לדלג לתוכן

פלורנס קלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פלורנס קלי
Florence Moltrop Kelley
לידה 12 בספטמבר 1859
פילדלפיה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בפברואר 1932 (בגיל 72)
פילדלפיה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות לורל היל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פלורנס מולטרופ קלי (באנגלית: Florence Moltrop Kelley‏; 12 בספטמבר 1859 – 17 בפברואר 1932) הייתה פעילה חברתית ופוליטית ותבעה את המונח ביטול שכר. עבודתה נגד סדנאות יזע ולמען שכר מינימום, ימי עבודה בני שמונה שעות,[1] וזכויות ילדים[2] זוכה להערכה נרחבת בימינו.

קלי עבדה כמזכירה הכללית של ליגת הצרכנים הלאומית מאז הקמתה ב-1899. בשנת 1909 עזרה בהקמת האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים (NAACP).

ראשית חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלי נולדה ב-12 בספטמבר 1859 לוויליאם ד' קלי (1814–1890) ולקרוליין ברטרם בונסל בפילדלפיה.[3] אביה היה פעיל למען ביטול שיטת השכר, מייסד המפלגה הרפובליקנית, שופט וחבר ותיק בבית הנבחרים של ארצות הברית. הכינוי שלו היה "חזיר ברזל".[4]

קלי הושפעה מאביה ולדבריה "אני חייבת לו כל מה שאי פעם הצלחתי ללמוד לעשות".[3] בילדותה המוקדמת קרא לה ספרים שעסקו בעבודת ילדים.[3] כבר בגיל 10 לימד אותה אביה היא על פעילותו והיא הצליחה לקרוא את ספרו, המשאבים של קליפורניה.[3]

קרוליין ברטרם בונסל, אמה של קלי, הייתה גם היא דמות בולטת. בונסל הייתה קשורה לבוטנאי הקוואקר המפורסם, ג'ון ברטרם. הוריה מתו כשהייתה בגיל צעיר והיא אומצה על ידי אייזק וקיי פו וחיה עימם שנים רבות.[3]

דודתה רבתא של קלי, שרה פו, הייתה קווייקרית והתנגדה לעבדות. החלטתה של פו להפסיק את השימוש בכותנה וסוכר בגלל הקשר של סחורות אלה לעבדות הותירה רושם על קלי.[5] פו הייתה פעילה למען נשים וסיפרה לקלי על חייה כאישה מדוכאת.[3]

לקלי היו שני אחים וחמש אחיות; כל חמש האחיות מתו בילדותן. שלוש מאחיותיה היו ג'וזפין ברטרם קלי, קרוליין לינקולן קלי ואנה קרוליין קלי. ג'וזפין מתה בגיל עשרה חודשים, קרוליין מתה בגיל ארבעה חודשים, ואנה מתה בגיל שש שנים.

קלי תמכה בזכות הבחירה לנשים לאחר שאחיותיה נפטרו, ופעלה למען רפורמות פוליטיות וחברתיות רבות, כולל ה-NAACP, שעזרה לייסד. בציריך פגשה סוציאליסטים אירופיים שונים, ביניהם הסטודנט הפולני-רוסי לרפואה לאזאר ווישניוצקי, לו נישאה ב-1884 ואיתו נולדו לה שלושה ילדים;[6] בני הזוג התגרשו ב-1891. קלי ביקשה להתגרש בגלל התעללותו הפיזית[3] והחובות הכספיים.[5] כאשר לא הצליחה להתגרש מבעלה בטענה ל"אי תמיכה" היא ברחה לשיקגו וקיבלה משמורת מלאה על ילדיה.[5] היא שמרה על שם נעוריה אבל העדיפה להיקרא "גברת קלי".[3]

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילדותה קלי הייתה חולה מאוד ורגישה לזיהומים, לכן לא יכלה ללמוד בבית ספר.[3] בימים בהם התגעגעה לבית הספר קראה ספרים רבים מתוך הספרייה של אביה.

בשנת 1882, בגיל 16, למדה קלי באוניברסיטת קורנל.[3] בקורנל, היא הייתה חברת Phi Beta Kappa.[5] היא כתבה את התזה שלה בנושא ילדים מוחלשים. נושא התזה שלה הושפע מדבריו של אביה לגבי ילדים מוחלשים.[3] היא הייתה אחת הנשים הראשונות שסיימו את לימודיהן בקורנל.[4]

אף על פי שקלי רצתה ללמוד משפטים באוניברסיטת פנסילבניה, היא לא התקבלה בגלל מגדרה.[3] בינתיים, המשיכה לפעול למען נשים עובדות על ידי ייסוד והשתתפות בשיעורי ערב באגדת המאה החדשה לנשים עובדות.[5] מאוחר יותר למדה באוניברסיטת ציריך, האוניברסיטה האירופית הראשונה שהעניקה תארים לנשים, והצטרפה לתא סטודנטים שדגל בסוציאליזם.[5]

קלי קיבלה תואר במשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן בשנת 1894.[5] לאחר מכן הקימה בית ספר לנערות עובדות בפנסילבניה.[3]

סוציאליזם וזכויות אזרח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלי הייתה חברה ב־Intercollegiate Socialist Society, פעילה למען זכות בחירה לנשים וזכויות אזרח אפרו-אמריקאיות. היא הייתה חסידה של קרל מרקס וידידה של פרידריך אנגלס. בשנת 1885 תרגמה לאנגלית את "מצב מעמד העובדים באנגליה" מאת אנגלס, והטקסט פורסם באישורו של אנגלס ב-1887, תחת השם "גברת פ. קלי ווישנבצקי". טקסט זה נמצא בשימוש עד היום.

לאחר שסיימה את לימודיה בקולג', קלי סייעה בהקמת סניף גילדת המאה החדשה של פילדלפיה, יחד עם גבריאל ד. קלמנטס ובהנהגתה של אלייזה ספראט טרנר. היו בה שיעורים ותוכניות סיוע לנשים עובדות.[7] קלי עצמה לימדה שם שיעורי ערב.[5]

גילדת המאה החדשה שאפה לשפר את תנאי העבודה והמחיה של בני המעמד הנמוך באזורים עירוניים.[8] הארגון עזר במאבק על חוקי עבודה, כגון שכר מינימום וימי עבודה של שמונה שעות, ברמה המקומית, המדינתית והפדרלית.[5] לאחר שעברה לעיר ניו יורק עם בעלה וילדיה, קלי ארגנה קמפיין של אגודת הנשים העובדות של ניו יורק בשנים 1889 ו-1890 "להוספת נשים כפקידות במשרד לפיקוח על תעשייה".[9] עד 1890, בית המחוקקים בניו יורק העביר חוקים שיצרו שמונה תפקידים חדשים לנשים כמפקחות של מפעלי המדינה.

קלי הצטרפה לבית ההתיישבות האל האוס מ-1891 עד 1899. הדבר אפשר לה ליצור קשרים עם ארגונים חברתיים אחרים ולקדם זכויות נשים וילדים עובדים.[9] בזמן שהייתה בהאל האוס, קלי התחברה לג'יין אדמס וג'וליה לאת'רופ, שעבדו יחד כרפורמטוריות עבודה מרכזיות. כל שלוש הנשים היו בנות המעמד הבינוני-גבוה והיו להן אבות פעילים פוליטית.[9] היא גם התיידדה עם גרייס ואדית אבוט וכן עם אליס המילטון, רופאה מקצועית המתמחה במניעת מחלות כתוצאה מעבודה.[10] קלי יצרה קשר עם מועדון הנשים של שיקגו תחת חסותה של ג'יין אדמס על ידי הקמת לשכה לעבודת נשים בתוך האל האוס. כארגון, האל האוס סיפק לקלי הזדמנות לעקוף ארגונים גברים כדי להמשיך בפעילות חברתית למען נשים, שנמנעה מהם השתתפות בפוליטיקה רשמית באותה תקופה. קלי נחשבת למקימת תנועת הפמיניזם לצדק חברתי.[11]

הרפורמה בתנאי העבודה, בהתאם להשקפתה הסוציאליסטית, הביאה לכך שקלי הייתה במהלך הקריירה שלה חלוצה בתחום הפיקוח על מפעלים, בהפעלת לחץ על מעסיקים, ובהסברה לגבי חקיקה מתקנת ופעולות משפטיות במהלך הקריירה שלה.

קלי הובילה או השתתפה במגוון ארגונים חברתיים, ביניהם הוועדה הלאומית לעבודת ילדים, ליגת הצרכנים הלאומית, הועידה הלאומית של עובדים סוציאליים,[8] האגודה הסוציולוגית האמריקאית, האגודה הלאומית האמריקאית לבחירה לנשים, NAACP,[12] ליגת הנשים הבינלאומית לשלום ו חופש,[5] והחברה הסוציאליסטית הבין-מכללתית.

בדיקת מפעלים ועבודת ילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביה של קלי לקח אותה לסיור לילי במפעלי זכוכית כשהייתה צעירה. קלי נאבקה כדי להפוך עבודה זו לבלתי חוקית לילדים מתחת לגיל 14 ולהגביל את מספר שעות העבודה לילדים מתחת לגיל 16. היא ביקשה להעניק לילדים את זכות החינוך, וטענה שיש לטפח ילדים להיות אנשים אינטליגנטים, בתחילה בפילדלפיה ובניו יורק.

התפרקות נישואיה בסוף 1891 גרמה לקלי לעבור מניו יורק לשיקגו. בזמן שהתגוררה בהאל האוס מ-1891 עד 1899, כהונתה בראש לשכת עבודת הנשים של היישוב אפשרה לה לפעול נגד עבודה מנצלת של נשים וילדים ב"סדנאות זיעה" בבתים ובמפעלים.

ב-1892 ערכה קלי סקר של שכונות העוני בשיקגו לבקשת נציב העבודה האמריקאי, קרול ד' רייט,[5] לאחר שהנרי דמארסט לויד המליץ עליה. הסקר חשף כי ישנם ילדים, החל מגיל שלוש, אשר עובדים ב"דירות שיכון צפופות". הסקר חשף גם כי נשים עבדו יתר על המידה עד לתשישות, עובדים שהיו בסכנה לדלקת ריאות וילדים עם כוויות.[5] דיונים בנושא בקונגרס הובילו להגברת העניין ברפורמה באילינוי, אשר קלי לקחה חלק בארגונה. היא הפכה למנהיגה בקואליציה של עובדים וקבוצות אזרחיות בקמפיין למען חקיקה מתקנת. היא ובנות בריתה הביאו את מחוקקי המדינה לסיורים בסדנאות יזע.

מאוחר יותר בשנת 1892 הציעה קלי ללשכה לסטטיסטיקה של אילינוי לחקור את "שיטת ההזעה", "הנוהג של קבלנות עבודה בבתים של עניים". היא שכנעה את הלשכה לשכור אותה כדי לחקור את תנאי העבודה בתעשיית הביגוד בשיקגו. בדוח שלה תיארה מחקר לפיו פועלים עובדים עד 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע ומקבלים שכר שאינו מאפשר לפרנס את המשפחה.[13]

הקמפיין והמחקר של קלי הובילו לחקיקת חוקי עבודה חדשים ב-1893. בית המחוקקים של אילינוי העביר את חוק המפעלים הראשון המגביל עבודה לנשים לשמונה שעות ביום ואוסר העסקת ילדים מתחת לגיל ארבע עשרה.[5][11] חוקי העבודה הללו מזוהים לעיתים כתחילתו של העידן הפרוגרסיבי.[11]

כחלק מיישום הרפורמות, קלי הפכה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד כלל-מדינתי כאשר המושל פיטר אלטגלד מינה אותה לתפקיד מפקחת המפעלים הראשית של מדינת אילינוי, תפקיד שלא היה קיים לפני כן ולא היה מוגדר כתפקיד לנשים.[14] היא בחרה חמש נשים ושישה גברים שיסייעו לה.[13] תושבת האל האוס, אלזינה סטיבנס, שימשה כאחת מעוזרות פקחי המפעל של קלי.[15]

במהלך עבודתה בבית האל התיידדה עם פרנק אלן פטר כאשר הוא התבקש על ידי אוניברסיטת שיקגו לערוך מחקר על שכונות בשיקגו. לבקשתו של פטר, היא הוגדרה כחברה בחברה הספרותית של קורנל של אירווינג, כאשר הוא שהצטרף לפקולטה של קורנל.[3]

קלי נודעה כבעלת תקיפות ואנרגיה עזה. האחיין של מייסדת האל האוס , ג'יין אדמס, כינה את קלי "הלקוחה הקשה ביותר במהומות הרפורמיות, הלוחמת המצוינת ביותר לחיים טובים עבור אחרים, שהאל האוס אי פעם ידעה".[16]NAACP ועבודה על שוויון גזעי

לבקשת ויליאם אינגליש וולינג ומרי ווייט אווינגטון, קלי הפכה לחברה מייסדת של NAACP. כחברה במועצת המנהלים היא השתתפה בוועדות בנושא מועמדות, תקציב, סיוע פדרלי לחינוך, אנטי-לינץ' וההשקעה במניעת אי-השוויון על ידי קרנות בית הספר.[14] לפי WEB DuBois, קלי שאלה שאלות נוקבות.[14] הדיונים הציבוריים שלה כללו אנשים שחורים בכנסיות, פורומים של רווחה חברתית ואי שוויון חברתי.

ב-1913 למדה את דפוסי השקעת הכספים הפדרליים בחינוך. היא הבחינה בחלוקה לא שוויוניות לבתי ספר לבנים לעומת בתי ספר לשחורים.[14] זה הניע אותה ליצור את הצעת חוק האפליה בסטרלינג, שהיה מתקפה נגד חוק סטרלינג טאונר אשר הציע הקצבה פדרלית של 2.98 דולר לנפש עבור מורים לילדים צבעוניים ו-10.32 דולר לנפש לילדים בבתי ספר לבנים, ב-15 בתי ספר בדרום ובוושינגטון DC. ה-NAACP החזיק בעמדה שהחוק ינציח את האפליה וההזנחה המתמשכת של בתי הספר הציבוריים לאנשים שחורים. קלי ו-WEB DuBois היו בדעות חלוקות לגבי הדרך לתקוף את הצעת החוק הזו. קלי רצתה להוסיף נוסח שמבטיח חלוקה שוויונית של המימון ללא קשר לגזע. DuBois האמין שצריך להוסיף סעיף ספציפי לגזע מכיוון שהוא ידרוש מהממשלה הפדרלית לוודא שבתי הספר לשחורים יקבלו יחס הוגן.

קלי האמינה שאם יתווסף משהו בנוגע לגזע להצעת החוק, היא לא תעבור בקונגרס. היא רצתה להעביר את הצעת החוק ולאחר מכן לשנות את השפה. לכן, עם אישור הצעת החוק, היא קראה לחלוקה שווה לבתי הספר שתטופל על ידי המדינות על בסיס אוכלוסייה. עדיין נותר ספק האם המדינות יחלקו את הכסף באופן שווה או לא.

קלי לא הסכימה עם NAACP ו-WEB DuBois גם בנושאים אחרים. חוק שפרד-טאון היה הנושא השנוי ביותר במחלוקת ביניהם. החוק סיפק סיוע לאמהות וילדים במהלך ההיריון והינקות. ה-NAACP ו-DuBois התנגדו להצעת החוק מכיוון שלא היו הוראות למניעת אפליה בחלוקת כספים לאמהות שחורות. בניגוד לעמדתה לגבי חלוקה שוויונית של קרנות חינוך, קלי לא דרשה שום הוראות לחלוקה שוויונית, שכן היא ידעה שהצעת החוק לעולם לא תעבור אם נושא הגזע יועלה, במיוחד עם ההתנגדות שכבר הייתה קיימת במדינות הדרום. קלי האמינה שחשוב יותר להעביר את החקיקה, אפילו במתכונתה המצומצמת, כדי שהמימון יובטח ויתקיים העיקרון של רווחה סוציאלית. בסופו של דבר, קלי זכתה לתמיכת ה-NAACP בנושא והבטחה לפקח על הצעת החוק אם תעבור ולפעול למען תמיכה בכולם, ללא קשר לגזע.[14]

בשנת 1917, צעדה במצעד המחאה השקטה בניו יורק אשר התנגדה לאלימות של אזרחים לבנים נגד אנשים שחורים במהומות הגזע של מזרח סנט לואיס, אילינוי באותה שנה.[14] כדי ללחוץ על הקונגרס לקדם חקיקת אנטי-לינץ' היא פנתה לליגת הנשים הלאומית בבקשה לתמוך בהצעת החוק נגד לינץ' של דייר ב-1922. למרות חוסר הפעולה של הליגה, קלי סיפקה סדרה של מכתבים לארתור ב. ספינגרן מה-NAACP ב-1926 על מקרי הלינץ' הרבים בארצות הברית. כדי לקבל תמיכה מהתקשורת, קלי גם הציע לעורכי עיתונים שהתנגדו ללינץ' להתפרסם.

קלי השתמשה בכוחה בקונגרס ובקשריה האישיים כדי למנוע חוקים מפלים, בעיקר בנושא השקעה כספית בתקציבי חינוך. ב-1921 היא דחפה את מועצת המנהלים של ה-NAACP להתנגד להצעות חוק שמפלות על סמך גזע בהשקעה בחינוך. קלי נודעה כמייסדת מסורת מפורסמת המחאה נגד אפליה גזעית, שהתרחשה באמצע המאה ה-20.

עם יציאתו של " Birth of a Nation ", קלי ומנהיגי NAACP אחרים הפגינו בערים רבות נגד הסרט בטענה שהוא מייצג פרשנות גזענית על אנשים שחורים. בשנת 1923 נאבקה קלי על קבלת האגודה הלאומית של נשים צבעוניות כחברה בוועדת הקונגרס המשותפת לנשים, שהוקמה ב-1920.[14] היא הצליחה בינואר 1924, כאשר 15 מתוך 17 ארגונים כללו חברי NACW.

ליגת הצרכנות הלאומית ויום של שמונה שעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קלי ב-1925

מ-1899 עד 1926 גרה בבית ההתנחלות ברחוב הנרי בניו יורק. משם, הקימה ופעלה כמזכירה הכללית של ליגת הצרכנים הלאומית, שפעלה נגד סדנאות היזע.[17][5] היא פעלה להעלאת המודעות הציבורית ולהעברת חקיקה של המדינה כדי להגן על עובדים, בעיקר עבור נשים וילדים.[5] הליגה לצרכנות קבעה סטנדרטים להעלאת שכר, לקיצור שעות עבודה ולמספר מינימלי של מתקנים סניטריים.[10] קלי השתמשה ב-NCL כדי לטפל במדיניות שלה, כגון שעות עבודה מקומיות ושכר של נשים באמצעות איסוף נתונים ואקטיביזם.[11] קלי שימשה גם כמנטור לפעילים צעירים יותר, כמו מרי ואן קליק, שעבדה לזמן קצר עבור ליגת הצרכנים.[18]

בעבודתה שם, בנתה 64 ליגות צרכנים.[19] קלי פעלה לעיתים קרובות כנציגת הליגות, פנתה למחוקקים במדינה והרחיבה את רשת NCL באמצעות מועדוני נשים. היא עבדה קשה כדי לקבוע יום עבודה מוגבל לשמונה שעות. ב-1907, היא הפעילה את השפעתה בתיק של בית המשפט העליון, מולר נגד אורגון, אשר בוצע בו ניסיון לבטל את ההגבלות על השעות בהן עובדות יכולות לעבוד במקצועות לא מסוכנים. קלי סייעה להגיש את ה־Brandeis Brief המפורסם, שכלל ראיות סוציולוגיות ורפואיות לסכנות של עבודה בשעות ארוכות וקבע את התקדים להכרה של בית המשפט העליון בראיות סוציולוגיות, ששימשו רבות בהמשך בפרשת Brown v. Board of Education.[20] החתירה שלה לאכוף את יום העבודה של שמונה שעות לנשים הוכרזה מאוחר יותר כבלתי חוקתית על ידי בית המשפט העליון של אילינוי ב-1895, משום שמנעה מנשים שרצו לעבוד יותר שעות, לעשות זאת.[21]

בשנת 1909, קלי עזרה ליצור את ה־NAACP ולאחר מכן הפכה לחבר ובעל ברית של WEB Du Bois. היא גם פעלה כדי לסייע בשיפור חוקי עבודת ילדים ותנאי העבודה.[22]

בשנת 1917, היא שוב הגישה סיכומים בתיק בית המשפט העליון עבור יום עבודה של שמונה שעות, כעת עבור עובדים "בכל מפעל, מפעל או מפעל ייצור", בתיק באנטינג נגד אורגון.[23]

ה-NCL של קלי נתן חסות ל"התווית הלבנה" של הצרכן על בגדים שהגביל את ייצור הבגדים עם עבודת ילדים ותנאי עבודה בניגוד לחוק המדינה. היא הובילה את הליגה הלאומית לצרכנות עד מותה, ב-1932.

הישגים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1907 ארגנה קלי את הוועדה של ניו יורק בנושא צפיפות אוכלוסין, שאחריה היא ומרי קינגסברי סימחוביץ' תמכו בתערוכה אודות הסיבות וההשלכות של צפיפות אוכלוסין ושיטות להקל עליו, והשתתפה בוועידה הלאומית הראשונה לתכנון ערים ב-1909.[24]

קלי עבדה עם ג'וזפין גולדמארק כדי לספק את המידע שאורגן על ידי עורך הדין לואיס ברנדייס במה שנודע כ-Brandeis Brief כדי להדגים את ההשפעות המזיקות של עבודה בשעות נוספות על בריאות האישה.[5] הפעולה סייעה לתמוך בטיעונים במשפט מולר נגד אורגון ב-1908, אף על פי שבית המשפט העליון בארצות הברית פסק נגד עובדות הכביסה שבעניינן עסק המשפט.[25]

קלי גם עזרה לשדולה בקונגרס להעביר את חוק עבודת הילדים של קיטינג-אוון משנת 1916 אשר אסר על מכירת מוצרים שנוצרו במפעלים בהם הועסקו ילדים בני שלוש עשרה ומטה. בנוסף, היא גם פעלה לקידום חוק שפרד-טאון שיצר את תוכנית הרווחה הסוציאלית הראשונה למלחמה בתמותת אמהות ותינוקות, באמצעות מימון מרפאות בריאות המתמחות באותם תחומים.

ב-1912, היא הקימה את לשכת הילדים האמריקאית, סוכנות פדרלית לפיקוח על רווחת הילדים.

מוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלי נפטרה, בגיל 72, ב־Germantown של פילדלפיה ב-17 בפברואר 1932. היא נטמנה בבית הקברות לורל היל בפילדלפיה.[26]

היא כונתה "גיבורת מלאך" על ידי פרויקט הגיבור שלי.[27]

פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחריות הצרכן. ניו יורק: הוועד הלאומי לעבודת ילדים, 1908.[28]

קלי טוענת שזו אחריותו של הצרכן להשתמש בכוח הקנייה שלו כדי למנוע עוולות מוסריות בנוגע לתנאי העבודה, כגון עבודת ילדים. היא תובעת את הביטוי המודרני "הצביעו עם הדולר שלכם". בנוסף,, היא טוענת שאזרחים חייבים לדרוש סטטיסטיקה נאותה לגבי תנאי העבודה מהממשלות הפדרליות והמדינה שלהם.

המצב הנוכחי של חקיקת שכר מינימום. ניו יורק: ליגת הצרכנים הלאומית, 1913.[29]

סקירה היסטורית קצרה על תחילתה של חקיקת שכר המינימום באנגליה ובארצות הברית. קלי מזהירה את המדינות מפני ניסוח מהיר מדי של חוק שנכתב בחופזה אשר בית משפט עלול לבטל אותו ובכך ליצור תקדים. לבסוף, קלי בוחנת בקצרה כיצד החברה משלמת מחיר בסופו של דבר על אי תשלום שכר מינימום מספק, בכך שהיא מטפלת בעניים ומתחזקת בתי כלא.

תעשייה מודרנית: ביחס למשפחה, בריאות, חינוך, מוסר. ניו יורק: לונגמנס, גרין 1914.

נשים בתעשייה: שמונה שעות היום ומנוחה בלילה, שאושר על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. ניו יורק: ליגת הצרכנים הלאומית, 1916.

עשרים שאלות על התיקון הפדרלי שהוצע על ידי מפלגת האשה הלאומית. ניו יורק: ליגת הצרכנים הלאומית, 1922.

הערות של שישים שנה: האוטוביוגרפיה של פלורנס קלי. שיקגו: CH Kerr Pub. ושות', 1986.[30]

הצורך בהכנה תאורטית לעבודה פילנתרופית. 1887.[30]

קלי מדגישה את הצורך ברקע תאורטי לפני העיסוק בעשייה פילנתרופית. לדבריה ללא רקע כזה סביר להניח שסוג העבודה הפילנתרופית שייבחר ישחזר את המערכת החברתית-כלכלית הקפיטליסטית שהובילה לצורך בעבודה פילנתרופית מלכתחילה. לכן נדרשת הכנה תאורטית כדי לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים.

קלי מבחינה בין שני סוגי פילנתרופיה: פילנתרופיה בורגנית ופילנתרופיה של מעמד הפועלים. הפילנתרופיה הבורגנית "מטרתה להחזיר לעובדים מעט ממה שהמערכת החברתית שלנו גוזלת מהם, כדי לשמר את המערכת זמן רב יותר" (92), ולכן היא זמנית, משמרת את המערכת הנוכחית במצבה. הפילנתרופיה של מעמד הפועלים, לעומת זאת, שמה לה למטרה להחליש את המערכת הקפיטליסטית באמצעים כמו קיצור יום העבודה והגבלת עבודתם של ילדים. אמצעים אלה מביאים לכמות נמוכה יותר של תפוקה ונוגדת את המערכת הקפיטליסטית.

לאחר הכנה תאורטית כזו, קלי מסיקה שעבודה פילנתרופית אמיתית מורכבת מהעלאת התודעה המעמדית.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בלומברג, דורותי רוז. פלורנס קלי. יצירתו של חלוץ חברתי. (1966)
  • גולדמרק, ג'וזפין. צלבני חסר סבלנות: סיפור חייה של פלורנס קלי (1953)
  • גרינשפן, ג'ון. עידן החריפות: איך אמריקאים נלחמו כדי לתקן את הדמוקרטיה שלהם, 1865–1915. הוצאת בלומסברי. 2021.
  • Piot, Steven L. American Reformers, 1870–1920: Progressives in Word and Deed (2006); פרק 9 הוא על קלי.
  • סקלאר, קתרין קיש. פלורנס קלי ועבודת האומה: עלייתה של תרבות פוליטית של נשים, 1830–1900. ניו הייבן ולונדון: הוצאת אוניברסיטת ייל. 1995.
  • סקלאר, קתרין. הערות של שישים שנה: האוטוביוגרפיה של פלורנס קלי, חברת הוצאת צ'ארלס ה. קר. 1986.

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אמיקו, אלינור ב', עורכת. מדריך הקוראים ללימודי נשים (פיצרוי דיארבורן, 1998)
  • סקלאר, קתרין קיש ובוורלי וילסון פאלמר, עורכים. המכתבים הנבחרים של פלורנס קלי, 1869–1931 (Urbana: University of Illinois Press, 2009). lxii, 575 עמ'.מסת"ב 978-0-252-03404-6

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פלורנס קלי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Kathryn Kish Sklar, "Florence Kelley," Women Building Chicago, 1790–1990: A Biographical Dictionary, Rima Lunin Schultz and Adele Hast, eds., Indiana University Press, Bloomington, Indiana, 2001, p. 463
  2. ^ Margolin, C.R. (1978) "Salvation versus Liberation: The Movement for Children's Rights in a Historical Context," Social Problems. 254. (April), pp. 441-452
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Josephine Goldmark, Impatient Crusader: Florence Kelley's Life Story (1953); Dorothy Blumberg, Florence Kelley and the Making of a Social Pioneer (1966).
  4. ^ 1 2 Vose, Clement E. (1957). "The National Consumers' League and the Brandeis Brief". Midwest Journal of Political Science. 1 (3/4): 267–290. doi:10.2307/2109304. ISSN 0026-3397. JSTOR 2109304.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Dreier, Peter (2012). "Florence Kelley". New Labor Forum. 1: 71–76. doi:10.4179/NLF.211.0000011.
  6. ^ Kelley, F. 1986. The Autobiography of Florence Kelley, Notes of Sixty Years. Chicago: Charles Kerr. p. 9.
  7. ^ Anne H. Wharton (בינואר–בדצמבר 1892). "Business Training and Opportunities for Women". Arthur's Home Magazine. Vol. 62. Philadelphia: T.S. Arthur & Sons. p. 113. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 Timming, Andrew R. (2004). "Florence Kelley: A Recognition of Her Contributions to Sociology". Journal of Classical Sociology. 4 (3): 289–309. doi:10.1177/1468795X04046969.
  9. ^ 1 2 3 Sklar, Kathryn Kish (1985). "Hull House in the 1890s: A Community of Women Reformers". Signs. 10 (4): 658–677. doi:10.1086/494177. JSTOR 3174308.
  10. ^ 1 2 Perkins, Frances (1954). "My Recollections of Florence Kelley". Social Service Review. 28 (1): 12–19. doi:10.1086/639501. JSTOR 30019232.
  11. ^ 1 2 3 4 Woloch, Nancy (2015). A Class by Herself. Princeton University Press. p. 6.
  12. ^ Athey, Louis L. (1971). "Florence Kelley and the Quest for Negro Equality". The Journal of Negro History. 56 (4): 249–261. doi:10.2307/2716966. JSTOR 2716966.
  13. ^ 1 2 Kelley, Florence (1859–1932). (2009). In J. Sreenivasan, Poverty and the government in America: a historical encyclopedia. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. Retrieved from https://products.abc-clio.com/abc-cliocorporate/product.aspx?pc=A1679C
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Athey, Louis L. (1971). "Florence Kelley and the Quest for Negro Equality". The Journal of Negro History. 56 (4): 249–261. doi:10.2307/2716966. JSTOR 2716966.
  15. ^ Davis, Allen F. "Stevens, Alzina Parsons" Notable American Women Vol. 3, 4th ed., The Belknap Press of Harvard University Press, 1975
  16. ^ James Weber Linn, Jane Addams: A Biography, University of Illinois Press, 2000, p. 138
  17. ^ Sklar, p. 464
  18. ^ Hendrickson, Mark (2013-05-27). American Labor and Economic Citizenship: New Capitalism from World War I to the Great Depression (באנגלית). Cambridge University Press. pp. 155–159. ISBN 978-1-107-02860-9.
  19. ^ Fee, Elizabeth; Brown, Theodore M. (2005). "Florence Kelley: A Factory Inspector Campaigns Against Sweatshop Labor". American Journal of Public Health. 95 (1): 50. doi:10.2105/AJPH.2004.052977. PMC 1449850. PMID 15623858.
  20. ^ Sklar, pp. 465
  21. ^ Sklar, p. 463
  22. ^ "Center for the Historical Study of Women and Gender". binghamton.edu. אורכב מ-המקור ב-2007-11-02.
  23. ^ Sklar, pp. 465-466
  24. ^ Caves, R. W. (2004). Encyclopedia of the City. Routledge. pp. 409–410. ISBN 978-0-415-25225-6.
  25. ^ Garraty, Quarrels That Have Shaped the Constitution, "The Case of the Overworked Laundry Workers"
  26. ^ Social Welfare History Project
  27. ^ "The My Hero Project – Florence Kelley". myhero.com.
  28. ^ Kelley, Florence (1908). "The Responsibility of the Consumer". The Annals of the American Academy of Political and Social Science. 32 (22_suppl): 108–112. doi:10.1177/000271620803202214. JSTOR 1010993.
  29. ^ Kelley, Florence (1913). "The Present Status of Minimum Wage Legislation" (PDF). Proceedings of the National Conference of Charities and Correction. National Consumers' League.
  30. ^ 1 2 Kish., Sklar, Kathryn; Congress), Paul Avrich Collection Library of (1986-01-01). Notes of sixty years : the autobiography of Florence Kelley ; with an early essay by the author on the need of theoretical preparation for philathropic work. Published for the Illinois Labor History Society by the C.H. Kerr Pub. Co. pp. 91–104. ISBN 0-88286-093-3. OCLC 13818491.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פלורנס_קלי&oldid=38874343"