פרנץ קפקא
פרנץ קפקא (בגרמנית: Franz Kafka, שם יהודי: אנשיל [אשר]; 3 ביולי 1883 – 3 ביוני 1924) היה סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית, ונחשב לאחד מגדולי הסופרים היהודים בעת החדשה של המאה העשרים.
יצירתו של קפקא מתאפיינת בהצגתם של יחידים חסרי-אונים, הנקלעים למצבים משונים וחסרי-פשר מתוך התנגשות עם כוחות בירוקרטיים וחברתיים עלומים ומרוחקים הרומסים אותם. היא עוסקת ברגשות של ניכור, חרדה, אשמה ותחושת אבסורד, הנטועות בהוויה הקיומית, ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. המושג "קפקאי" השתרש כדי לתאר הוויה אבסורדית כמו זו הנוכחת בכתביו. הידועים מבין כתביו הם הסיפור הקצר "הגלגול" והרומנים "המשפט" ו"הטירה".
קפקא עבד כסוכן ביטוח, וכתב בזמנו הפנוי. הוא מיעט לפרסם, ובימי חייו לא נודע כסופר. את רוב פרי עטו השמיד במו ידיו, ובצוואתו אסר להוציא לאור את הנותר, אך ידידו מקס ברוד התעלם מהדרישה והדפיס את עזבונו הספרותי. ברבות השנים זכו כתבי קפקא להכרה בינלאומית, והם תורגמו לשפות רבות.
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל[1]) נולד למשפחה[2]יהודית דוברת-גרמנית בפראג אשר בממלכת בוהמיה (בצ'כיה של היום) שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, הרמן קפקא (בשמו היהודי, חנוך הֶעניך; 1852–1931), היה סוחר עצמאי שעסק במסחר במוצרי מותרות. האב הרמן נולד בכפר הקטן ווֹסֶק, וכמו יהודים כפריים רבים גדל כשהוא מדבר בניב היהודי ובצ'כית, אך למד גם גרמנית. אמו של פרנץ, יֶטְל - יוליה[2] (מבית לוי, 1856–1934), בתו של בעל מבשלת שיכר מצליח, זכתה להשכלה טובה יותר מזו של בעלה. במכתב לאביו בשם מכתב אל האב מ-1919, תיאר עצמו קפקא כ"בן משפחת לוי עם שמץ של משקע קפקאי". אמרה זו חושפת את מערכת היחסים הנוקשה שלו עם אביו הסמכותן והתובעני, שתואר כאיש עסקים "מגודל, אנוכי ושחצן". קפקא תיאר את הפחד שלו מאביו ואת תחושת הרמיסה על ידיו. מול האב החסון והמאיים הרגיש קפקא שברירי חלש ומועד לכישלון. האם, לעומת זאת, נתפסה בעיניו כענוגה רוחנית ושברירית. היא ייצגה בעיניו את הצד היהודי, השרוי במחוזות אסתטיים והעקור מן העולם. קפקא הרגיש דומה לאמו וחש כי אביו לא סלח לו על כך.[2]
קפקא היה הבכור מבין שישה ילדים. שני אחיו הצעירים, גאורג והיינריך, מתו לפני שמלאו להם שנתיים, והוא גדל עם שלוש אחיותיו הצעירות: גבריאלה (אלי) (1889–1942), ואלרי (ואלי) (1890–1942) ואוטילי (אוטלה) (1892–1943). שני ההורים עבדו בעסק של האב במשך שעות מרובות, והילדים טופלו במרבית הזמן בידי משרתים ואומנות. שלוש האחיות ומשפחותיהן נספו בשואה בגטאות ובמחנות ריכוז.
לימודים ועבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1889–1893 למד בבית הספר הגרמני היסודי לבנים בפראג. חינוכו היהודי באותה תקופה היה מועט ביותר, והתמצה בביקור בבית כנסת שערך יחד עם אביו בחגים ארבע פעמים בשנה ובחגיגת הבר מצווה שלו בגיל שלוש עשרה. במכתב לאביו, הזכיר את הגועל שחש הרמן מהיהדות ורצונו להשתלב בתרבות הגרמנית, וכיצד זה חלחל אליו. יחסו ליהודים וליהדות נותר כל חייו אמביוולנטי: כפי שכתב פעם, "מה משותף לי וליהודים אחרים? בקושי יש מן המשותף לי עם עצמי."[3]
בתום לימודיו היסודיים התקבל לגימנסיה הממשלתית בפראג, שהייתה בעלת אוריינטציה חזקה ללימודים קלאסיים ומשמעת קפדנית, וגם בה שפת ההוראה הייתה גרמנית. הלימודים נמשכו שמונה שנים, וב־1901 עבר קפקא בהצלחה את בחינות הגמר.
באותה שנה התקבל לאוניברסיטת קארל בפראג הגרמנית, שם החל בלימודי כימיה, אך עבר לשביעות רצונו של אביו תוך שבועיים ללימודי משפטים, שאפשרו לו מגוון רחב יותר של אפשרויות מקצועיות. מסלול זה שהיה ממושך איפשר לקפקא לקחת, בנוסף, קורסים בלימודים גרמניים ובהיסטוריה של האמנות. בין חבריו ללימודים באוניברסיטה היה שמואל הוגו ברגמן.
באוניברסיטה הצטרף לאגודת סטודנטים גרמנית שארגנה אירועים ספרותיים, ערבי קריאה ופעילויות נוספות. בשלהי שנת הלימודים הראשונה פגש במקס ברוד שהפך לחברו הקרוב, ואת העיתונאי פליכס ולטש שלמד גם כן משפטים. ב-8 ביוני 1906 הוענק לקפקא תואר דוקטור למשפטים, והוא עבד בשנת התמחות ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי משפט אזרחיים ופליליים.
ב-1 בנובמבר 1907 התקבל לעבודה בחברת הביטוח האיטלקית אסיקורציוני ג'נרלי, בה עבד קרוב לשנה. מכתביו בשנה זו עולה חוסר שביעות רצון משעות העבודה שהתמשכו מ־8 בבוקר ועד 6 בערב, שהקשו עליו ביותר להתרכז בכתיבה שהייתה בראש מעייניו. ב־15 ביולי 1908 התפטר, ולאחר שבועיים מצא לעצמו עבודה מתאימה יותר בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, בה עבד עד נסיעתו לגרמניה ב־1923. עם זאת לא הפגין אדישות כלפי עבודתו ואף קודם מספר פעמים, דבר המעיד על מסירותו לעבודה. הפרופ' לניהול פיטר דרוקר מייחס לקפקא את פיתוח קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים, אך אין לכך אישור בשום מסמך מצד מעבידו.
יצירה ספרותית וחייו האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קפקא דיבר גרמנית כשפת-אם, והזדהה כדובר גרמנית במפקדי האוכלוסין. את יצירותיו כתב בשפה זו. הוא שלט היטב גם בצ'כית, ובשלב מאוחר יותר רכש ידיעות בשפה הצרפתית ובתרבות צרפת. אחד מהסופרים הצרפתיים האהובים עליו היה גוסטב פלובר.
במקביל לעבודתו היה קפקא מחויב ליצירתו הספרותית. יחד עם חבריו הקרובים, מקס ברוד ופליכס ולטש, הקימו חוג ספרותי בשם "המעגל הקרוב [או המצומצם] של פראג" (Der enge Prager Kreis). בשנת 1908 פרסם קפקא לראשונה קטעי פרוזה בכתב העת "היפריון". קטעים אלו ואחרים שהתפרסמו בין השנים 1908–1912 נאספו לקובץ הסיפורים התבוננות.
ב-1911 הציע קארל הרמן, בעלה של אחותו אלי, לקפקא לשתף פעולה בפרויקט עסקי – הקמת מפעל אזבסט. קפקא הצטרף לפרויקט ונדרש להקדיש לו את מרב זמנו.
בתקופה זו מצא עניין בהופעות התיאטרון האידי, שהעלו שחקנים נודדים בפני קהל המהגרים היהודי המזרח-אירופאי בבירה, על אף חששותיהם של חבריו הקרובים ומקס ברוד, שבדרך כלל תמך בו בכל עניין אחר. המופעים הללו עוררו אצל קפקא עניין מסוים ביהדות (כיהודי מערבי מתבולל, התיאטרון היידי המודרני נראה לו כמסורת עתיקה). גלים כאלו של עניין, שבאו דעכו, עברו עליו עוד מספר פעמים בחייו.[3]
ב־1912 פגש קפקא בביתו של מקס ברוד את פליציה באואר (אנ') שהתגוררה בברלין ושימשה כנציגת חברת דיקטפון (חברה למכשירי הקלטת קול). במשך חמש השנים הבאות נרקמה ביניהם חליפת מכתבים הדוקה, הם נפגשו מספר פעמים והיו מאורסים פעמיים, אך אירוסיהם התבטלו. מערכת יחסים זו הסתיימה לבסוף ב־1917.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביע קפקא רגשות פטריוטיים: משפחתו, כיתר היהודים דוברי-הגרמנית בעיר, הייתה מסורה לאימפריה. לקראת סוף המלחמה, כשהתבוסה הלכה והתקרבה והבדלנות הצ'כית גאתה, הוטרד וחשש מגילויי האנטי-גרמניות והאנטישמיות שכוונו אף כלפיו, ואף כתב ששקל הגירה למקום אחר.[4]
ב־1917, בגיל 34, לקה קפקא בשחפת שהצריכה תקופות החלמה ממושכות, בהן נתמך על ידי משפחתו ובמיוחד בידי אחותו אוטלה. על אף חששו מדחייה פיזית ומנטלית, הרשים את הסובבים אותו במראהו הנערי הנקי והמוקפד, התנהגותו השקטה והקרירה, האינטליגנציה המופגנת וחוש ההומור היבש שלו.
יחסו של קפקא לציונות היה מורכב ורב-משמעי: הוא הביע כלפיה אהדה לעתים, אך שלל במפורש את היותו ציוני בכתביו.[3] הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה־11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".[5]
בעקבות בעיות בריאותיות שונות, וכן מטעמים אתיים, אימץ קפקא תזונה צמחונית. וכפי שמסופר בביוגרפיה עליו מעטו של חברו מקס ברוד, זמן קצר לאחר שאימץ דיאטה זו, ביקר באקווריום ואמר לדג "עכשיו אני יכול להביט בך בשלווה, אני לא אוכל אותך יותר."[6]
בראשית שנות ה־20 פיתח רומן אינטנסיבי אך כאוב עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית.
ב-1923 עבר לזמן קצר לברלין במטרה להרחיק עצמו מהשפעתה החונקת של משפחתו, וכדי שיוכל להתרכז בכתיבה, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25 ממשפחה יהודית מסורתית יוצאת פולין, בת לחסידי גור, שניהלה אורח חיים עצמאי. דורה השפיעה עליו לפתח עניין בתלמוד. כשביקש את ידה, שלח אביה הרש'ל דיאמנט מכתב שאלה אל הרבי מגור האם לאפשר את הנישואים, והוא השיב בשלילה. באותה עת למד עברית אצל הרב יוליוס גרינטל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, ואף ביקר בביתו.[7]
קפקא נפטר ממחלת השחפת, ב־3 ביוני 1924, בגיל 40,[8] ונקבר בפראג, העיר שבה כתב את יצירותיו והתגורר בה רוב שנות חייו. לאחר מותו מהווה קברו מוקד בו נוהגים להשאיר פתקים עם תפילות, בקשות ומילים נרגשות.[9]
מאפייני יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירותיו של קפקא עוסקות בחוסר האונים של האדם אל מול כוחות גדולים ממנו. ברוך פליקס ולטש, עיתונאי וסופר שהיה חבר קרוב של קפקא ושל ברוד, טען שבעולם של קפקא הגורל לובש תמיד צורה של מנגנון בירוקרטי.[2] כתיבתו של קפקא עוסקת בנושאים של ניכור, חרדה קיומית, אשמה, בושה ואבסורד. כתיבתו מינימליסטית ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. גיבוריו מתמודדים עם מצוקה לא ברורה ולעיתים סוריאליסטית. הגיבור בסיפוריו חש שכוחות סוציו-בירוקרטיים מתנכלים ורודפים אחריו מבלי שהוא מבין את הסיבה לכך.
המונח מציאות קפקאית, שקפקא מרבה לתאר ביצירותיו, הם מצבים אבסורדיים בהם האדם עומד חסר אונים מול מערכות בירוקרטיות רבות עוצמה ודורסניות, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם.[10][11]
ז'וזה סאראמאגו, זוכה פרס נובל לספרות, כתב כי האנטגוניזם שקפקא מעולם לא התגבר עליו - האב המתנגש בבנו, והבן המתנגש באביו - הוא עמוד התווך של כל יצירתו, ממנו היא נגזרת, כמו ענפי עץ היוצאים מן הגזע.[12][2]
מאפיינים נפשיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קפקא הכיר היטב את הגישה הפסיכואנליטית, והתעניין בנושאים פסיכולוגיים. הוא הרבה לתאר דמויות בעלות מאפיינים סכיזואידיים, למשל בנובלה הקצרה "הגלגול", אך גם ביצירותיו האחרות. יש הטוענים כי המצב הסכיזואדי הוא ממאפייני העולם המודרני אותו ביקש קפקא לתאר ביצירותיו.[13]
מעדויות של קרוביו וגם עדותו שלו עצמו ניתן להבין כי ייתכן וסבל מחרדה חברתית, והיא זו שהעצימה את תחושות הניכור והבדידות שחש. כמו כן נוטים לחשוב כי הוא סבל מתקופות ממושכות של דיכאון, ומתופעות של מיגרנות, הפרעות שינה ועצירות[8] כתוצאה מלחצים וממתחים משפחתיים ואחרים בהם היה נתון. הוא ניסה לטפל בבעיותיו באמצעות התבוננות עצמית וגם באמצעות תזונה צמחונית ונטורופתיה.[14] כתיבתו המבריקה אך הקודרת משקפת ומושפעת במידה רבה מהמצבים הנפשיים בהם היה נתון בתקופות שונות בחייו.
קפקא היסס כל ימיו בין אפשרויות שונות, ופנה לכיוונים מגוונים, אחד ממאפייני העידן המודרני הפותח בפני האדם אפשרויות רבות מספור לעיצוב כיוון חייו. בתחילת 1922, כשנתיים לפני מותו, העיד על עצמו:
אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד. (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי.)[15]
גורל יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. הוא היה ספקן לגבי איכות היצירה שלו.[2] חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו.[16] ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד הודה שדי בה כשלעצמה מבחינתו, הייתה ערכו הספרותי הרב של העיזבון. ברוד הצליח להציל רק חלק מכתביו של קפקא היות שקפקא שרף את חלקם בעצמו. בין כתבי קפקא שפורסמו לאחר מותו נכללים הרומנים "המשפט", "הטירה", ו"אמריקה", שכתיבתם לא הושלמה.
בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת את כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אילזה הופה, אך הוסיף לצוואתו גם הוראה, שלאחר מותו יועברו הכתבים לספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספרייה בתל אביב או לספרייה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים בין בנותיה של הופה לספרייה הלאומית.[16][17][18] ב־12 באוקטובר 2012 קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית.[19] ערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי,[20] ובית המשפט העליון דחה גם הוא ערעור שהגישו בנותיה של הופה.[21]
ב-2021, לאחר מאבק משפטי שנמשך כשנתיים, עלו לאתר הספרייה הלאומית מאות כתבי יד של קפקא, מתוך ארכיון מקס ברוד ואוסף כתבי יצירתו, בהם כתבי יד ספרותיים, מכתבים, קטעי יומן, מחברות ללימוד עברית, טיוטות ואיורים פרי עטו, וניתן לעיין בהם באופן חופשי.[22]
עיבודים ליצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירותיו וחייו של קפקא זכו לעיבודים רבים בתיאטרון, באופרה, בקולנוע ובעוד מדיומים. ב-1962 יצא הסרט "המשפט" בבימוי אורסון וולס ובכיכוב אנתוני פרקינס בתפקיד יוזף ק. ב-1991 יצא הסרט הביוגרפי "קפקא" בבימוי סטיבן סודרברג ובכיכובו של ג'רמי איירונס. ב-1992 חיבר המלחין הגרמני אריברט ריימן עיבוד אופרטי ל"הטירה".
ההצגה "הקוף של קפקא" בעיבוד לתיאטרון של קולין טיבן לסיפורו "דין-וחשבון לאקדמיה" הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה במאי 2012.[23]
הכישוף של קפקא 2005, תסריט מאת דיתה גרי. הסרט זכה בפרס אהוב הקהל בפיצ' של "סיפור שלנו" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.
היצירה "תמונה" למלים מיומנו של פרנץ קפקא: 25 ביוני 1914 ('מיני-אופרה' לסופרן או טנור) נכתבה על ידי יוסף טל בשנת 1978.[24]
ההצגה "קפקא" שעובדה ובוימה בידי הבמאי יוסי יזרעאלי לציון 100 שנים למותו של פרנץ קפקא עלתה בתיאטרון יפו בינואר 2024.[25]
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1963, לאחר שלושה עשורים בהם היה חרם על כתביו בארץ מולדתו (בתחילה על ידי הנאצים ואז על ידי הקומוניסטים), נערכה בפראג "ועידת קפקא" הבינלאומית לרגל יום הולדתו השמונים של הסופר, בנוכחות כמה מגדולי מבקרי הספרות באירופה.
ב-1983 נקרא על שמו האסטרואיד 3412 קפקא.
ב-1989, עם נפילת הקומוניזם, קמה בפראג "אגודת פרנץ קפקא" המוקדשת לזכרו של הסופר ומנציחה את פועלו. עיריית הבירה הצ'כית והאגודת מעניקות החל משנת 2001 את פרס פרנץ קפקא לסופר שכתב יצירה בעלת "אופי הומניסטי ותרומה לסבלנות תרבותית, לאומית, לשונית ודתית". ב-2003 נחנכה אנדרטת פרנץ קפקא, שפוסלה על ידי ירוסלב רונה, ברובע יוספוב. ב-2005 נפתח בפראג מוזיאון פרנץ קפקא.
רחובות על שמו של קפקא נקראו בתל אביב ובנתניה.
ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי הישראלי בול לזכר פרנץ קפקא, בעיצוב האמן אד ואן אויין.[26]
בשנת 2024 התקיימו אירועים רבים לציון 100 שנה למותו של פרנץ קפקא, בעיקר בגרמניה, באוסטריה וברפובליקה הצ'כית.[27]
מיצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המשפט (Der Prozeß; פורסם לראשונה ב־1925)
- הטירה (Das Schloß; פורסם לראשונה ב־1926)
- אמריקה או הנעדר: אמריקה (Amerika oder Der Verschollene; פורסם לראשונה ב־1927)
סיפורים קצרים (רשימה חלקית)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- התבוננות או הירהורים (Betrachtung; קובץ סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "היפריון" ו"בוהמיה" בין השנים 1908–1910)
- גזר הדין (Das Urteil; פורסם ב־1913)
- הגלגול (Die Verwandlung; נכתב ב־1912 ופורסם ב־1915)
- דין וחשבון לחברי האקדמיה (Ein Bericht für eine Akademie; נכתב ופורסם ב־1917)
- תנים וערבים (Schakale und Araber ; נכתב ופורסם ב־1917)
- רופא כפרי (Ein Landarzt; פורסם ב־1919)
- במושבת העונשין (In der Strafkolonie; פורסם ב־1919)
- אמן צום (Ein Hungerkünstler; פורסם ב־1922)
- יוזפינה או עם העכברים (Josephine, die Sängerin oder Das Volk der Mäuse; פורסם ב־1924)
- אישה קטנה (Eine kleine Frau; פורסם ב־20 באפריל 1924)
- לפני החוק (Vor dem Gesetz)
יומנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יומנים 1910–1923 (פורסם ב־1948)
- מחברות האוקטבו (פורסם ב־1954)
מכתבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מכתב אל האב (Brief an den Vater; נכתב בנובמבר 1919)
- מכתבים אל מילנה (Briefe an Milena; נכתבו בין השנים 1920–1923, פורסמו בשנת 1952)
- מכתבים אל המשפחה, חברים ועורכים (Briefe 1902–1924; נכתבו בין השנים 1900–1924, פורסמו לראשונה ב־1959)
- מכתבים אל פליציה (Briefe an Felice; נכתבו בין השנים 1912–1917, פורסמו לראשונה ב־1967)
- מכתבים אל אוטלה ואל המשפחה ('Briefe an Ottla und die Familie; נכתבו בין השנים 1909–1924, פורסמו לראשונה ב־1974)
ספרים שהופיעו בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רומנים
- אמריקה – (תרגום: יצחק שנהר) שוקן, 1945. (מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב); הנעדר: אמריקה – (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1997.
- הטירה – (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1955; (תרגום: נילי מירסקי) ידיעות ספרים – אחוזת בית, 2019.
- המשפט – (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1951; (תרגום: ישורון קשת), מעריב לעם, 1960; (תרגום: אברהם כרמל) ירושלים: שוקן, 1992; (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2024.
- סיפורים
- סיפורים ופרקי התבוננות – (תרגום: ישורון קשת ודן מירון) שוקן, 1964. כל תוכן ספר זה מצוי גם ברופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר בתרגום אילנה המרמן משנת 2000.
- תיאור של מאבק: סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון – (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1971.
- הגלגול – (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1975.
- רופא כפרי: סיפורים קטנים – (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978.
- סיפורים ופרוזה קטנה- (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993. (הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק")
- תיאור של מאבק: סיפורים ורשומות מן העיזבון – (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1994.
- גזר הדין וסיפורים אחרים – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 1997.(הקובץ מכיל את "התבוננות", גזר הדין", "רופא כפרי")
- לפני החוק – הקיבוץ המאוחד, 2000.
- רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2000. (הקובץ מכיל את "התבוננות", "גזר הדין", המסיק", "הגלגול", "במושבת העונשין", "רופא כפרי", "אמן צום" ואחרים)
- יומנים
- יומנים 1914–1923 – (תרגום: חיים איזק) הוצאת שוקן, 1978, הוצאה שנייה, 2010.
- מחברות האוקטבו – (תרגום: שמעון זנדבק) עם עובד, 1998.
- מכתבים
- מכתב אל אבא – מכתבים אל מילנה – (תרגום: עדנה קורפלנד) שוקן, 1975.
- מכתבים אל פליציה: מבחר – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2003.
- היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון – (תרגום: אילנה המרמן) הוצאת עם עובד, 2007.[28]
- מכתבים אל מילנה – (תרגום: יונתן ניראד) הוצאת כרמל, 2014
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רונלד היימן, קאפקא, הוצאת שוקן, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
- ארנסט פאוול, חיי פראנץ קאפקא, דומינו, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- פייטרו צ'טאטי, קפקא, הוצאת דביר, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
- נתן אופק, קפקא והקיום היהודי: השבר, האבסורד והתקווה, הוצאת צבעונים, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
- גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא, ספרית פועלים, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
- מרגרט בובר-נוימן, מילנה, עם עובד, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
- שמעון זנדבנק, דרך ההיסוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- מכס ברוד, פראנץ קאפקא: ביאוגרפיה, עם עובד, 1972. (הספר בקטלוג ULI)
- פליכס ולטש, פראנץ קאפקא, מוסד ביאליק, 1959. (הספר בקטלוג ULI)
- ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא – לקראת ספרות מינורית, רסלינג, 2005.[29] (הספר בקטלוג ULI)
- אבנר להב, בין עונג למוות: קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא, כרמל, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
- אייל סגל, הרגע המכריע הוא נצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
- שרה לייב, עולמו של קפקא, אוניברסיטה משודרת, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
- גלילי שחר, הפצע של קפקא, הוצאת כרמל, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
- ניקולס מארי, פרנץ קפקא: ביוגרפיה, רסלינג, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
- זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא: פרספקטיבות חדשות, ספרא, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
- גל אורן, ״פרנץ קפקא – שבר: אי ודאותו של הקיום״, עמודים 10–24, בתוך: שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
- דן מירון, החיה בבית הכנסת – היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא, הוצאת אפיק, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
- נועם תירוש, הזכות לשכוח, מדוע ביקש קפקא להישכח, רסלינג, 2024
- בנימין באלינט, המשפט האחרון של קפקא, פרשת ירושה ספרותית, הוצאת מאגנס, 2024.[30]
- Saul Friedländer, Franz Kafka: The Poet of Shame and Guilt, Yale University Press, 2013
מבחר מאמרים על יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יותר ממאה מאמרים, מסות קצרות וכתבות נדפסו בעברית על יצירתו של קפקא. כאן מובא רק מבחר מצומצם מהם.
- אלבר קאמי, נספח: התקוה והאבסורד ביצירותיו של פראנץ קפקא, המיתוס של סיזיפוס, 1942.
- שמואל הוגו ברגמן, עם פרנץ קאפקא בבית־הספר, ירושלים שנתון לדברי ספרות ואמנות, 1966.
- גרשון שקד, סיזיפוס ואהסוורוס: הסינדרום הסיזיפי ו"הנעדר" של פרנץ קפקא, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, י"ט (דרך הרוח ב'), תשס"ה, באתר JSTOR
- הלל ברזל, בין עגנון לקפקא, בקורת ופרשנות 1, תש"ל 1970 (עיון משווה בסיפורים "מדירה לדירה" ו"רופא כפרי")
- יוסף מילמן, נקודות התצפית ומעמדו של הקורא – ב"הטירה" ו"מושבת עונשין" לקפקא, עלי-שיח 6, תשל"ט 1979.
- שרגא אבנרי, "הטירה" של פראנץ קפקא, כמה פנים", כרמלית י"ח, תשל"ג 1973.
- אורי אלטר, התפתלות עם המקרא: מוטיבים מקראיים ברומן "אמריקה" של פרנץ קפקא, מאזנים ע"ד, 11, תש"ס 2000. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- דוד פלוסר, פראג של קאפקא, דבר, 15 באוגוסט 1980
- אברהם בנד, פראנץ קאפקא ומשפט בייליס, נדפס בהספרות 22, 1976.
- שמואל הוגו ברגמן, עולמו הדתי של קאפקא: בעקבות ספורו "חקירות של כלב", נדפס בשדמות מ"ז, תשל"ב 1972.
- גל אורן, פתולוגיה מחרידה ומהפנטת, מקור ראשון, מוסף "שבת", 8 באוקטובר 2010 (על יומניו של קפקא)
- גל אורן, קריקטורה של אמן, מקור ראשון, מוסף "שבת", 21 בפברואר 2011 (על הגלגול)
- רן זכות, אור בין החרכים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 18 בינואר 2013 (על מוטיב החלון ביצירותיו של קפקא)
- רות נצר, "הפצע והרופא", בתוך: השלם ושברו. כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג, הוצאת כרמל, 2009
- רות נצר, "בין דין לחסד", בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, הוצאת כרמל, 2021
- רות נצר, "על רישום אחד של קפקא", בתוך: 'נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, הוצאת כרמל, 2021
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פרנץ קפקא (בגרמנית)
פרנץ קפקא (1883-1924), דף שער בספרייה הלאומית
פרנץ קפקא, ברשת החברתית פייסבוק
פרנץ קפקא, סרטונים בערוץ היוטיוב
פרנץ קפקא, ברשת החברתית Goodreads- מת כפי שהרג את גיבוריו, פודקאסט של "כאן"
- מיכאל אוהד, הזבוב בקורי העכביש – דיוקנו של פראנץ קאפקא, דבר, 1 במרץ 1963
- גלילי שחר, הפצע של קפקא
- א.ב. יהושע, רגרסיה בשירות הפרוורסיה, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2008
- בבית הכנסת שלנו, באתר הארץ, 9 באפריל 2009, תרגום: דן מירון
- גיטה אבינור, "הטירה, הכפר ומודד הקרקעות", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 68–76
- דודו ליברמן וליאור טל שדה, הגות קיומית קפקאית – על הרעיונות מאחורי היצירות של קפקא, פודקאסט, קולות של רוח, מרץ 2020
- דן מירון, הנאומים בקונגרס הציוני עוררו בו חשק לירוק, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2008
- דן מירון, עצבות בפלשתינה?!, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2008
- דן מירון, הטקסט היחיד שבו ריכז קפקא את מבטו בהוויה יהודית מובהקת, באתר הארץ, 9 באפריל 2009
- דן מירון, פחד נורא מחיית מחמד, באתר הארץ, 11 באפריל 2009
- דן מירון, זה היה לא יותר משום-דבר, באתר הארץ, 14 באפריל 2009
- דן מירון, מי מפחד מהאיש שבקיר? גם ביאליק ואלתרמן, באתר הארץ, 17 באפריל 2009
- גיטה אבינור, "הטירה, הכפר ומודד הקרקעות", הפורטת על הפסנתר הכחול: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1974
- פרנץ קפקא – כתבות ומאמרים בבלוג הספרייה הלאומית
- מכתבי סליחה מאת סופרים, הלא-כלום הזה שהוא אני, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2009
- שם פריד, כל האנשים שואפים אל החוק, והחוק איננו מלא, ממד החוק ביצירתו של קפקא
בעריכת והגשת נדב הלפרין, אש זרה-לפני שער הקיום: 140 להולדת קפקא, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 3 ביוני 2024- פרנץ קפקא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי פרנץ קפקא בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- פרנץ קפקא, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=icon}
מאה שנים למותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלאת מאה שנה למותו של קפקא, נדמה שהמציאות מעולם לא היתה קפקאית יותר, באתר הארץ, 22 באפריל 2024- פרנץ קפקא, פרגמנט סיפורי לא־גמור (1913), באתר הארץ, 27 במאי 2024
- נילי כהן, קפקא: לעולם לא נוכל לדעת מראש מהו החוק, באתר הארץ, 27 במאי 2024
- דן מירון, מאה שנים למותו של קפקא | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד' | חלק ה' | חלק ו' | באתר הארץ, מאי 2024
- יוסף סאקס, קפקא מת בתקווה שעזבונו הספרותי יעלה השמימה דרך הארובה, באתר הארץ, 27 במאי 2024
- חיים באר, על התקבלותו של קפקא בתחילת שנות ה-60 בשכונת גאולה בירושלים, באתר הארץ, 27 במאי 2024
- גלילי שחר, להרפות מהמשאלה הכוזבת לפתור את "החידה של קפקא", באתר הארץ, 27 במאי 2024
- ניצה בן דב, לערוך השוואה בין "הגלגול" של קפקא לבין הסיפור "פת שלימה" של עגנון, באתר הארץ, 3 ביוני 2024
- מוגש ע"י נדב הלפרין, אש זרה - המקרה של פרנץ ק': מאה לפטירת קפקא עם ד"ר אלי שיינפלד, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 3 ביוני 2024
- מוגש ע"י ענת שרון בלייס, לתפוס את החרב המרחפת - 100 שנים למותו של פרנץ קפקא, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 3 ביוני 2024
- מוגש ע"י עו"ד אורון שוורץ, לפני החוק - מבט מחודש וקריאת "המשפט" של קפקא עם עו"ד אביגדור פלדמן, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 3 ביוני 2024
- מכון גתה, קפקא 2024, הרהורים ביצירתו לרגל מלאת מאה שנה למותו
- שטפן ליט , על ימיו האחרונים של קפקא, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 2 ביוני 2024
גלגולו של גלגול, או: המטמורפוזה הבלתי גמורה | לציון מאה שנה לפטירתו של פרנץ קפקא, סרטון בערוץ "האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים", באתר יוטיוב (אורך: 01:38:25), 2 ביולי 2024- אורות 6: קפקא, באתר "אורות"
מכּתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כתבי פרנץ קפקא בפרויקט בן-יהודה
- פרנץ קפקא, "כמו כלב!" הוא אמר, דומה היה כי על הבושה מוטל להוסיף לחיות אחריו, באתר הארץ, 23 במאי 2023
- לפני החוק, תרגום: אילנה המרמן (הקישור אינו פעיל, 16 בדצמבר 2022)
- צער ראשון, בתרגום ענת פרי, באתר "אורות"
- החפרפרת הענקית, או מורה בית הספר בכפר, בתרגום ענת פרי, באתר "אורות"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kafkas Grabinschrift באתר "פרנץ קפקא" (בגרמנית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Podcast Addict, מכתב לאבא: פרנץ קפקא • על החתום, באתר Podcast Addict (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Katja Garloff, Judaism and Zionism, בתוך: Carolin Duttlinger (עורכת), Franz Kafka in Context. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2017. עמ' 208-215.
- ^ ביומניו ציין באותו הקשר ש"הכרה לאומית או ציונות אינן נצרכות לשם כך." Reiner Stach, Kafka. Die Jahre der Erkenntnis. 1916–1924. הוצאת ס. פישר, עמ' 374.
- ^ גלילי שחר, הפצע של קפקא, כרמל, ירושלים, 2008, עמ' 56–57.
- ^ Max Brod, תרגום: G. Humphreys Roberts and Richard Winston, Franz Kafka: A Biography, New York: Schocken Books, 1960, עמ' 74
- ^ יוסף טל: עד יוסף – זכרונות, הרהורים, סיכומים. הוצאת כרמל, ירושלים (1997) עמ' 48–49
- ^ 1 2 ביוגרפיה של פרנץ קפקא, באתר The Kafka Project, by Mauro Nervi. אוחזר בתאריך 5 בפברואר 2005.
- ^ מכתב לאבא: פרנץ קפקא, באתר על החתום, 18.12.2022
- ^ פרנץ קפקא, באתר מורשת גדולי האומה
- ^ Podcast Addict, מכתב לאבא: פרנץ קפקא • על החתום, באתר Podcast Addict (באנגלית)
- ^ ז'וז'ה סאראמאגו, צילו של האב
- ^ M Pérez-Álvarez, The Schizoid Personality of Our Time
- ^ June O. Leavitt, The Mystical Life of Franz Kafka: Theosophy, Cabala, and the Modern Spiritual Revival, Oxford University Press, 2011, p. 16
- ^ פרנץ קפקא, רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, עם עובד, 2000, עמ' 361
- ^ 1 2 רע"א 4556/10 אווה דורית הופה נ' האפוטרופוס הכללי ואחרים
- ^ נורית פגי, של מי הירושה הזו? מיהם היורשים החוקיים של עזבונותיהם של מקס ברוד ופרנץ קפקא, ארץ אחרת 55
- ^ עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, גנז המדינה: לא נאפשר להוציא מישראל את החומר של קפקא, באתר הארץ, 9 ביולי 2008
עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, האישה שמחזיקה את כתבי קפקא בלב תל אביב, באתר הארץ, 17 ביולי 2008
עופר אדרת, המדינה תובעת בבית משפט את העיזבון של פרנץ קפקא, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009
עופר אדרת, הקרב על קפקא, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2009
עופר אדרת, מעקב מוסף הארץ, גורל עיזבונו של פרנץ קפקא הגיע לבית המשפט, באתר הארץ, 29 בינואר 2010 - ^ עופר אדרת, בתום 5 שנות דיונים, ביהמ"ש החליט: כתבי קפקא יועברו לספריה הלאומית, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2012
- ^ לילך דניאל, המחוזי אישר: עיזבון מקס ברוד, הכולל את כתבי קפקא, יועבר לספרייה הלאומית, "תקדין", 2 ביולי 2015
- ^ בע"מ 6251/15 אווה דורית הופה ואח' נ' עו"ד שמוליק קסוטו ואח' בבית המשפט העליון, 7 באוגוסט 2016
- ^ ירושת המיליונים של האחיות ברונטה והשערורייה הספרותית של בוריס ג'ונסון, באתר ynet, 31 במאי 2021
- ^ טל פרי, אילו הצגות ישתתפו השנה בפסטיבל התיאטרונטו?, באתר גלובס, 13 במרץ 2012
- ^ תווים ליצירה, באתר על יוסף טל.
- ^ מאיה כהן, קפקא? "הטקסטים שלו כיום רלוונטיים מאי־פעם", באתר www.israelhayom.co.il, 2024-01-23
- ^ מידע על בול פרנץ קפקא, באתר התאחדות בולאי ישראל
- ^ eugeneugen.eu, Kafka, Bugs and Kakania. Getting to know Franz Kafka (1883-1924) on the 100th anniversary of his death | Kafka 2024, kafka2024.de (באנגלית)
- ^ גלילי שחר, אבי עורב, אני יונה, באתר הארץ, 13 ביולי 2007
- ^ חביבה פדיה, רוח הרפאים של סגנון הרזון, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2020
- ^ שני פוקר, "המשפט האחרון של קפקא": מוכיח שאפשר לקרוא ספרי מחקר מההתחלה עד הסוף, באתר הארץ, 9 באפריל 2024
.jpg)
בקרת זהויות  |
|
|---|
- פרנץ קפקא
- אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
- סופרים יהודים צ'כים
- ממשילי משלים
- סופרים צ'כים כותבי גרמנית
- סופרים גרמנים
- סופרים יהודים גרמנים
- צמחונים צ'כים
- צמחונים יהודים
- מחברי סיפורים קצרים
- יהודי פראג
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים שהונצחו על מדליות ישראל
- אישים שעל שמם פרס ספרותי
- האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים
- בוהמיה: אישים
- נפטרים משחפת
- צ'כים שנולדו ב-1883
- נפטרים ב-1924