פורטל:יונקים/ערך נבחר/אוסף
שועל איים אפור, מין שועל קטן מהסוג שועל אפור שחי בשישה מתוך שמונת איי התעלה של קליפורניה. זהו מין השועל הקטן בארצות הברית. לשועל האיים האפור שישה תת-מינים, כל אחד ייחודי לאי שבו הוא חי, שהשפיע על ההיסטוריה האבולוציונית שלו.
סוג השועל האפור כולל שני מינים: שועל האיים האפור והשועל האפור המצוי שחי ביבשת. שועל האיים האפור התפתח מהשועל האפור המצוי. גודלו הקטן הוא תוצאה של תופעת התננסות מקומית, שהיא סוג של מולדת אחרת (ספציאציה אלופטרית). משום ששועלי איים אפורים מנותקים מבחינה גאוגרפית, אין להם חסינות מטפילים וממחלות שמובאים לאיים מהיבשת והם פגיעים מאוד לטפילים ולמחלות שכלבים מבויתים עשויים לשאת. בנוסף, ציד שועלים על ידי העיט הזהוב ופעולות האדם פגעו באוכלוסיות שועל האיים האפור במספר איים במהלך שנות התשעים.
קיפודן נמלים אוסטרלי הוא מין ממשפחת הקיפודניים המשתייך, יחד עם הברווזן, לסדרת יונקי הביב. סדרת יונקי הביב כוללת את היונקים הפרימיטיביים ביותר כיום - הם היונקים היחידים שמטילים ביצים. המאובנים המוקדמים ביותר של קיפודן הנמלים האוסטרלי תוארכו לסוף תקופת הפליסטוקן.
מין זה נפוץ ברחבי אוסטרליה, וכן באזורים החופיים וההרריים שבדרום מערב גינאה החדשה. באוסטרליה הוא המין האנדמי הנפוץ ביותר כיום. המין אינו נתון בסכנת הכחדה, אולם פעילות אנושית כגון ציד, הרס בתי גידול והחדרת מינים פולשים המזיקים לקיפודן, הביאו לירידה בתפוצתו ביבשת אוסטרליה.
לוטרת ענק היא יונק טורף החי באמריקה הדרומית. תפוצתה מוגבלת לצפונה ולמרכזה של יבשת אמריקה הדרומית. בשונה ממרבית הסמוריים, לוטרת הענק היא יצור חברותי שחי בקבוצות משפחתיות המונות שלושה עד שמונה פרטים. הקבוצות מונהגות על ידי זוג דומיננטי, ומציגות לכידות ושיתוף פעולה יוצאים מן הכלל. לוטרת הענק שלווה במרבית זמנה, אולם אין בכך כדי להפחית מן הטריטוריאליות ומן האגרסיביות שקבוצות לוטרות שונות מציגות זו כלפי זו. לוטרת הענק היא הקולנית מבין מיני הלוטרות, וקולות שונים שהיא מפיקה זוהו כקולות אזעקה, תוקפנות או עידוד.
לוטרת הענק מציגה מגוון התאמות לסגנון חיים מימי, לרבות פרווה צפופה במיוחד, זנב דמוי משוט וקרומי שחייה בכפות הרגליים. הלוטרה מעדיפה לשוטט בנהרות ובנחלי מים מתוקים, ולעיתים אף תבלה את זמנה באגמים ובמעיינות. היא מקימה "מחנות" נרחבים בסמוך לאזורים בו נמצא מזונה, ולצורך זה היא מפנה כמויות גדולות של צמחייה. תזונתה מורכבת בעיקרה מדגים, כמו חריתים ושפמנונים, ומעקרבים.
תחומי מחייתה הצטמצמו עד מאוד ביחס למקביליהם בעבר, וכיום תפוצתה מקוטעת למדי. עשורים של ציד בלתי חוקי שנועד לנצל את פרוותה הקטיפתית, ששיאו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הביאו לירידה דרסטית בגודל האוכלוסייה העולמית..jpg)
פוֹסָה היא מין של טורף ממשפחת טורפי מדגסקר, אשר אנדמי למדגסקר. לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחת החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגה המדעי. צבע פרוותה הוא חום-אדמדם עד כתמתם בהיר, גפיה שריריות וזנבה ארוך כמעט כמחצית גופה. היא ניזונה בעיקר מטרום קופים, וכן מיונקים קטנים, מזוחלים, מעופות, מחרקים, מדו-חיים ואף מצמחים. היא מצטיינת בתנועה על עצים, ופעילה הן במשך היום והן במשך הליל.
הפוסה היא בעלת התפוצה הנרחבת ביותר מבין הטורפים ממדגסקר. היא מצויה במספרים קטנים בשטחים נותרים של יערות; היא מעדיפה יערות לחים שלא נגעה בהם יד אדם ולא דרכה בהם רגלו. למרות שהיא נמצאת גם בסוגי יערות אחרים, ביערות בעלי מזג אוויר לח יש יותר מחסה ולפוסה קל יותר לנוע בהם. הפוסה היא הגדולה ביותר מבין שמונת הטורפים האנדמיים למדגסקר, היונק היבשתי והשריד האנדמי הגדול ביותר במדגסקר, והטורף הטבעי היחיד שיכול לצוד כל בוגר מכל מין ומין של הקיפופים הגדולים באי.
למרות תפוצתה הנרחבת, ההפוסה מוגדרת כ"פגיעה" על ידי איגוד השימור העולמי IUCN מאז שנת 2008, עקב הירידה ב-30% בגודל האוכלוסייה בין השנים 1987 ו-2008. היא תלויה ביערות, ואלו נמצאים בסכנת הכחדה בגלל הרס בתי גידול נרחב. גורמים נוספים, כמו קיטוע בתי גידול והידלדלות אוכלוסיית הקיפופים גם פוגעים ביכולתה לשרוד בטבע.
סרו יפני הוא מין של אנטילופת-עז בינונית בסוג סרו שאנדמית ליפן. המין הקרוב ביותר אליו מבחינה גנטית הוא הסרו הטאיוואני האנדמי לאי טאיוואן הסמוך ליפן. בעבר סווג בתקופה מסוימת בסוג גוראל.
הסרו היפני הוא בעל חיים בגודל בינוני ובעל פרווה צמרית-מדובללת בצבע שחרחר-לבנבן, המשתנה מעט בין העונות. לשני המינים יש קרניים קצרות ועבות המתעקלות לאחור והן מזכירות את קרני העיזים. סרו זה חי ביערות הרריים צפופים שבהם הוא ניזון מעלים, עשבים ושתילים. הסרו פעיל יום, וחי בגפו או בקבוצות קטנות.
באמצע המאה ה-20 הסרו היפני נרדף עד כדי הכחדה. בשנת 1955 הממשלה היפנית העבירה חוק מיוחד על מנת להגן עליו מציד. בעקבות כך, מספרי הסרו גדלו עד כדי כך שהם הפכו למזיקים באזורים מסוימים והותר לצודם בצורה מבוקרת. הסרו מוכר היטב בתרבות היפנית והוא נחשב לאחד מהסמלים הלאומיים של המדינה. מצב שימורו מוגדר על ידי IUCN כללא חשש (LC) ואוכלוסייתו נאמדת בעשרות אלפי פרטים.
עטלף צהוב-כנף, הוא סוג של עטלף במשפחת הערפדים המדומים, המצוי ביבשת אפריקה ומהווה טקסון מונוטיפי. העטלף צהוב-הכנף יוצא דופן משאר מיני העטלפים בססגוניות שלו; פרוותו בצבע אפור פנינה או כסוף, וכנפיו, אוזניו ואפו בצבע כתום-צהוב. אוזניו גדולות ודמויות ארנב, ועיטור העלה האפי שלו ייחודי בצורתו.
עטלף זה שוכן בעיקר חורשים וסוואנות נמוכות ומיוערות בדלילות, בעיקר סביב סבכים ועצי שיטה הסמוכים למקורות מים. העטלף צהוב-הכנף הוא בעל חיים מונוגמי שחי בזוגות. כל זוג תופס לעצמו שטח בלעדי לליקוט מזון עליו הוא מגן מפני עטלפים אחרים. בניגוד לעטלפים רבים, מין זה עירני גם במשך היום ואינו נכנס לתרדמת, והוא גם יוצא לשיחור מזון מוקדם יותר מעטלפים אחרים.
בניגוד לשאר המינים במשפחת הערפדים המדומים שניזונים לעיתים קרובות מחולייתנים קטנים, העטלף צהוב-הכנף ניזון אך ורק על חרקים. פריטי מזון מועדפים הם טרמיטים, חיפושיות, חגבאים, זבובאים ויתושים. העטלף צהוב-הכנף מסווג על ידי IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), נוכח הפיזור הרב שלו ברחבי אפריקה, ואוכלוסייתו גדולה ויציבה. עם זאת, הוא נדיר יותר מעטלפים אפריקנים אחרים.
שד טסמני הוא חיית כיס טורפת, המצויה כיום במדינת-האי האוסטרלית טסמניה בלבד. גודלו כגודל כלב קטן, וגופו חסון ושרירי. השד הטסמני הוא הגדול מבין חיות הכיס אוכלות הבשר. הוא מאופיין בפרווה שחורה, בריח דוחה אותו הוא מפיץ כאשר הוא מרגיש בלחץ, בצווחות רמות אותן הוא מפיק, ובהתנהגות תוקפנית כשהוא צד ואוכל. השד הטסמני ניזון הן מציד והן מאכילת נבלות. הגם שהוא בעל חיים יחידאי (כלומר, חי לבדו רוב הזמן), לעיתים הוא אוכל עם שדים טסמניים נוספים.
השד הטסמני הושמד מרובם המוחלט של שטחי אוסטרליה כ-400 שנים לפני בואם של המתיישבים האירופאים לאי בשנת 1788. בהיותם מזיקים למשק החי בטסמניה, השדים הטסמניים ניצודו עד שנת 1941, אז זכו להגנה רשמית. החל משנות התשעים המוקדמות, גידול סרטני מסוים שהחל להתפשט בפניהם של שדים טסמניים רבים הפחית את האוכלוסייה באופן משמעותי, וכיום הוא אף מהווה איום על הישרדות המין כולו, שייתכן שיסווג בקרוב כמין בסכנת הכחדה. ממשלת טסמניה עומדת כיום מאחורי תוכניות שונות שמטרתן להפחית את הפגיעה במין ולשקמו.
אובלנה צפון-פסיפית, היא מין לווייתן ענק ורחב בסוג אובלנה ובמשפחת הבלניים. האובלנה הצפון-פסיפית היא לווייתן גדול מידות: אורכה 15–19 מטר ומשקלה 50–80 טון מטרי. היא נפוצה כיום בעיקר בים ברינג, במפרץ אלסקה ובים אוחוצק. האובלנה ניזונה לרוב משטרגליים, ונדרשים מיליוני שטרגליים כדי לספק את האנרגיה שהיא צריכה. לפיכך, האובלנה חייבת למצוא ריכוזים גבוהים של שטרגליים, יותר מ-3,000 שטרגליים לכל מטר מעוקב כדי לסעוד ביעילות.
לפני שהושמדה על ידי ציידי לווייתנים באמצע המאה ה-19, הייתה האובלנה נפוצה בצפון האוקיינוס השקט. מספר הפרטים שנקטלו על ידי רשתות ציד חופיות ביפן ועל ידי ילידים אמריקנים באיים האלאוטיים היה קטן, והציד לא השפיע באופן ממשי על האוכלוסייה הכוללת. כיום, האובלנה הצפון-פסיפית נדירה מאוד ונמצאת בסכנת הכחדה בגלל ציד נרחב בעבר, הרס בית הגידול, אי-יציבות ודלות האוכלוסייה, שינויים סביבתיים, מוות כתוצאה מהתנגשות עם ספינות והסתבכות בציוד דיג, והתרבות עם מינים אחרים. כיום היא מוגנת בחוק של מדינות רבות ונעשים מאמצים לשקם את מצבה. לפי המרכז למגוון ביולוגי, האובלנה הצפון-פסיפית היא הלווייתן שנמצא בסכנת הכחדה החמורה מבין הלווייתנים.
סיפאקה לבנה, היא מין קיפוף גדול ואחת מתשעה מיני הסיפאקה. היא נמצאת בסכנת הכחדה חמורה ואנדמית לאזורים מצומצמים בצפון-מזרח מדגסקר. פרוותה ארוכה ולבנה, ומזכירה משי. יש לה מבנים חברתיים מגוונים, והיא מבלה את רוב זמנה באכילה, מנוחה והתנהגויות חברתיות. היא אוכלת בעיקר עלים וזרעים, ולפעמים אף פירות, פרחים ואפילו אדמה. היא מתרבה באופן עונתי עם תחילת העונה הגשומה. כמו מיני סיפאקות אחרים, גידול הצאצאים הוא משימה קבוצתית בה משתתפים לא רק הוריהם הביולוגיים. התקשורת מתבססת על מגוון קולות וסימון ריח המופק באמצעות בלוטות המיוחדות לכך.
הסיפאקה הלבנה מוגבלת לאזור קטן בצפון-מזרח מדגסקר בתוך רצועת יער לח. היא מצויה בשלושה סוגי בתי גידול מיוערים/בעלי צמחייה בטווח גבהים מסוים מאד: ביערות עננים ראשוניים ובאזורי צמחייה קשת עלים וקצרת גבעולים. כמו מיני סיפאקות אחרים החיים ביערות הגשם, היא תחצה אזורים לא מיוערים בין מקטעי יער רק לעיתים רחוקות.
הסיפאקה הלבנה היא אחת ממיני הקיפופים הנדירים בעולם, ונכון לשנת 2008, על פי "הרשימה האדומה של מינים מאוימים" שמתפרסמת על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) היא מוגדרת כ"בסכנת הכחדה חמורה". גודל האוכלוסייה הכללית מוערך בכ-100–1,000 פרטים, בעוד שמספר הבוגרים משוער למספר הנמוך מ-250. האיומים העיקריים של המין הם: המרת שטחים לחקלאות ובנייה, כריתת עצים תעשייתית וציד למטרות שונות.
ארמדיל טאטו הוא מין יונק בגודל קטן–בינוני ממשפחת הטטויים והנפוץ מביניהם. הוא התפתח בדרום אמריקה, ונשאר שם עד שהיגר באמצע המאה ה-19 גם למרכז אמריקה וצפונה וכיום הוא הדלשינאי היחיד שחי בטבע באמריקה הצפונית. בתי הגידול שלו מגוונים, מיערות-גשם עד לערבות שיחים. הוא יצור מתבודד ולילי, הניזון בעיקר מחרקים אותם הוא מוצא באדמה בעזרת חוטמו. ארמדיל זה הוא היונק הקטן הלאומי של טקסס.
ארמדיל טאטו מתחיל בחיפוש אחר מזון בשעות בין-הערביים וגומר לעשות כן עם עלות הבוקר. אם ייבהל, הוא יכול לנוס במהירות מפתיעה לכיוון מאורתו או לסבך צפוף; הוא אף יכול לקפוץ בבהלה לגובה של כ-91–120 סנטימטר באוויר ולמרחק אפילו יותר גדול. הוא חופר לו לבית מאורה באורך מספר מטרים עם ציפורניו הארוכות. תזונתו מורכבת בעיקר מחרקים, פגיות ותולעים.
ארמדילי טאטו משמשים במחקר המדעי, בנוסף למחקרי הצרעת המבוצעים על כלל הארמדילים, בשל מערכת הרבייה המוזרה שלהם, בה נולדים ארבעה ארמדילים זהים מבחינה גנטית. "יום הארמדיל" הוא יום מיוחד בשנה בו אנשים (בעיקר באמריקה) חוגגים את קיומו של הארמדיל בטקסים שונים.
גנו כחול הוא מין של פרסתן גדול דמוי-בקר בתת-משפחת הבובאלים החי ביבשת אפריקה. הוא תואר לראשונה בשנת 1823, ויש לו חמישה תת-מינים. בינו לבין המין הנוסף בסוג - גנו שחור - יש דמיון חיצוני רב, ותפוצתם חופפת באזורים מסוימים. הגנו הכחול גדול יותר מעמיתו הדרומי, והמין הגדול בתת-משפחת הבובאלים, ויחד עם קובוס המים והנילגאי השלושה מחזיקים בתואר האנטילופות הרביעיות בגודלם בעולם לאחר אילנד ענק, אילנד מצוי, וקודו גמלוני - גדולים במעט מאנטילופת סוס שחורה.
הגנואים הכחולים הם בעלי חיים צמחונים, הניזונים בעיקר מעשבים. מלבד מידות הגוף הזכרים והנקבות די דומים אחד לשני. הם חיים בעדרים המוניים רופפים שמגיעים לעיתים לאלפי פרטים. בכל שנה כמה אוכלוסיות בטווח המזרחי שלהם לוקחים חלק יחד עם בעלי חיים נוספים באחת מהנדידות הגדולות בעולם. בית גידולם הוא סוואנות השיטה המישוריות של דרום, מרכז ומזרח אפריקה, והם נמנעים מאזורים יבשים או גשומים מדי. הרבייה מתרחשת בעיקר בסוף עונת הגשמים.
המדינות שבהם הוא נפוץ הן טנזניה, קניה, זמביה, אנגולה, בוצוואנה, זימבבואה, מוזמביק, נמיביה, סווזילנד ודרום אפריקה. מגמת אוכלוסייתו יציבה ברוב האזורים, ומשום כך הוא אינו נחשב כקרוב לאיום על ידי ארגון השימור IUCN. הגנו הכחול הוא בין האנטילופות הנפוצות ביותר באפריקה: מספריו נאמדים בלמעלה ממיליון פרטים._(cropped).jpg)
לווייתן גדול-סנפיר הוא מין לווייתן מזיפות מין יחיד בסוגו המשתייך למשפחת לווייתני הענק. אוכלוסיית הלווייתן גדול-הסנפיר הצטמצמה באופן ניכר בעקבות ציד, וכיום הוא נחשב למין מוגן ברוב חלקי העולם.
זהו לווייתן גדול ממדים: אורכו של פרט בוגר נע בין 10 ל-16 מטרים ומשקלו הממוצע הוא כ-27 טונות (לשם השוואה: לווייתן מצוי הוא באורך 21–27 מטר ומשקלו כ-70 טון). למרות גודלו, הלווייתן גדול-הסנפיר אקרובטי למדי, והוא ידוע בקפיצותיו החינניות מהמים, בסנפירו הקדמי הגדול ובשירתו המורכבת. הלווייתן גדול-הסנפיר נפוץ ברוב האוקיינוסים, החל מאזור אנטארקטיקה ועד קו הרוחב 65° צפון - בקרבת הקוטב הצפוני. זהו בעל חיים נודד; את חודשי הקיץ הוא מבלה באזורים קרירים יותר הרחק מקו המשווה, אך החיזור, הרבייה וההמלטה מתבצעים במים טרופיים וסובטרופיים.
באופן כללי, הלווייתן גדול-הסנפיר נחשב למין בסיכון (דרגה נמוכה מעט מבסכנת הכחדה). מספר מדינות מפעילות מיזמים להגנה על הלווייתן; בממלכה המאוחדת, למשל, הלווייתן גדול-הסנפיר הוגדר כמין בעל עדיפות, ובעקבות זאת הוחל במאמצי הגנה ושימור שונים. גם במדינות אחרות נחקקו חוקים האוסרים ציד לווייתנים גדולי-סנפיר, או מטילים פיקוח על היקפו של ציד זה. אורך חייו של הלווייתן גדול-הסנפיר אינו ידוע במדויק, אך על פי הערכות המבוססות על מחקרים נראה כי הוא גבוה מאוד ויכול להגיע ל-40 עד 75 שנים. מלבד האדם, הטורף היחיד של הלווייתן גדול-הסנפיר הוא הקטלן.
כבש הבית הוא תת-מין של המין מופלון – מין בסוג כבש. תת-המין מגודל בתרבות לשם בשרו, עורו, צמרו וחלבו המשובחים. הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית, שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבש הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים. החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ואורוגוואי.
לוריס שלוח אדום הוא מין של טרום-קוף קטן וארסי מתת-סדרת בעלי אף לח, האנדמי ליערות הגשם של דרום סרי לנקה. הלוריס השלוח הוא בין הקטנים שבפרימטים: משקל גופו 127 - 256 גרם בלבד. הוא מתאפיין בגפיים ארוכות וחינניות, במבנה גוף רזה ושדוף, ובהיותו חסר זנב. פניו מתאפיינות בחוטם צר ובעיניים ענקיות שממוקמות בקדמת הפנים.
הלוריס השלוח הוא הפרימט הלילי החברותי ביותר. במהלך היום, הלוריסים מתקבצים לשינה בקבוצות קטנות, ובלילה הם עשויים ללקט מזון יחדיו. הם בונים את קיניהם בתוך עלים או לחלופין בשקעים בעצים וכל מקום אחר אשר די בטוח מפני טורפים. הלוריסהוא אוכל חרקים בעיקרו, ומתמחה במיוחד באכילת חרקים רעילים; הריר של הלוריס מדכא את תחושת הגירוי מחרקים אלו. ללוריס יש בלוטות בזרוע אשר מפרישות כימיקלים נדיפים שעשויים להיות רעילים לבני אדם.
הלוריס השלוח האדום מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), בשל אוכלוסייתו הדלה שמונה פחות מ-2,500 בוגרים וירידה מתמשכת במספר הפרטים הבוגרים. האיומים העיקריים הנשקפים ללוריס מצד בני האדם בסרי לנקה, כוללים: אובדן בית גידול, דריסה בכבישים, לכידה בתור חיית מחמד, ציד לשימוש ברפואה המסורתית והריגה מכוונת בשל אמונות טפלות. כתמי יער מבודדים רבים שבהם נמצא הלוריס נמצאים בשימוש רב על ידי האדם.
אילנד מצוי הוא מין פרסתן מעלה גרה גדול החי באפריקה. האילנד המצוי מסווג בסוג אילנד תת-משפחת הפרים, והוא תואר לראשונה בשנת 1766. האילנד המצוי הוא האנטילופה השנייה בגודלה בעולם, קטן במעט מקרובו האילנד הענק ולו שלושה תת-מינים. גופו של האילנד ארוך, רחב ומסיבי, צווארו קצר ועבה, וראשו מוארך. יש לו קרניים ספיראליות חזקות.
האילנד ניזון בעיקר על עשבים ועלים. הוא אינו טריטוריאלי וחי בעדרים של עד 400 פרטים. בית הגידול המועדף הוא פסיפס של סוואנה, יערות דלילים, וכרי דשא הררים; הוא נוטה להימנע מיערות צפופים. התקשורת בין הפרטים מתבצעת על ידי נביחות ותנועות, באמצעותן הם מזהירים אחרים מסכנות. לנקבת האילנד המצוי חלב עשיר ומזין, ובשל כך בוית המין באזורים רבים.
האילנד נפוץ באתיופיה, דרום סודאן, קניה, טנזניה, אוגנדה, רואנדה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, זמביה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, בוצוואנה, נמיביה, סווזילנד, לסוטו ודרום אפריקה; אוכלוסייתו נמצאת בחלק מהמדינות בעלייה ובחלקם בירידה, ומשום כך הוא אינו נחשב קרוב לאיום על ידי ארגון השימור IUCN.
קנגורו חולדתי אדמוני הוא מין של יונק כיס קטן בגודל ארנבון שאנדמי ליבשת אוסטרליה, ומהווה מין יחיד בסוגו. זהו המין הגדול ביותר במשפחת הקנגוריים החולדתיים, ומבחינה חיצונית, הוא דומה במקצת לקנגוריים אמיתיים דוגמת הוולבי ארנבי.
לקנגורו החולדתי מבנה גוף גוצי ועגלגל, פרווה שעירה וגסה, גולגולת קצרה ואוזניים קצרות ומשולשות. יש לו ירכיים גדולות ומפותחות, כאשר קרסוליו ארוכים ועבים יחסית לקנגורים חולדתיים אחרים. הידיים הקטנטנות בעלות טפרים מעוקלים המותאמים היטב לחפירה ונבירה, ומסייעים לו באיסוף מזון.
הקנגורו החולדתי האדמוני פעיל בשעות הלילה וניזון בעיקר ממזונות צמחיים דוגמת עשבים עלים, ועשבי תיבול, שורשים ופקעות. הוא חי בדרך כלל בגפו, ונוהג לבנות לעצמו מספר קינים המשמשים אותו למנוחה ולמחסה. מין זה מפורסם בכך שהוא סובלני כלפי נוכחות האדם בסביבתו הטבעית, התנהגות אשר נחשבת לנדירה אצל יונקים קטנים. לאורך המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, הקנגורו החולדתי האדמוני נחשב למזיק משמעותי במיוחד לחקלאות האוסטרלית וניצוד בכמויות אדירות עד שהפך לנדיר יחסית. כיום הוא נחשב למין מוגן.
יעל קווקזי מזרחי הוא מין של פרסן בסוג יעל האנדמי למזרח הרי הקווקז. בעבר היה נחשב כתת-מין של קרובו הגדול יותר - יעל קווקזי מערבי, אך כיום מוכר יותר כמין בפני עצמו. מבחינה גנטית וחיצונית הוא קרוב בעיקר ליעל הקווקזי המערבי ולאחר מכן ליעל האלפים וליעל סיבירי.
היעל הקווקזי מותאם לאזור הררי: גופו ארוך, צר ומוצק, צווארו קצר ועבה ופרוותו עבה ומחממת. עצמות הגפיים האחוריות כבדות יותר מהקדמיות. רגליו קצרות ומוצקות, פרסותיו גדולות וחזקות וזנבו קצרצר ועבה. בתחתית הפרסה יש כרית גומי המסייעת ליעל לתפוס בזיזים ובסלעים ומגבירה את כוח האחיזה שלו. לזכרי היעל זוג קרניים מרשימות ומסיביות והן הגדולות ביותר בתת-משפחת היעלים. קרני הנקבות קצרות ודקיקות.
היעל הקווקזי המזרחי אנדמי לרכס המזרחי של הקווקז הגדול. טווח התפוצה שלו משתרע על צפון אזרבייג'ן דרום רוסיה וצפון גאורגיה. הוא מאכלס גבהים של 800 ל-4,000 מטר מעל פני הים. בית הגידול האופייני הוא חגורות יער הרריות, כרי דשא ומרעה תת-אלפיני. התמותה הטבעית של היעל הקווקזי בטבע נגרמת על ידי טורפים ומפולות שלגים וסלעים. האיומים העיקריים על היעל הקווקזי הם מרעה צאן בתחומי מחייתו וציד לא חוקי, בשילוב עם חורפים קשים שמתרחשים מדי פעם.
זיזף לבן הוא מין עטלף קטן במשפחת הזיזפיים, שאנדמי לאמריקה המרכזית ומהווה מין יחיד בסוגו. יש לו פרווה ייחודית, לבנה לחלוטין שנדירה במיוחד אצל עטלפים, כנפיים שחרחרות ואוזניים ועלה אפי צהובים. הפיגמנטציה הצהובה-כתומה של הזיזף באוזניים ובעיטור האפי היא ייחודית, ונובעת מריכוז גבוה של קרוטנואיד מסוג לוטאין שאותו הזיזף מפיק ממזונו בדומה לפלמינגו. בכך, הזיזף הלבן הוא היונק המתועד הראשון שמסוגל לרכז בעור שלו קרוטנואידים ברמה המספיקה ליצור צבע בולט.
הזיזף הלבן הוא עטלף חברותי פעיל לילה, חי בקבוצות קטנות ביערות הגשם, ובונה לעצמו אוהלים מעלים גדולים על ידי ניקוב אסטרטגי של צלעות העלה בשיניו; האוהלים משמשים לו למחסה מפני שמש, גשם וטורפים. הזיזף הלבן ניזון אך ורק מתאנים ומתרבה עד פעמיים בשנה כשבכל פעם נולד גור יחיד. הזיזף הלבן נחשב לעטלף נדיר למדי ואוכלוסייתו נמצאת בירידה מתמשכת עקב אובדן בית גידול. הטורפים העיקריים של הזיזף הלבן הם קופי סנאי, קופי קפוצ'ין ונחשים.
קטלן (שם מדעי: Orcinus orca; לעיתים אורקה או גרמפוס) הוא יונק ימי השייך לסדרת הלווייתנאים, הגדול במשפחת הדולפיניים והיחיד בסוגו (Orcinus). אורכו הממוצע של פרט בוגר נע בין 8 ל-10 מטרים ומשקלו נע בין 3 ל-10 טונות. הקטלן ניזון מדגים, דיונונים, עופות ימיים ויונקים ימיים, כולל לווייתנים ממינים שונים. הקטלן נפוץ בכל האוקיינוסים.
אוכלוסיית הקטלנים נחלקת לקבוצות המצויות במרחבים קבועים ולקבוצות הנודדות למרחקים. שיטת הציד שלהם היא לרוב חברתית; התקשורת בין הפרטים נעשית באמצעות סדרת נקישות מהירות הנשמעת כיללות. הקטלן נחשב לאחד הטורפים הקטלניים ביותר בטבע. את המידע אודות המתרחש בסביבתו קולט הקטלן באמצעות ההד: הוא משמיע קולות נקישה בתדר גבוה ומקבל בחזרה הד מגופים הנמצאים במים, כגון בעלי חיים.
קרנף ג'אווה הוא בן למשפחת הקרנפיים, אחד מחמישה מיני קרנפים החיים כיום והנדיר שבהם. הוא חולק את הסוג קרנף אסייתי יחד עם הקרנף ההודי. עור גופו מזכיר בצורתו ובקפליו שריון מגן. אורך קרנו 20 סנטימטרים לכל היותר, והיא הקטנה ביותר מבין קרני הקרנפים. קרנפי ג'אווה עשויים להגיע לגיל 30 – 45 שנים בטבע. בעבר הם חיו ביערות גשם נמוכים, באדמות מרעה ובמישורי הצפה רחבי ידיים. במרבית זמנם הם סוליטריים (כלומר, מתבודדים), למעט עתות חיזור וגידול צאצאים. עם זאת, לעיתים הקרנפים מתקהלים בסמוך לאתרי התפלשות בבוץ או ליקוק מלח. האדם הוא הטורף היחיד של הקרנף בתחום תפוצתו. הקרנפים נוהגים להתרחק מהאדם, אך לא יהססו לתקוף אם יחושו מאוימים.
בעבר היה קרנף ג'אווה הנפוץ מבין הקרנפים האסייתים: תפוצתו השתרעה החל באיי אינדונזיה וכלה בהודו וסין. עם זאת, כיום נמצא הקרנף בסכנת הכחדה חמורה, וידוע רק על שתי קבוצות אוכלוסייה החיות בסביבתן הטבעית. עובדה זו מציבה אותו בשורה אחת עם היונקים הגדולים הנדירים ביותר על פני כדור הארץ. הירידה במספר קרנפי ג'אווה מיוחסת בעיקרה לציד בלתי חוקי, שמתמקד בקרניו יקרות הערך של הקרנף. תרומה נוספת להידלדלות האוכלוסיות הגיעה מצדם של בתי הגידול המצטמצמים, במיוחד בשל מלחמות דוגמת מלחמת וייטנאם. גם הקרנפים הנותרים שחיים באזורים המוגנים הללו, ניצבים בפני איומים משמעותיים: הציד מאיים עליהם גם בסביבות המוגנות לכאורה; הם חשופים למחלות; ומספרם הקטן מביא לירידה במגוון הגנטי ולזיווגי שארים.
צביון אדרס הוא מין אנטילופה קטנה ונדירה בסוג צביון שאנדמי לחוף המזרחי של אפריקה והאיים הסמוכים לו. זהו המין הקטן ביותר בסוג צביון. צביון אדרס נחשב ליפה ולחינני שבצביונים בשל הצבעים המיוחדים של פרוותו ובעבר היה אחד המינים הנדירים בסוג.
לצביון אדרס קרניים קטנות, פרוות משי רכה, גוף קומפקטי ורגליים דקיקות. המין בולט בססגוניותו: צבעו אדמדם-זהב עם גוונים שונים, פס לבן עבה לאורך הירכיים וכתמים לבנים דמויי צרעת על הרגליים הכהות. המין נפוץ בחופי קניה ובאיי אוגוג'ה השייכים לטנזניה: זנזיבר, צ'ומבה ומנמבה. בית הגידול שלו כולל מחשופי אלמוגים, סבך גבוה, יערות וחורשים.
צביון אדרס הוא בעל חיים פעיל יום, זהיר וערני מאוד עם חוש שמיעה חד ביותר. תזונתו מבוססת על עלים, זרעים, ניצנים, נבטים, פרחים, ופירות שהפילו ציפורים וקופי קולובוס אדום זנזיברי. המין חי בזוגות או בבדידות. האוכלוסייה של צביון אדרס נמצאת בירידה מתמשכת עקב ציד לא חוקי לבשרו הטעים ולעורו הנאה ובירוא יערות.
ראשתן גדול-ראש, הידוע גם בכינוי "לוויתן זרע", הוא מין של לווייתן שיניים יחיד בסוגו, הנמנה עם משפחת הראשתניים. לראשתן מספר מאפיינים ייחודיים: הוא הגדול שבלווייתני השיניים – אורך גופו עשוי להגיע ל־18 מטרים ומעלה; מוחו הוא הגדול ביותר בעולם החי וראשו מהווה כשליש מגופו; הוא בעל החיים שמפיק את הרעש החזק ביותר; והיונק המסוגל לצלול לעומקים הגדולים ביותר.
מקורו של השם "לווייתן זרע" בחומר הלבנבן בעל המרקם החלבי הנמצא בכמות גדולה בראשו, חומר שנחשב בתחילה בטעות לנוזל זרע, ואילו השם "ראשתן" נגזר מגודל ראשו. ממדי ראשו וצורתו המיוחדת, והיותו דמות ראשית ברומן המפורסם "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, הפכו את הראשתן לדמות הקלאסית של לווייתן כפי שמופיעה ביצירות ספרותיות רבות, בציורים ובאנימציות, וביצירות תרבותיות אחרות.
שוּנָּר איבֶּרי הוא מין טורף בגודל בינוני, החבר בסוג שונר שבמשפחת החתוליים. בעבר אכלס את כל חצי האי האיברי, אך כתוצאה מפגיעות מעשי ידי אדם הפך לאחד ממיני הטורפים הנדירים ביותר בעולם, ומכונה "מין החתול הנדיר בעולם". נכון לשנת 2013 נספרו 309 פרטים חיים בלבד בטבע, המפוזרים בארבעה שטחים – כולם באנדלוסיה שבדרום חצי האי. מספר זה נמוך כל כך (במיוחד לאור העובדה שבתחילת המאה ה-20 חיו כ-100,000 פרטים ברחבי חצי האי), עד שניתן למצוא ממנו יותר פוחלצים ושטיחים עשויי פרווה מאשר פרטים של המין. קרוב ל-100 מיליון אירו הושקעו בשימורו, ואם ייכחד יהיה המין הראשון שנכחד ממשפחת החתוליים מאז היכחדותו של הטיגריס השנחרבי לפני כעשרת אלפים שנה. בפני המין עומדים איומים שונים: שינוי סביבתי, מחסור בטרף, ציד ומוות ממלכודות, תאונות דרכים ומגוון גנטי מצומצם. על אלו מנסים להתגבר ארגוני שימור רבים, אשר נחלו הצלחה בהתחשב בכך שהצליחו לשלש את מספר הפרטים מאז 2002.
הוא ניחן במאפייני השונר, כולל רגליים אחוריות ארוכות המותאמות לקפיצה, ופרווה בגווני צהוב, כתום וחום. הוא פעיל בעיקר בשעות החושך, אם כי שעות פעילותו מותאמות בדרך כלל לאלו של הארנבונים. הוא דומה בגודלו לשונר הקנדי ולשונר המצוי, אך קטן מאחיו הצפוני. הזכר גדול מהנקבה, ובעל ציצות אוזניים ארוכות יותר. לא הרבה ידוע על תוחלת חייו של המין, אולם פרט אחד תוארך לגיל של 14 שנים. הוא ניזון בעיקר מהארנבון המצוי, המהווה כ-80 אחוז ומעלה מתפריטו. הוא טורף גם בעלי חיים אחרים, כמו פרסתנים צעירים ועופות מים, ואף ניזון מהחומר הצמחי שנמצא בקיבת טרפו. ההזדווגות מתרחשת בין ינואר לפברואר, וההיריון נמשך בין 63 ל-73 ימים, כשבסיומו נולדים בין אחד לארבעה צאצאים בין מרץ לאפריל. הגורים נולדים במקום מסתור, יוצאים ממנו בגיל שבועיים עד ארבעה שבועות, ונגמלים לחלוטין מחלב אמם בגיל שמונה חודשים.
.jpg)
שימפנזה מצוי הוא מין של קוף-אדם בסוג שימפנזה. השימפנזה המצוי הוא אחד משני מינים בסוג זה, והמין האחר הוא השימפנזה הננסי (בונובו). שני מינים אלו הם הקרובים ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים הקיימים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בהם.
תפוצתו של השימפנזה המצוי במרכז אפריקה, בדרך-כלל ביער גשם טרופי. הוא מטפס על עצים אך חי חלק ניכר מזמנו גם על הקרקע. הוא הולך על ארבע תוך הישענות על החלק החיצוני של פרקי אצבעות הידיים, ולעיתים מזדקף על רגליו האחוריות. משקל גופו של השימפנזה המצוי מעט גדול משל השימפנזה הננסי, אך קטן בממוצע משל האדם. לעומת זאת זרועותיו ארוכות מזרועות אדם, וכוחו הפיזי גדול בהרבה. הוא אוכל-כול הניזון בעיקר מפירות, וכן הוא צד יונקים קטנים. השימפנזה המצוי הוא בעל חיים חברותי מאוד החי בלהקות בנות 20 עד 80 פרטים, שביניהם מדרג חברתי. בניגוד למין השימפנזה הננסי, אצל השימפנזה המצוי מעמד הזכרים גבוה ממעמד הנקבות.
השימפנזה המצוי נחשב לאחד ממיני בעלי החיים האינטליגנטים ביותר. במקום חיותם בטבע, משתמשים שימפנזים מצויים במגוון כלים, כגון מקלות לשליית טרמיטים ואבנים לפיצוח אגוזים. לעיתים הם אף מתאימים כלים אלו לשימוש הרצוי באופנים פשוטים. מאחר שהם לומדים כישורים כאלה באמצעות חיקוי שימפנזים אחרים, נוצרות אצלם בטבע תרבויות האופייניות לכל קהילה ושונות במנהגיהן מאלו של קהילות אחרות. בשביה שימפנזים לומדים להשתמש במגוון כלים של בני-אדם, לתקשר עמם בשפות סימנים, ולזהות עצמם במראה.
השימפנזה המצוי הוא מין בסכנת הכחדה. מוערך כי רק מאה אלף עד מאתיים אלף פרטים חיים כיום בטבע, ומספרם ממשיך להתמעט. מספר איומים חברו יחד לפגיעה הקשה באוכלוסיית הבר של המין, בעיקר ציד בידי אדם, בירוא היערות בהם הוא חי, ומגפות של מחלות זיהומיות המועברות ככל הנראה מבני-אדם.
שירת הלווייתן היא אוסף של קולות דמויי שריקה שמייצרים לווייתנים לשם תקשורת ביניהם. המונח "שירה" נמצא בשימוש במיוחד כשהוא נועד לתאר תבנית צפויה וחוזרת על עצמה של צלילים ארוכים בתדר נמוך, שמשמיעים מינים מסוימים של לווייתנים (במיוחד לווייתן גדול-סנפיר Megaptera novaeangliae), בצורה המזכירה לחוקרי הלווייתנים שירה אנושית. התהליכים הביולוגיים המשתתפים ביצירת הקולות משתנים ממשפחה אחת של יונקים ימיים לאחרת. עם זאת, כל הלווייתנים והדולפינים תלויים בצלילים לצורך תקשורת והתמצאות במידה רבה יותר מקרוביהם היבשתיים, משום שמתחת לפני המים הראייה קשה בשל בליעת האור על ידי המים, והתנועה האיטית יחסית של המים מצמצמת את יעילות חוש הריח. הרעשים המלאכותיים האופפים את האוקיינוסים בעיקר בשל השימוש בסונאר בצוללות, כלי שיט ומתקנים ימיים, מגבירים את חששות הגופים העוסקים באיכות הסביבה, שבני האדם הורסים מאפיין חשוב זה של בית הגידול הימי.