פרנץ ולטר שטאלקר
 | |
| לידה |
10 באוקטובר 1900 Sternenfels, ממלכת וירטמברג, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| נהרג |
23 במרץ 1942 (בגיל 41) גטצ'ינה, ברה"מ |
| מדינה |
הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר, גרמניה הנאצית |
| השכלה |
אוניברסיטת טיבינגן |
| השתייכות |
אס אס |
| דרגה |
בריגדפיהרר |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
| |
  | |
פרנץ ולטר שטאלקר (בגרמנית: Franz Walter Stahlecker; 10 באוקטובר 1900 – 23 במרץ 1942) היה מפקד משטרת הביטחון של האס אס בנציבות הרייך אוסטלנד בשנים 1941–1942.[1] פיקד על איינזצגרופה A, אחת מארבעת האיינזצגרופן שפעלו במזרח אירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית.[2] נהרג על ידי פרטיזנים סובייטים, והוחלף על ידי היינץ יוסט.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שטאלקר נולד למשפחה עשירה בשטרננפלס ב-10 באוקטובר 1900.[3] הוא היה השני מבין שלושת בניו של הכומר ומנהל הלימודים אוגן שטאלקר ואשתו אנה צייסר. הוא שירת בצבא בין 21 בספטמבר ל-7 בדצמבר 1918. בין השנים 1919–1920 היה שטאלקר חבר ב- Deutschvölkischer Schutz und Trutzbund, הארגון האנטישמי הגדול והמשפיע ביותר בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובארגון דומה בשם Organisation Consul. הוא למד באוניברסיטת טיבינגן, שם קיבל תואר דוקטור למשפטים בשנת 1927. ב-14 באוקטובר 1932 התחתן עם לואיז-גבריאל פריין פון גילטלינגן ונולדו להם ארבעה ילדים.
קריירה נאצית מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 במאי 1932 הצטרף שטאלקר למפלגה הנאצית (מספר חבר 3,219,015) וכן לאס אס (מספר חבר 73,041). ב-29 במאי 1933 מונה לסגן מנהל המשרד הפוליטי של משטרת מדינת וירטמברג. בשנת 1934 מונה לראש הגסטפו במדינת וירטמברג ובמהרה הוצב למשרד הראשי של האס דה.[2] ב-11 במאי 1937 הפך לראש הגסטפו בברסלאו. לאחר האנשלוס בשנת 1938, הפך שטאלקר לראש האס דה של מחוז הדנובה (וינה), תפקיד בו המשיך לכהן גם לאחר שהועלה לדרגת אס אס שטנדרטנפיהרר. בקיץ 1938 מונה לתפקיד מפקח משטרת הביטחון באוסטריה, לאחר ראש הגסטפו היינריך מילר.[4] החל מ-20 באוגוסט 1938 היה שטאלקר ראש הסוכנות המרכזית להגירה יהודית בווינה, אף שמנהיגו בפועל היה אדולף אייכמן.[5] חילוקי דעות עם ריינהרד היידריך הניעו את שטאלקר לעבור למשרד החוץ הפדרלי (Auswärtiges Amt), ולאחר מכן מילא תפקידים כמפקד משטרת הביטחון והאס דה בפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה בפיקודו של בריגדפיהרר האס אס קרל הרמן פרנק. באמצע אוקטובר 1939 החליטו אייכמן ושטאלקר להתחיל ביישום תוכנית לובלין.[6][7]
ב-29 באפריל 1940 הגיע שטאלקר לאוסלו,[8] שם מילא תפקידים שונים, בעיקר כמפקדם של כ-200 אנשי איינזצגרופה במשטרת הביטחון ובאס דה. הוא הועלה לדרגת אס אס אוברפיהרר.[9] הוא הוחלף בתפקיד זה בסתיו 1940 על ידי היינריך פהליס.[10]
איינזצגרופה A
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 בפברואר 1941 הועלה שטאלקר לדרגת בריגדפיהרר, גנרלמיור במשטרה ולתפקיד מפקד איינזצגרופה A,[3] בתקווה להמשך דרכו במשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA). ביוני 1941, איינזצגרופה A עקבה אחר קבוצת ארמיות צפון ופעלה במדינות הבלטיות וברוסיה עד לנינגרד.[2] משימתה הייתה ללכוד ולרצוח את היהודים, הצוענים, הקומוניסטים ושאר חברי הקבוצות ה"בלתי רצויות". בדו"ח של 15 באוקטובר 1941 כתב שטאלקר:[11]
בהתחשב בכך שאוכלוסיית המדינות הבלטיות סבלה קשות תחת ממשלת הבולשביזם והיהדות בברית המועצות, ניתן היה לצפות שלאחר השחרור מאותה ממשלה זרה, לאחר הנסיגה של הצבא האדום, הם יהפכו את רוב האויבים שנותרו לחסרי אונים. חובתה של משטרת הביטחון הייתה להניע תנועות טיהור עצמי אלה ולכוון אותן לערוצים הנכונים על מנת להשיג את מטרת פעולות הניקוי במהירות האפשרית. לנוכח העתיד היה חשוב לא פחות לבסס את העובדה הבלתי מעורערת כי האוכלוסיות המשוחררות נקטו בעצמן בצעדים החמורים ביותר נגד האויב הבולשביסטי והיהודי, כך שההנחיה מצד הרשויות הגרמניות לא תוכל להתגלות. בליטא הושג יעד זה לראשונה על ידי פעילויות פרטיזנים בקובנה. להפתעתנו, לא היה קל בהתחלה להניע פוגרום נרחב נגד יהודים. קלימטיס, מנהיג יחידת הפרטיזנים שהוזכרה לעיל, ששימש למטרה זו בעיקר, הצליח להתחיל פוגרום על בסיס עצות שניתנו לו על ידי פלוגה מקדימה קטנה שפעלה בקובנה, ובאופן שלא היה שום צו גרמני או הנחיה גרמנית המובחנת מבחוץ. במהלך הפוגרום הראשון, בלילה בין התאריכים 25–26 [ביוני], הפרטיזנים הליטאים נפטרו מלמעלה מ-1,500 יהודים, הציתו כמה בתי כנסת או השמידו אותם באמצעים אחרים ושרפו מחוז מגורים יהודי המורכב מכ-60 בתים. בלילות הבאים, כ-2,300 יהודים נוטרלו באופן דומה.
בחורף 1941 דיווח שטאלקר לברלין כי איינזצגרופה A רצחה כ־249,420 יהודים. הוא מונה למפקד האס אס והמשטרה ( Höhere SS- und Polizeiführer ; HSSPF) של נציבות הרייך אוסטלנד, שכללה את השטח הכבוש אסטוניה, לטביה, ליטא ובלארוס, בסוף נובמבר 1941.[12] שטאלקר נהרג ב-23 במרץ 1942 על ידי פרטיזנים סובייטים ליד גטצ'ינה, רוסיה.[2] היינץ יוסט קיבל אז את הפיקוד על איינזצגרופה A.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Hale, Christopher (2011). Hitler's Foreign Executioners: Europe's Dirty Secret. The History Press. ISBN 978-0-7524-5974-5.
- Gerwarth, Robert (2011). Hitler's Hangman: The Life of Heydrich. New Haven, CT: Yale University Press. ISBN 978-0-300-11575-8.
- Longerich, Peter (2012). Heinrich Himmler: A Life. Oxford; New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-959232-6.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Benz, Wolfgang; Kwiet, Konrad; Matthäus, Jürgen, eds. (1998). Einsatz im "Reichskommissariat Ostland": Dokumente zum Völkermord im Baltikum und in Weißrußland 1941–1944 (בגרמנית). Berlin: Metropol. pp. 31, 263. ISBN 3-932482-01-8. OCLC 40486576.
- ^ 1 2 3 4 "Stahlecker, Franz Walter" (PDF). Shoah Resource Center. Yad Vashem. 2003. נבדק ב-2009-04-05.
- ^ 1 2 Headland, Ronald (1992). Messages of murder: a study of the reports of the Einsatzgruppen of the Security Police and the Security Service, 1941-1943 (2nd ed.). Fairleigh Dickinson University Press. p. 152. ISBN 0-8386-3418-4.
- ^ Longerich 2012, p. 404.
- ^ Saul Friedländer: Nazi Germany and the Jews: The Years of Persecution, 1933-1939, New York : HarperCollins, 1997, pp. 244–245
- ^ Longerich 2012, p. 441.
- ^ Gerwarth 2011, p. 158.
- ^ Gerwarth 2011, p. 175.
- ^ Crowe, David (2008). The Holocaust: Roots, History, and Aftermath (illustrated ed.). Westview Press. p. 200. ISBN 978-0-8133-4325-9.
- ^ Longerich 2012, p. 492.
- ^ שאול פרידלנדר. The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews, 1939-1945, HarperCollins, 2007, p. 223 ISBN 978-0-06-019043-9
- ^ Encyclopedia of the Holocaust, ישראל גוטמן, editor-in-chief. New York: Macmillan, 1990. 4 volumes. ISBN 0-02-896090-4, p. 1404
| בקרת זהויות |
|
|---|