות ה-80 עזב גיתאי לצרפת וחי שם במשך כעשר שנים[6]. באותה תקופה עבד על מספר טרילוגיות. הראשונה, בוחנת את השפעות הקפיטליזם העולמי וכוללת את הסרטים אננס (1983), בנגקוק-בחריין (עבודה למכירה) (1984) ו-תפוז (1998). דייוויד לוסטד כתב על אננס: ”אנו יכולים לראות שאננס לא רק מספר סיפור, מתבונן או מספק הסברים. כוחו הניכר של הסרט אינו נובע מהצורות הרגילות של עיתונאות חוקרת, קולנוע ריאליסטי או אפילו תעמולה פוליטית, אלא מהאופן בו הוא מטיל ספק בטענות של סגנונות קולנוע אלה לאמיתות, שקיפות ואובייקטיביות... גיתאי מנסה לערער את אמון הצופה בשקיפות של הנאמר והנראה, ומעודד להסתכל על מה שהמרואיינים מייצגים ולא לשפוט מה הם. כתוצאה מכך נראה כי הראיונות עצמם, יותר מאשר היחידים, הם תסמינים של מערכת היחסים הלא שוויונית והמורכבת של המערב עם העולם השלישי. (…) באננס, שילוב ההיסטוריה, העדויות האישיות והתמונות עוצרות הנשימה הוא מורכב, אך הוא המפתח להתנתקות החוטים של שליטה עולמית.”[7]

הטרילוגיה השנייה עוסקת בימין הקיצוני האירופאי וכוללת את הסרטים בעמק הוופר (1993), המלכה מרי (1993) ו-בשם הדוצ'ה (1994). בעמק הוופר עוקב אחר רצח שהתרחש ב-1992 בוופרטל, גרמניה, כאשר שני גלוחי ראש, נאו-נאצים, רצחו גבר שטען שהוא יהודי. בסרט מראיין גיתאי עדים, תושבים ושחקנים במשפט. ”הסרט לא מבקש לזעזע אותנו כמו דו"ח המתאר מפגש עם ניאו-נאצים. בסרט לא נראה תמונה של הקורבן ולא נדע עליו שום דבר מלבד שמו. גיתאי לא מבקש לראיין את הרוצחים או להתבונן בהם מרחוק. הם והקורבן "מחוץ" לסרט, והיעדרות זו היא ז שיוצרת את תחושת הפחד והפאניקה בסרט. הסירוב הזה לאפשר לנו להסתכל עליהם בעיניים הופך בהדרגה למטאפורה המהותית של מה הסרט עוסק. גיתאי משוחח עם התובע, עורכי הדין של הנאשמים, הוריו של בעל הבר, תושבי העיר: אלה ששמעו על המקרה ומי שלא יודע עליו. אלה המעורבים ואלה שאינם, אלה שמפחדים לדבר ומי שרוצה לדבר. כמו אותם צעירים ביריד, שמביעים את שנאתם לזרים החיים בגרמניה וגאים שיש להם חבר בשם מוסטאפה, אותו אנו רואים לצידם, ומצטרף לשיחה. גיתאי לא מנסה למצוא הגיון מתוך האירוע. לא ישירות בכל מקרה. סרטו מתאר תהליך היעלמות. במובן מסוים, ככל שאנחנו מקשיבים ורואים יותר, האירוע מתפרק בזמן ומחזיר אותנו אל ההיסטוריה שהוא מייצג”

כתב אורי קליין[8].

טרילוגיה נוספת היא טרילוגיית גלות, הכוללת את הסרטים אסתר (1986), ברלין-ירושלים (1989) ו-הולדת הגולם (1991). אסתר מספר את סיפורה של מגילת אסתר ועשוי כסדרה של "תמונות חיות" תיאטרליות, המאמצות קודים אסתטיים של המיניאטורה הפרסית[4]. ברלין-ירושלים מספר את סיפוריהן של שתי נשים משני הקצוות של התרבות היהודית-ציונית בגרמניה בשנות ה-30. אלזה לסקר-שילר, משוררת אקספרסיוניסטית גרמניה, ומניה שוחט, מראשונות המהפכנים הציונים, שנפגשות בירושלים, עיר מיתית, אוטופית והיסטורית, וסיפורן נרקם ליצירת דימוי של התפוגגות האוטופיה. בסרט ”העיר (של ירושלים) מארגנת את הנרטיב: זו המטרה של שתי הגיבורות בסרט, המקום בו הן נפגשות והמקום בו מסתיים הסיפור. בסרט ירושלים עטופה על כל היבטיה המיתיים. זוהי עיר מיתית, העיר הפואטית של אלזה לסקר-שילר, אך גם העיר של המהגרים היהודים הראשונים, עיר ערבית ומגלופוליס עכשווי. (...) בסוף המציאות מתפרצת בסרט באופן פתאומי ואלים, כמו ירי יריות, פיצוצים, כאוס (...) עולם חורבות קונבנציונאלי שהופך לעולם של אלימות עוויתית.”[9] הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה, בהשתתפות השחקנים ליזה קרויצר, רבקה נוימן וג'וליאנו מר.

בשנת 1993, בעקבות ניצחונו של יצחק רבין בבחירות 92' והסכמי אוסלו, שב גיתאי לישראל, אך המשיך לשמור על קשריו עם תעשיית הסרטים בצרפת. בשנים שלאחר מכן ביים את טרילוגיית הערים העוסקת בערים שונות בישראל והכוללת את הסרטים דברים (1995), יום-יום (1998) ו-קדוש (1999). דברים הוא עיבוד לספרו של יעקב שבתאי 'זיכרון דברים' ומתמקד בהווי הקיום של תל אביב. יום-יום מתרחש בחיפה ומציג קומדיית מצבים פוליטית הנוגעת ביחסים בין יהודים וערבים, בנים והורים, גברים ונשים. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים בוונציה ב-1998 וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הסרטים בירושלים באותה השנה. קדוש ממוקם בשכונת מאה שערים בירושלים ומציג דיוקן קיצוני וחמור של החיים בשכונה החסידית. הסרט מציג שני סיפורי אימה, השזורים אחד בשני, על נשים הנשלטות על ידי גברים בשם הדת. רבים בישראל ביקרו את הסרט ואת הדרך בה גיתאי בחר להציג החברה החרדית. לעומת זאת הסרט זכה להצלחה מחוץ לישראל והתקבל כהישג לקולנוע הישראלי. הוא הוצג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן ב-1999 והביא לגיתאי את ההכרה כבמאי בינלאומי.. השתתפו בו השחקנים יעל אבקסיס, מיטל ברדה, ליא קניג, יוסוף אבו ורדה, אורי קלאוזנר, רבקה מיכאלי ויורם חטב.

עמוס גיתאי וז'אן מורו, מתוך הצילומים של "מאוחר יותר", 2008

טרילוגיה נוספת המתמקדת באירועים היסטוריים חשובים לחברה הישראלית כוללת את הסרטים כיפור (2000), עדן (2001) ו-קדמה (2002). כיפור היה הסרט העלילתי המשמעותי ביותר עד אז שעסק במלחמת יום הכיפורים. המבקרים שיבחו את הסרט על הדרך העניינית בה הציג גיתאי את המלחמה, אך יש שביקרו את הסרט כמוצר קר רגש וכחסר התפתחות עלילתית של ממש. גיתאי הגן על יצירתו כמבטאת את זיכרונותיו האישיים ואת הדרך בה הוא רואה את המלחמה. הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2000 ונבחר לאחד מהסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע על ידי כתב העת הצרפתי 'מחברות לקולנוע' (צר'). שיחקו בו לירון לבו, תומר רוסו, אורי קלאוזנר ויורם חטב. הסרט עדן הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה ב-2001 והשתתפו בו סמנטה מורטון, דני יוסטון וארתור מילר. הסרט קדמה מספר את סיפורם של המעפילים שעם הגעתם לארץ נשלחו לקרבות לטרון. הסרט הוצג גם הוא במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2002 ובעקבותיו זכה גיתאי בפרס רוברטו רוסליני על מפעל חיים ב-2003 ובפרס פסטיבל הסרטים בירושלים על מכלול יצירתו. ב-קדמה השתתפו אנדריי קשקר, הלנה ירלובה,מנחם לאנג ומוני מושונוב.

מתוך הסרט "הארץ המובטחת", 2004

בשנת 2004 החל גיתאי לעבוד על טרילוגיה העוסקת בשאלת הגבולות. הארץ המובטחת, חלקה הראשון של הטרילוגיה, עוסק בסחר בנשים בישראל. הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים בוונציה ובו השתתפו השחקנים רוזמונד פייק, חנה שיגולה, יוסוף אבו ורדה, אן פריו, דיאנה בספצ'ני, ולהקת הרוק הישראלית היהודים. בשנת 2005 ביים את אזור חופשי, בהשתתפות הכוכבת האמריקנית ממוצא ישראלי נטלי פורטמן, היאם עבאס והשחקנית חנה לסלאו אשר זכתה על תפקידה זה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. החלק האחרון של הטרילוגיה הוא התנתקות משנת 2007, בו מפגיש גיתאי בין בחור ישראלי צעיר (לירון לבו) לבין אחותו (ז'ולייט בינוש) המתגוררת בצרפת בלוויית אביהם. הם מגלים אחד את השני מחדש כשברקע מתמודדת ישראל עם תהליך ההתנתקות מגוש קטיף. גיתאי לוקח את המושג התנתקות גם למשמעות אישית וחוקר את המונח הן רגשית והן אינטלקטואלית. עוד משתתפים השחקנים ז'אן מורו, ברברה הנדריקס, דאנה איבגי, אורי קלאוזנר, ישראל קטורזה ואחרים.

גיתאי עם נטלי פורטמן וחנה לסלאו במהלך צילומי הסרט "אזור חופשי", 2005

בשנת 2012 ביים גיתאי את הסרט שיר ערש לאבי, המספר את סיפורו של אביו של גיתאי, האדריכל מוניו גיתאי-וינרויב. הסרט הוא מסע התר אחר הקשרים בין אב לבנו, בין ארכיטקטורה לקולנוע ובין אירועים היסטוריים לבין זיכרונות אישיים.

בשנת 2014 ביים את הסרט אנה ערביה בו גיתאי מבקש להעביר בשוט רציף אחד סיפור על דו קיום, זהויות לאומיות, היסטוריה וזיכרון[10]. הסרט הוצג בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה ה-70[11].

בשנת 2015 ביים גיתאי את רבין, היום האחרון. הסרט הוצג בתחרות הסרטים של פסטיבל הסרטים של ונציה[12] ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. גיתאי מתמודד בסרטו עם שאלת הזיכרון של רצח רבין ועם רוח התקופה שקדמה לו. הסרט שופך אור על המשבר הפוליטי-חברתי בו נמצאת החברה הישראלית באותה תקופה, משבר שבמידה מסוימת החל עם רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין וגל ההסתה והשנאה שהכה בתקופה שלפני. גיתאי משתמש בקטעי ארכיון ושחזור עלילתי של מאורעות אותו היום. מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני כתב: "רבין, היום האחרון הוא לא סרט שמציע נחמה. הוא גם לא סרט שמתיימר לחשוף את "האמת" סביב הרצח. מבנהו המבולבל לכאורה משקף גם את הטראומה הלאומית וגם את רסיסי מה שנותר מאז מהחברה הישראלית, שקריאות דביקות לאיחוד מאולץ שלה נשמעות עד היום. בעיקר הוא אומר - באמצעות השוט החותם את הסרט - שישנו קו ישר המחבר את הרצח לסיטואציה הפוליטית היום."[13]

ביולי 2016 העלה גיתאי את מופע התיאטרון יצחק רבין, כרוניקה של התנקשות בפסטיבל אביניון שבצרפת[14]. גיתאי התבסס על זיכרונותיה של לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין, כדי לשחזר את האירועים שהובילו לרצח, תוך שימוש בארבע קולות: שתי שחקניות שרה אדלר והיאם עבאס ושתי מוזיקאיות הפסנתרנית עדנה שטרן והצ'לנית סוניה וידר אטרטון. המופע עלה גם כן בפילהרמונית של פריז ובלינקולן סנטר בניו יורק. באותה שנה הגלריה Galerie Enrico Navarra

and Sébastien Moreu הוציאה לאור את הספר עמוס גיתאי. 35 שנה לאחר יצירת הסרט יומן שדה, חוזר גיתאי לשטחים הכבושים ומביים את הסרט התיעודי ממערב לירדן[15]. הסרט מציג פלסטינים וישראלים שלא ויתרו על דרך השלום. הוא מתאר כיצד נוצרים קשרים בעקבות ולמרות הכיבוש בין פעילי זכויות אדם, עיתונאים, אימהות אבלות ואף מתנחלים יהודים, הפועלים מתוך שליחות אזרחית. הסרט הוצג בבכורה במסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן 2017. שנת 2018 היא שנה של פעילות ענפה עבור עמוס גיתאי, שהוזמן להציג שני סרטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה. הראשון רכבת קלה, קומדיה המציגה את היום יום המתרחש ברכבת הקלה בירושלים, המחברת בין מזרח למערב העיר ובין תושביה. בסרט משתתפים 36 שחקנים ושחקניות מישראל, מפלסטין ומאירופה, ביניהם: יעל אבקסיס, חנה לסלאו, מת'יו אמלריק ופיפו דלבונו. הסרט השני הוא מכתב לידיד בעזה המתייחס למשבר המתמשך בין ישראל לעזה. בסרט שני פלסטינים ושני ישראלים מקריאים טקסטים בהשראת מחמוד דרוויש, יזהר סלינסקי, אמיל חביבי ואמירה הס, כמחווה למכתבו המפורסם של אלברט קאמי מ-1943, שבהשראתו ניתן השם לסרט.

עיבודים קולנועיים לטקסטים ספרותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיתאי יצר מספר עיבודים קולנועיים לטקסטים ספרותיים לאורך הקריירה שלו:

  • בשנת 1995 יצר את הסרט זכרון דברים, עיבוד לספרו הקאנוני של יעקב שבתאי 'זיכרון דברים' (שראה אור במקור בשנת 1977). בסרט מככב אסי דיין בתפקיד צזאר, עמוס שוב בתפקיד ישראל וגיתאי עצמו משחק בתפקיד גולדמן.
  • בשנת 2003 יצר גיתאי את הסרט עלילה, עיבוד לספרו של יהושוע קנז 'מחזיר אהבות קודמות'. זהו סיפור טראגי-קומי המתרחש בבית דירות בתל אביב המציג טיפוסים שונים ואקסצנטרים. בסרט השתתפו חנה לסלאו, אורי קלאוזנר, רונית אלקבץ, עמוס לביא, לופו ברקוביץ' ויעל אבקסיס. הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים בוונציה, 2003.
  • בשנת 2008 יצר גיתאי את הסרט מאוחר יותר, בהשראת הספר 'מאוחר יותר אתה תבין', רומן אוטוביוגרפי של ז'רום קלמנט, נשיא רשת הטלוויזיה ARTE ומבכירי אישי התרבות של צרפת[16], המספר את סיפור התחקותו של סופר צרפתי אחרי עברה של אמו היהודייה (ז'אן מורו) ומשפחתה במלחמת העולם השנייה.
  • בשנת 2008 יצר גיתאי את הסרט כרמל בהשראת מכתביה של אמו אפרתיה (2004-1909). זהו סרט יומני השוזר בצורה אסוציאטיבית זיכרונות מההיסטוריה המשפחתית בהשתתפות בני משפחתו של גיתאי - אפרתיה, קרן, בן, רבקה ועמוס גיתאי, לצד השחקנים קרן מור, מכרם ח'ורי, הלל לוסקי ואסי דיין.
  • בשנת 2010 ביים גיתאי את הסרט ורדים בתשלומים שהוא עיבוד לרומן מאת אלזה טריולה בכיכובה של השחקנית לאה סדו. העלילה מתרחשת בתקופת "שנות הניילון", אלה שסימנו את תחילתה של מגפת הצרכנות האובססיבית שהניחה יסודות לחברת השפע שביקשה להימלט הרחק מזיכרון המלחמה והמחסור שהביאה עמה.
  • בשנת 2014 ביים גיתאי את הסרט צילי, בהשראת הסיפור 'צילי' מתוך קובץ הסיפורים הקצרים של אהרן אפלפלד 'הכותונת והפסים'. הסיפור מספר על הנערה צילי, המסתתרת ביער ליד טשרנוביץ' בזמן מלחמת העולם השנייה, לאחר שכל משפחתה נשלחה למחנות. "החלטתי לגלם את סיפורה של צילי עם שלוש דמויות מגילאים שונים ושלושה קולות שונים של שרה אדלר, משי אולינסקי, וליה קניג. כאילו היו לדור הזה של נשים צעירות בשואה חורים גדולים בביוגרפיה שלהן ושבעצם הן איבדו את השנים היפות של חייהן ולעולם לא יוכלו לחזור אליהן", סיפר גיתאי. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים בוונציה 2014[17].
  • באוגוסט 2024, פורסם כי הסרט "למה מלחמה" בבימויו של גיתאי, הוקרן בבכורה עולמית ב-31 באוגוסט 2024 בפסטיבל הסרטים של ונציה, במסגרת התחרות הלא רשמית. הסרט הוא בכיכובם של אירן ז'קוב, מתייה אמלריק, מישה לסקו וג'רום קירשר. הסרט מבוסס על חילופי מכתבים בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, העוסקים בשאלה כיצד ניתן להימנע ממלחמות. כמו כן, הוא מתבסס על יצירתה של וירג'יניה וולף, "Three Guineas", ומאמר של סוזן סונטג, "Regarding the Pain of Others", הדן באיקונוגרפיה של המלחמה. גיתאי הסביר כי בעקבות מתקפת הפתע על ישראל, הוא שב לקרוא טקסטים שונים כדי להבין את השורשים של הרצון האנושי למלחמה והרג. הסרט מציג דיאלוג יוצא דופן בין איינשטיין ופרויד, וגיתאי בנה סביבו סרט שבו המלחמה אינה נראית בפועל.[18] הסרט היה נושא למכתב עליו חתמו יותר מ-300 אמנים, ביניהם במאים כמו האני אבו אסעד, שקראו להחרמת הסרט בשל מעורבות של חברות הפקה ישראליות שנאשמות בתרומה ל"כיבוש, אפרטהייד וג'נוסייד". גיתאי ציין במסיבת עיתונאים שהסרט לא קיבל מימון מישראל, וטען כי אלו שקוראים להחרמה לא ראו את הסרט.[19]

תערוכות ומיצגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצבי קולנוע, הצבת תערוכות ופרסומי ספרים הן חלק בלתי נפרד מדרכו האמנותית של גיתאי. הוא הציג ופרסם במוסדות מובילים בארץ ובעולם כמו מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל אביב, מרכז פומפידו בפריז, MoMa שבניו יורק, מוזיאון Reina Sofia שבמדריד ועוד. רבות מתערוכותיו הוקדשו להוריו מוניו ואפרתיה, כגון הרטרוספקטיבה שיזם ב-1996 במרכז פומפידו, העוסקת בעבודתו של אביו (הרטרוספקטיבה היחידה שהוקדשה לאדריכל ישראלי במוזיאון הפריזאי) (הערת שוליים – אורי קליין) או פרסום מכתבי אמו אפרתיה גיתאי: התכתבות 1994-1929 בהוצאת גלימרד, שנקראו על ידי ז'אן מורו בתיאטרון אודאון[20][21].

כרזת התערוכה רטרוספקטיבה עמוס גיתאי, מרכז פומפידו, פריז, 2003
מתוך התערוכה 'עקבות', פאלה דה טוקיו, פריז

בשנת 2011 הוא מציג את עקבות, תערוכה שהוצגה ב-Palais de Tokyo (פריז), במוזיאון הבאוהאוס בדסאו, גרמניה ובמשכן לאמנות בעין חרוד בישראל. בעקבות יוצר גיתאי הליכה חזותית וקולית באינטימיות יוצאת דופן דרך דימויים שהוצאו מארבעה עשר סרטיו. דימויים וצלילים, זה לצד זה, של החומות ההרוסות בתוכן נמצא רכושם של יהודים שנבזזו בזמן מלחמת העולם השנייה, או של קהל המזמר את "מוסוליני" במהלך מערכת הבחירות של נכדתו ועד השקט בווידאו שצולם באושוויץ. מעוויתות המזרח התיכון ועד הוואלס הרך של זוג ותיק בערב המעצר שלהם, המסע שהציע גיתאי מאתגר ומטלטל, ומעורר את אלימות ההיסטוריה וההדים שלה ומייצר השתקפות אישית על שנאת הזרים שמשנה גורלות. בכך, בונה גיתאי את התנאים הרגישים להעברת זיכרון של מקומות ואירועים[22][23].

באותה השנה חונך גיתאי את מוזיאון האדריכלות מוניו גיטאי וינרוב במשרדיו הישנים של אביו בחיפה.

לאחר בימוי סרטו 'רבין, היום האחרון' בשנת 2015, ממשיך גיתאי בחקירת רצח רבין בהצגת התערוכה כרוניקה של התנקשות ידועה מראש, שהוצגה במוזיאון MAXXI ברומא, איטליה[24], במוזיאון ה-BOZAR בבריסל, בלגיה[25] וב- Fondation Lambert באביניון, בצרפת[26]. דרך עבודה עם קרמיקה, צילומים ומיצבי וידאו, מאפשר גיתאי קריאה שונה וחדשה של המאורעות שהובילו לרצח.

הוא מציג גם כן את התערוכה לפני ואחרי, בה מוצגים שני סרטים ניסיוניים שצילם במצלמת סופר 8 במלחמת יום כיפור ב-1973 - לפני ואחרי ו-שחור ולבן - יחד עם צילומי סטילס. בלפני ואחרי חוזר גיתאי לאירוע התרסקות המסוק שממנו הצליח להימלט ולהינצל כאשר הוא בן 23 בלבד. מצלמת הסופר 8 מציגה את הז'קט הצבאי שלבש בזמן התאונה ההופך להיות 'הדמות' המרכזית של הסרט. יחד עם סדרת התצלומים שהוצגה, ממשיך גיתאי את עבודת הפענוח שלאחר המוות, של אותו הרגע בו החוויה הופכת לזיכרון אישי. זהו תהליך בו הנושא נעלם; מה שמופיע במקומו הוא דחיסות קיצונית של חומר עבה, גרגירי, המתרגם את הסטיגמטה של הזמן וגורם לתחושה ציורית להופיע. אילו מצבים אמנותיים יכולים לתת תיאור נאות לאותו אירוע, לטראומה ההיא? אילו עקבות נותרו בזיכרון - כמה שבועות אחרי, או ארבעים שנה אחרי? מסע האמן מוזן בהדדיות ובמקביל הן על ידי הסרט והן על ידי צילום הסטילס[27].

בשנת 2019 הוא מציג את המיצג שדות זיכרון ב-Theatre de la Ville, בפריז. דרך צילום וסאונד הוא מציג דיוקן עצמי, פנורמה של עבודתו, השזורה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בה שזורים מציאות ובדיון, אינטימיות והיסטוריה. זוהי יצירה על זיכרון, זיכרון מקום ודייריו.

בגוף עבודתו של גיתאי ניתן למצוא גם עבודות לבמה. בדומה לעניינו הקולנועי, גם ביצירתו התיאטרונית, מתמקד גיתאי במתח שבין האישי וההיסטורי, בין המקומי והאוניברסלי. רבות מיצירותיו הוצגו במוסדות מובילים בעולם, דוגמת פסטיבל אביניון בצרפת, הפילהרמונית של פריז ומרכז לינקולן בניו יורק. בין יצירותיו, מטמורפוזה של מלודיה, בעקבות מלחמת בני אור ובני חושך, עם סמואל פולר וחנה שיגולה, מופע הפתיחה של הביאנלה בוונציה בשנת 1993, ומלחמת בני אור ובני חושך עם ז'אן מורו שהציגה בפסטיבל אביניון בשנת 2008[28][29][30].

הוא יצר את אפרתיה גיתאי: מכתבים, שעלתה בתיאטרון אודאון בפריז ב-2010, גם כן עם ז'אן מורו שהקריאה את מכתביה של אמו. בלנדין מאסון מ-France Culture כתבה: ”אפרתיה מונצ'יק-מרגלית, נולדה בחיפה בשנת 1909 ונפטרה בשנת 2003 בגיל 93. התכתבויותיה חושפים, מהמכתבים הראשונים משנת 1928, בהם פנתה לאביה ולאחיותיה, את עצמאות הרוח שלה, סקרנותה לעולם ולחיים הפוליטיים, עד למכתבי שנות התשעים, זמן קצר לפני מותה. אינטלקטואלית ומטיילת, אפרתיה מקסימה אותנו עם טעמה החד לחיים והאנרגיה שהיא מביאה עמה להתנסויות השונות בחיים, הטובות והטובות פחות. (...) ראייתה הפוליטית וההיסטורית החד משמעית, העונג שלה מהחיים, הטעם שלה לנופים, זה של הר הכרמל בו היא גרה עם בעלה מוניו, אך גם זה של הרחובות הקרים של לונדון, או אגם בפינלנד ... אלו חוויותיה שלה כאשה, וכל חוכמת החיים שעוברת על ידי רצונה הפשוט ללמוד ולהבין את העולם, מועבר אלינו באמצעות המכתבים האלה.”

מטמורפוזה של מלודיה, גיבלניה, 1992

יצירה נוספת היא רצח רבין - כרוניקה של רצח, שנוצרה בעקבות הסרט רבין, היום האחרון (2015) ועלתה בבכורה בפסטיבל אבניון ב-2016. בעבודה זו מתבסס גיתאי על זיכרונותיה של לאה רבין, אשת ראש הממשלה, ומייצר כמו משל משוחרר מכל פורמליזם. ארבע גיבורות נשיות, ארבעה קולות המדקלמים את הטקסט שהופך להיות טקסט שבין קינה לשיר ערש, משחזרים את מהלך ההיסטוריה והאלימות חסרת התקדים בה התנגדו הכוחות הלאומניים לפרויקט השלום שהוביל יצחק רבין, על ידי שיסוי והסתה. ארבעה קולות שצולמו, כאילו "בתא הד", בין דימויים דוקומנטריים לתמציות מהספרות הקלאסית - אותו זיכרון חי שתמיד ליווה את הקולנוען והבמאי בהבנתו את המדינה והחברה הישראלית.

ב-2019, הגרסה הבימתית של מכתב לידיד בעזה, הועלתה בבכורה בפסטיבל ספולטו בארצות הברית. היצירה היא מולטימדיה שובה לב, תובענית, מאתגרת ולירית. בתקופה זו בה אמנות ובידור נהפכים לעיתים למילים נרדפות, המחזה מחזיר את האמון ביכולתו של התיאטרון לשאול שאלות פוליטיות ותרבותיות קשות. הקהל אינו יכול להישאר פסיבי, ומקבל על עצמו את המשימה הקשה של הבנת החוויה התיאטרלית אל מול מחשבותיו, תפיסותיו ודעותיו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקום להציע תיאוריה או פתרון, המחזה משמש כטריגר חזק לדמיון פוליטי נחוץ. מכתב לידיד בעזה היה במקור סרט בן 34 דקות שהוקרן ב-2018 בפסטיבל ונציה. היה זה נייג'ל רדון, המנהל של פסטיבל ספולטו, שהציע לגיתאי לעבוד על גרסת במה לפסטיבל. הסרט והעיבוד הבימתי שלו חולקים טקסטים ושחקנים, ובכל זאת, באופן פרדוקסאלי, המבנה והתחושה של הסרט נראים תיאטרליים יותר ואילו האופק הפתוח והקומפוזיציה המרובדת של הגרסה התיאטרונית בת השעה וחצי מעניקים רושם של קולנוע.

הוראה אקדמית וכנסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוס גיתאי מרבה ללמד ולהשתתף בכנסים ברחבי העולם. בשנת 2017, היה פרופסור אורח באוניברסיטת ברקלי, בה למד בצעירותו, שהציגה לקהל את עשייתו התיעודית והבדיונית. דרך הקרנת חלק מסרטיו התאפשר לקהל לצלול לסוגיות הפוליטיות והחברתיות של ישראל, מעדשתו הייחודית של גיתאי. כאדריכל מיומן, לגיתאי יש דרך ייחודית להבין ולייצג חוויה אנושית באמצעות זמן ומרחב ודרך הסרטים בית, עיר וגבול, שהוצגו כחלק מהסדרה, מצליח גיתאי להציג נרטיב ודימוי שלם מורכב יותר של ישראל בהקשר של שיח עולמי גדול יותר[31].

בשנת 2018, לאחר שקיבל תואר פרופסור מקולג' דה פרנס בפריז, הוזמן גיתאי לתת סדרה של 12 שיעורים והרצאות שעסקו בגוף עבודתו הקולנועית, מבחינה אתית, פוליטית ואמנותית, בשם 'לחצות את הגבולות'[32].

ב-2019 היה פרופסור אורח באוניברסית קולומביה שבניו יורק.

פילמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אחרי (קצר, 1974)
  • כריזמה (קצר, 1978)
  • שיכון (קצר, 1978)
  • מיתוסים פוליטיים (קצר, 1978)
  • ואדי רושמיה (קצר, 1979)
  • ארכיטקטורה (קצר, 1979)
  • מאורעות ואדי סאליב (קצר, 1979)
  • Cultural Celebrities (תיעודי, 1979)
  • ביקור קרטר בישראל (תיעודי קצר, 1979)
  • חיפוש אחר זהות (תיעודי, 1980)
  • בית (תיעודי, 1980)
  • ואדי (תיעודי קצר, 1981)
  • American Mythologies (תיעודי, 1981)
  • יומן שדה (תיעודי, 1982)
  • Regan: Image for Sale (תיעודי, 1984)
  • בנגקוק-בחריין (תיעודי, 1984)
  • אננס (תיעודי, 1984)
  • אסתר (1986)
  • יום חדש לגמרי (תיעודי, 1987)
  • ברלין ירושלים (1989)
  • ואדי 1981-1991 (תיעודי, 1991)
  • לידתו של גולם (1991)
  • גלגולו של ניגון (תיעודי, 1992)
  • גולם: נדודים (1992)
  • גולם: גן האבן (1993)
  • תיאטרון החיים (תיעודי, 1994)
  • עמק הוופר (תיעודי, 1994)
  • המלכה מרי (תיעודי, 1994)
  • בשם הדוצ'ה (תיעודי, 1994)
  • כיפור: זיכרונות מלחמה (תיעודי, 1994)
  • זיכרון דברים (1995)
  • מילים (1996)
  • זירת הרצח (תיעודי, 1996)
  • מלחמה ושלום בווזול (תיעודי, במשותף עם אליה סולימאן, 1997)
  • ציון, אוטו-אמנציפציה (תיעודי, 1998)
  • תפוז (תיעודי, 1998)
  • בית בירושלים (תיעודי, 1998)
  • יום יום (1998)
  • קדוש (1999)
  • כיפור (2000)
  • ואדי גרנד קניון 2001 (תיעודי, 2001)
  • עדן (2001)
  • קדמה (2002)
  • 11-09-01: ישראל (קצר, 2002)
  • עלילה (2003)
  • הארץ המובטחת (2004)
  • ברוכים הבאים לסאו פאולו (במשותף עם עוד 12 במאים, 2004)
  • אזור חופשי (2005)
  • חדשות מהבית (תיעודי, 2006)
  • לכל אחד הקולנוע שלו: הדיבוק בחיפה (קצר, 2007)
  • התנתקות (2007)
  • מאוחר יותר (2008)
  • כרמל (2009)
  • מלחמת בני אור בבני חושך (2009)
  • ורדים בתשלומים (2010)
  • שיר ערש לאבי (2012)
  • אנה ערביה (2013)
  • צילי (2014)
  • רבין, היום האחרון (2015)
  • קיימות - אדם, טבע וסביבה (סדרת טלוויזיה, 2016)[33]
  • מערב לירדן, (תיעודי, 2017)
  • מכתב לידיד בעזה (קצר, 2018)
  • רכבת קלה (2018)
  • לילה בחיפה (2020)
  • עדיין לא מאוחר (2024)
  • למה מלחמה (2024)

רשימת תערוכות ומיצגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת פסטיבל רטרוספקטיבה של סרטי עמוס גיתאי במרכז פומפידו בפריז, 2003
  • שדות זיכרון, Theatre de la Ville, פריז (2019)
  • The Law Of The Pursuer, ברלין, 2017[34]
  • כרוניקה של התנקשות ידועה מראש, אביניון, 2016[35]
  • תערוכה, גלריה תאדו רופאק, זלצבורג, 2015[36]
  • Ways/Strade, פלאצו ריאל, מילאנו, 2014-2015
  • עמוס גיתאי, ביוגרפיה מוזיאון ריינה, סופיה, 2014.
  • עמוס גיתאי ארכיטקטורה של הזיכרון, פריז, לוזאן, בריסל, 2014.
  • Before and After, גלריה תאדו רופאק, פריז, 2014. וילה קאסט, זלצבורג, 2016
  • Disaster / The End of Days, תערוכה קבוצתית, גלריה תאדו רופאק, פריז, 2013
  • ארכיטקטורה של הזיכרון, ארל, צרפת, 2012
  • אפרתיה גיתאי - מכתבים, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
  • מוניו גיתאי-וינרויב - עקבות, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
  • Traces, an installation at the Palais de Tokyo, Paris, 2011
  • שיר ערש לאבי, מיצג וידאו על חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק אותו תכנן אביו, הארכיטקט מוניו גיתאי-ויינרויב, 2010
  • מלחמת בני אור בבני חושך, (בהשתתפות ז'אן מורו) פסטיבל אביניון, צרפת, 2008
  • Traces - Evento, Bordeaux, 2009
  • מוניו-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון לאדריכלות, מינכן 2008–2009
  • מוניו-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון תל אביב, 2008-2009
  • Amos Gitai: Non-Fiction, MoMA (Museum of Modern Art) New York, 2008
  • תערוכה לזכרו של אביו מוניו גיתאי-וינרויב - עמוס גיתאי, אוליבייה סנקאלבר וליונל ריצארד, מרכז פומפידו, פריז 2006
  • שיכון ציבורי - מיצג וידאו רב מסכי. מוזיאון לאומנויות, עין חרוד, מוזיאון הרצליה, מוזיאון לאומנות מודרנית, סאיטאמה, יפן, 2000
  • פותחים שן זן - מיצג, מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 1998
  • תערוכת זיכרון לאביו מוניו גיתאי-וינרויב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1994

רשימת יצירות תיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • רצח רבין - כרוניקה של רצח, Theatre de la Ville, פריז, צרפת, 2020; הפילהרמונית של פריז, צרפת, 2018; John Anson Ford Theater, לוס אנג'לס, ארצות הברית, 2017; פסטיבל מרכז לינקולן, ניו-יורק, ארצות הברית, 2017; פסטיבל אביניון, צרפת, 2016
  • אפרתיה גיתאי: מכתבים, MoMa, ניו-יורק, ארצות הברית, 2020; Coronet Theater of London, אנגליה, 2019
  • מכתב לידיד בעזה, Coronet Theater of London, אנגליה, 2019; Theatre de la Ville, פריז, צרפת, 2019; פסטיבל ספולטו, צ'ארלסטון, ארצות הברית, 2019
  • מלחמת בני אור ובני חושך (עם ז'אן מורו), Odéon-Théâtre de l'Europe, פריז, צרפת, 2010; פסטיבל אביניון, צרפת, 2009; פסטיבל Athens Epidaurus, יוון, 2009[29][30]
  • Open Shen Zen, בית הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב, ישראל, 1998
  • מטמורפוזה של מלודיה, בעקבות מלחמת בני אור ובני חושך, עם סמואל פולר וחנה שיגולה, פתיחת הביאנלה בוונציה, איטליה, 1993; גיבלניה, איטליה, 1992[28]

פרסים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים לסרטיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אסתר (1986): סרט הביכורים הטוב ביותר - פסטיבל טורינו לקולנוע צעיר (במשותף עם "שחור ולבן")
  • ברלין ירושלים (1989): פרס חבר השופטים - פסטיבל איסטנבול
  • פסטיבל ונציה:
    • ברלין ירושלים (1989): פרס המבקרים - ציון לשבח
    • ציון, אוטו-אמנציפציה (1998): פרס יונסקו
    • 11-09-01 (2002): פרס יונסקו (במשותף עם עוד 10 במאים)
    • הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום"
  • פסטיבל ירושלים:
    • יום יום (1998): פרס וולג'ין לסרט עלילתי באורך מלא
    • יום יום (1998): התסריט הישראלי הטוב ביותר (במשותף עם דובר קוסאשווילי על "עם חוקים")
  • קדוש (1999): פרס הסרט הזר הטוב ביותר שאינו דובר אנגלית - פסטיבל הקולנוע העצמאי הבריטי
  • כיפור (2000): פרס פרנסואה שאלה - פסטיבל קאן
  • קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל סאו פאולו
  • הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום"
  • אזור חופשי (2005): פרס השחקנית הטובה (חנה לסלאו), פסטיבל קאן
  • כיפור (2000): פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר
  • קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל בנגקוק
  • פרס דקל הזהב - פסטיבל קאן:
    • קדוש (1999)
    • כיפור (2000)
    • קדמה (2002)
    • אזור חופשי (2005)
  • פרס אריה הזהב - פסטיבל ונציה:
    • עדן (2001)
    • עלילה (2003)
    • הארץ המובטחת (2004)
  • פרס "Golden Spike" - פסטיבל ויאדוליד:
    • עלילה (2003)
    • מאוחר יותר (2008)
  • Gitai, Efratia, Correspondance 1929-1994, Gallimard, Paris, 2010
  • Gitai Amos, Genèses, Gallimard, Paris, 2009
  • Gitai Amos, Monte Carmelo, Bompiani, Milano, 2004
  • Gitai Amos, Parcours, Centre Pompidou, Paris, 2003
  • Gitai Amos, Monte Carmel, Gallimard, 2003
  • עמוס גיתאי, ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי-וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל, אלקטרה, מילנו, 1994
  • Gitai Amos, The War of the Sons of Light Against the Sons of Darkness, Mazzotta, Milano, 1993

ספרים המוקדשים ליצירתו של עמוס גיתאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Cinema di Amos Gitai : Frontiere e territori (Il), Serge Toubiana, Bruno Mondadori, Torino, 2006
  • Amos Gitai: News from Home, Walther König, Köln, 2006
  • The Cinema of Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Lincoln Center / Cahiers du cinéma, Paris, 2005
  • Amos Gitai, Amos Gitai, Serge Toubiana, Mostra internacional de cinema / Cosac Naify, São Paulo, 2004
  • Exilios y territories, el cine de Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Semana Internacional de Cine, Valladolid, 2004
  • Exils et territoires : le cinéma d'Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Arte Editions / Cahiers du cinéma, Paris, 2003
  • Amos Gitai, Cinema forza di pace, Edited by Daniela Turco, Le Mani, Genova, 2002
  • The Films of Amos Gitai, a Montage, Edited by Paul Willemen, BFI Publishing, London, 1993
  • Amos Gitai, Edited by Alberto Farassino, Mostra Internazionale Riminicinema, Rimini, 1989

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יאיר רוה, התרחקות, באתר ynet, 19 בנובמבר 2008
  2. ^ 'עמוס גיתאי- קולנוע, פוליטיקה, אסתטיקה', אירמה קליין, עמ' 14, הוצאת הקיבוץ המאוחד
  3. ^ Libération, 1.3.1982
  4. ^ 1 2 גיתאי 3X2X, ז'אן-מישל פרודון, רסלינג 2007
  5. ^ יאן לארדו, "מחברות של קולנוע" מס' 344, פברואר 1983
  6. ^ מרב יודילוביץ', הנביא עמוס, באתר ynet, 16 בפברואר 2007
  7. ^ David Lusted, Framework, n°29, 1985
  8. ^ "האיש שרצה להיות אלביס רצח אדם שאולי היה יהודי", הארץ, 13 בנובמבר 1993
  9. ^ Mikhail Iampolski, "The Road to Jerusalem", in "The Films of Amos Gitai", Edited by Paul Willemen, BFI, London, 1993
  10. ^ CINÉMA. Ana Arabia : l’enclave rêvée d’Amos Gitai, Courrier international, ‏2014-08-06 (בצרפתית)
  11. ^ המועמדים הסופיים לפסטיבל ונציה ה-70, גארדיאן, 25 ביולי 2013
  12. ^ Rabin assassination investigated in Amos Gitai's upcoming film, Haaretz.com (באנגלית)
  13. ^ "רבין, היום האחרון": סרט חשוב לכולנו, באתר ynet, 8 בנובמבר 2015
  14. ^ Yitzhak Rabin : Chronique d’un assassinat de Amos Gitaï, France Culture (בצרפתית)
  15. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, בחזרה לגדה המערבית: בסרט החדש של עמוס גיתאי הייאוש החליף את הזעם, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2017
  16. ^ Scott, A. O. (2008-10-30). "In Search of Family History Despite the Threat of Pain". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-09-23.
  17. ^ נירית אנדרמן, סרטו החדש של עמוס גיתאי, "צילי", יוצג בפסטיבל ונציה, באתר הארץ, 23 ביולי 2014
  18. ^ Leo Barraclough, Amos Gitai’s ‘Why War,’ Starring Irene Jacob and Mathieu Amalric, Debuts First Clip Ahead of Venice Premiere (EXCLUSIVE), Variety, ‏2024-08-20 (באנגלית אמריקאית)
  19. ^ Alex Ritman, Israeli Director Amos Gitai Dismisses Calls for Venice Title ‘Why War’ to Be Boycotted, Variety, ‏2024-08-31 (באנגלית אמריקאית)
  20. ^ האב, הבן ורוח הארץ, באתר הארץ, 14 במאי 2009
  21. ^ Correspondence, המשכן לאמנויות, ‏2017-11-26 (באנגלית)
  22. ^ TRACES DE AMOS GITAI AU PALAIS DE TOKYO, PARIS -, www.claudinecolin.com
  23. ^ "Avec l'installation 'Traces', Amos Gitaï fait se heurter les sons et les images". Le Monde.fr (בצרפתית). 2011-02-11. נבדק ב-2020-09-23.
  24. ^ http://www.fondazionemaxxi.it/en/events/cronaca-di-un-assassinio-annunciato.html
  25. ^ AMOS GITAÏ, BOZAR (בצרפתית)
  26. ^ En cours | Expositions | Collection Lambert en Avignon, www.collectionlambert.fr
  27. ^ https://ropac.net/exhibition/before-after
  28. ^ 1 2 http://www.amosgitai.com/html/film.asp?docid=50&lang=1
  29. ^ 1 2 http://greekfestival.gr/festival_events/amos-gitai-2009/?lang=en
  30. ^ 1 2 https://forward.com/bintel-blog/109447/amos-gitai-finds-inspiration-in-josephus/
  31. ^ College of Environmental Design University of California, Berkeley 230 Wurster Hall #1820 Berkeley, Ca 94720–1820, ARCH Lecture: Amos Gitai - Screening of Film “Kadosh” Wednesday, 09/13/17 6:30pm – 9:00pm 112 Wurster Hall, ced.berkeley.edu
  32. ^ Biographie, www.college-de-france.fr (בצרפתית)
  33. ^ קיימות, אדם טבע וסביבה - 8 שיחות עם מומחים ישראליים בתחומים שונים של הגנת הסביבה
  34. ^ http://savvy-contemporary.com/index.php/exhibitions/the-law-of-the-pursuer/
  35. ^ http://www.collectionlambert.fr/evenement/217/l-ete-a-la-collection-lambert.html
  36. ^ http://ropac.net/selected_works/amos-gitai