צוער (עיר מקראית)
צֹעַר (מוכרת גם בשם הרומאי Zoara) היא עיר הנזכרת במקרא כעיר היחידה מערי כיכר הירדן ששרדה במהפכת סדום ועמורה, ונזכרת במקורות רבים לאורך תקופות ההיסטוריה.
מיקומה המשוער הוא קילומטרים אחדים מדרום-מערב לעיירה הירדנית ע'ור א-צאפי (غور الصافي)(אנ'), לחופו הדרום מזרחי של ים המלח. אם כי מהמקרא עולה שהיא שכנה לצפון ים המלח[דרוש מקור].
אזכורים מקראיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר בראשית העיר מתוארת כגבול תחומו של לוט: ”וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר”[1].
יחד עם שאר מלכי כיכר סדום, יצא מלך צוער למלחמה נגד כְּדָרְלָעֹמֶר, אשר שיעבד את העיר במשך 14 שנה: ”עָשׂוּ מִלְחָמָה (נגד כדרלעומר), אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר”[2]. צוער או "מצער" היא גם עיר מקלטו של לוט ומשפחתו: ”הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי”[3].
צוער הייתה אחת מחמש ערי הכיכר של מישור סדום, בנוסף לסדום, עמורה, אדמה וצבויים[4]. השורש "צער" קשור ל"זעיר", ל"קטן", ל"קרוב" ו"מעט" בשפות שמיות, והוא מעיד כנראה על קוטנה של העיר בהשוואה לארבע הערים הסמוכות או קרבתה למקום המצאם של לוט ומשפחתו.
על פי הסיפור התנ"כי צוער הייתה העיר היחידה מבין החמש שניצלה מהחורבן שהמיט אלוהים על האזור, כעונש על חטאיהם של בני המקום. אחיינו של אברהם, לוט, היה הצדיק היחיד שחי באזור. ה' שלח שני מלאכים על מנת שילוו את לוט ומשפחתו במסעם מסדום לצוער. בדרכם למקלט, עצרה אשתו של לוט והביטה לאחור לעבר סדום, למרות האיסור האלוהי, ועל כן הפכה נציב מלח. לוט ובנותיו הצליחו להגיע לצוער, שהחורבן פסח עליה. בהמשך הם עברו למערה בהר סמוך, שם אירע מעשה לוט ובנותיו[5] - מקור המסורת על מיקומה של צוער, כמתואר להלן.
כמו כן, נזכרת העיר בתיאור משה רבנו המשקיף על ארץ ישראל מהר נבו: ”וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ ... וְאֶת-הַנֶּגֶב וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר”[6].
בתקופת המשנה והתלמוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר נזכרת בתעודותיה של בבתא בת שמעון מתקופת מרד בר כוכבא כעיר עם קהילה יהודית גדולה - בה ובעיירות הסמוכות לה, כגון הלוחית, מזרעה, חורונים, עגלתין ומחוזא.
בסמוך לאתרה של העיר נמצאו במהלך המאה העשרים מצבות יהודיות רבות, המכונות מצבות צוער, אשר מתוארכות לפי המניין לחורבן הבית מהמאה ה-4 עד המאה ה-6 לספירה (חלקן מוצגות כיום במוזיאון ישראל).
חז"ל מזכירים את העיר מספר פעמים, וכך מובא: ”מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק”[7].
בתקופות מסוימות, העיר הייתה גם אתר עלייה לרגל, כיוון שלירושלים נאסרה הגישה ליהודים[8].
בתקופה הביזנטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במפת מידבא, מפת פסיפס גדולה הניצבת בכנסייה הקדוש ג'ורג' הביזנטית בעיר מידבא בירדן, מופיע תיאור מצויר של צוער, עם הכתובת "בלע היא צוער", המבוססת על הפסוק מהמקרא. המפה נוצרה בשנים 542-570 לספירה לערך (התקופה הביזנטית בארץ ישראל), והיא מהווה את התיאור הקרטוגרפי המוקדם ביותר של ירושלים וארץ הקודש. צוער מוצגת כעיירה המוקפת בשישה עצי דקל ובה ניצב שער מקומר בין שלושה מגדלים בולטים[9].
העיר שימשה מרכז מנהלי ומושב הבישוף וכס טיטולרי של הכנסייה הקתולית. בין הבישופים האחראיים האזור ניתן למנות את מוסוניוס ואפסוס בשנת 449, קאלסדו בשנת 451, איסידור בשנת 518 וג'ון בשנת 536 [10]. כן נודעה בפירותיה ובצמחי הבושם שלה.
אזכורים נוספים של צוער
[עריכת קוד מקור | עריכה]צוער משכה את תשומת לבם של מספר מבקרים והיסטוריונים של התקופה הביזנטית. במסמך הגנזך של האימפריה הרומית, Notitia Dignitatum, מסוף המאה ה-4 לספירה, מצוין חיל המשמר של הרומי שניצב בצוער, בתקופה שהעיר הייתה מרכז אדמיניסטרטיבי שהגן על רכוש האימפריה.
במאה הרביעית לספירה התפתחה, כנראה צוער לעיר חשובה למדי. אוסביוס מקיסריה, בעל האונומסטיקון, מציין בה אוכלוסין מרובים וכן מחנה או משמר צבאי רומאי. לפי רשימת התחנות הצבאיות הרומאיות "נוטיציה דיגניטטום" היה חיל המצב בצוער מורכב מ - Equites sagitarii indigenae היינו מ-"פרשים רובי-קשת ילידי המקום". על חשיבותה של צוער כמקום מרכזי בדרום ים המלח תעיד דרכו של אוסביוס להגדיר את מקומם של שמות מקראיים שונים על פי מרחקם או כיוונם לגבי צוער. למשל את לוחית (ישעיהו ט"ו, ה') הוא קובע בין ער-מואב ובין צוער, את פונון (במדבר ל"ג, מ"ב) מקום בו התיכו נחושת בזמנו, בין פטרה ובין צוער, ואת ים המלח בין יריחו וצוער.[11].
יוסף בן-מתתיהו הזכיר את צוער בספרו קדמוניות היהודים בין יישובי עמק ים המלח בתקופה הרומית המוקדמת, וכן ציינה בספרו תולדות מלחמת היהודים ברומאים כעיר השוכנת בקצהו הדרומי של ים המלח, וגובלת ב"ארץ ערב" (פרק ד, 482).
בנוסף, אזכורים של צוער מופיעים בכתביו של אוסביוס מקיסריה, שציין כי ים המלח נמתח בין צוער ויריחו, ובכתבים של גאוגרפיים מוסלמים[דרושה הבהרה] שציינו שצוער היוותה תחנה בנתיב המסחר בין עקבה ויריחו.
מחקרים ארכאולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חפירות ארכאולוגיות שנערכו בדרום ים המלח החל משנות ה-80, בראשות ב. מקדונלד ולאחר מכן בניהולו של ק.ד. פולייטס, גילו את אתר דיר עין עבאטה (בערבית: "מנזר מעיין עבאטה") בע'ור א-צאפי [12].
כנסיית בזיליקה שנבנתה סמוך למערה טבעית במקום, ובה נמצאו שתי אבנים עם כיתוב, זוהתה כמקדש הקדוש לוט, שגם הוא מוצג במפת מידבא. המערה מזוהה[דרוש מקור] כמערה המוזכרת בספר בראשית. מיקום המקדש תואם את המיקום המשוער של צוער על סמך מפת מידבא, מדרום מערב למקדש בוואדי אל-קראחי במישור ים המלח[13]. כתובת ביוונית מהתקופה הביזנטית מהמאה ה-7 לספירה מופיעה על רצפת הפסיפס של הכנסייה, וכמו כן כלי חרס מהתקופה הנבטית ומצבות קבורה מתקופת הברונזה, מאשרים שהמקום היה מיושב עוד לפני העידן הנוצרי.
אתרי חפירות נוספים באזור, סביב רובע ח'רבת שייח' עיסא וא-נאק בע'ור א-צאפי נחקרו לעומק במטרה לגלות את מיקומה המדויק של צוער. מספר משכילים, ביניהם טריסטראם (1873), אָבֶּל (1938) ומקדונלד (1986) טענו שממצאים ארכיטקטוניים מעידים על כך שצוער הביזנטית ניצבה במקום. במהלך בניית תעלות מים תת-קרקעיות בשנות ה-70 וה-80 התגלו מספר ממצאים נוספים שתומכים בהנחה זו.
החוקר יוסף ברסלבי מתאר : "עקבות צוער הרומאית-הביזנטית שרדו בתל ח'רבת-שייח'-עיסה, מהלך ק"מ וחצי מן הכפר הנוכחי צאפיה דרומה-מזרחה. התל אינו עומד על אפיקו הראשי של נחל זרד, אלא על אחת מזרועות הדלתא, מערבה-דרומה לו, אורכו 300 מ', רחבו 160 מ', וגובהו 3-4 מטרים. חרסים שנלקטו על פניו, וחפירה ארעית וקצרה שנעשתה בו הוכיחו, כי היישוב באותו מקום התחיל בתקופה הרומית ונפסק בתחילת התקופה הערבית. השרידים הרומאים-הביזנטיים נתונים על קרקע בתולה. התל נשתמר משום ריחוקו מסכנת הגאות של ים-המלח ומסכנת השיטפונות העצומים הפורצים מאפיקו הראשי של נחל-זרד".
ברסלבי ממשיך : "בין החורבות והאפר שנחשפו, ניכרים יסודות של חומות ובניינים, בסיסים, כותרות ופרקים של עמודים, העשויים אבן חול נובית מאבני הסביבה נוחה לסיתות, וכן חרסים רומאיים, ביזנטיים וערביים מוקדמים. בחלקו הצפוני של התל נמצאו סיגי מתכות המעידים על התכת נחושת וברזל ממכרות הערבה. בין התל ובין בניין המשטרה העברירדנית הרחוקים 300 מ' זה מזה, בולטים שרידי חומות חזקות, קברים גדולים וכיסוייהם העשויים אבן. בקרבת המשטרה פרקי עמודים ובסיסים העשויים גם הם אבן חול נובית. במרחק 150 מ' מח'רבת-שייח-עיסה מזרחה-מזרחה-דרומה נמצאות חרבת קצר-א-טוב (ארמון או מבצר) או טוואחין-אסוכר. השם טוואחין-אסוכר, מעיד על גידול קני סוכר ועל תעשיית סוכר לפנים, ואילו סגנון הבניינים, העשויים לבנים ברובם מעיד כי הם שייכים לימי הביניים. תעלות האבן להזרמת המים לטחנות, היורדות שם משפת הגבעות, בנויות על גבי קשתות רחבות. אחת מהן עדיין שומרת על הטיח. הע'ווארנה נוהגים לקבור בהן את מתיהם. כאמור נתגלו שם הכתובות הארמיות-העבריות, שהפיצו אור על היישוב היהודי בצוער בתקופה הביזנטית. השכבה הערבית בח'רבת-שייח'-עיסה דלה וחרסיה מועטים. צוער נעזבה, מתושביה כבר בתחילת התקופה הערבית המוקדמת, אולם היישוב בבקעת-צוער לא בטל. הוא נתחדש במקום הנקרא ח'רבת-שייח'-עלי, היושבת על הגדה השמאלית של נחל-זרד. היא קרובה לים המלח גם מצוער הרומאית-הביזנטית-הערבית המוקדמת וגם מן הכפר צאפיה של ימינו".[14].[15].
ב-1995 במהלך החפירות בח'רבת שייח' עיסא וא-נאק התגלה מבנה גדול שאולי קשור לשלושת הבניינים שמייצגים את צוער במפת מידבא. כמו כן, התגלו במקום יותר מ-300 מצבות קבורה מאבן. רוב המצבות כללו כיתובים ביוונית ועוטרו בצלבים וסימנים נוצריים נוספים, ועל כן הוסק שהן מצבות קבורה נוצריות. עם זאת, נמצאו במקום גם למעלה משבעים מצבות הכתובות בארמית (מיוחסות למאות ה-4 עד ה-6 לספירה)[18] - מצבות שהיו שייכות לקברי יהודים, ועוטרו בסמלים יהודיים מובהקים, תוך מניין השנים לחורבן בית המקדש השני ולשנות השמיטה.
ממצאים אלו תואמים לעדויות לגבי צוער בתקופה הביזנטית, בכך שבמאות ה-4-6 לספירה העיר היוותה מרכז יהודי חשוב, לאחר שהשלטון הרומי אסר על יהודים לבקר באתרים הקדושים בירושלים[19].
למרות העדויות הרבות אודות מיקומה של צוער והכתבים שתיארו אותה, לא ברור מתי וכיצד נחרבה העיר.
זיהויה בצפון ים המלח
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף המחקר הארכאולוגי המזהה את צוער בדרום ים המלח, מהמקרא עולה שצוער, יחד עם כל ערי כיכר הירדן, ישבה דווקא בצפון ים המלח.
מהפסוק: ”וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר” עולה שלוט השקיף על סדום וראה שהיא מקום פורה, וזאת בעת שישב בבית אל שבהרי בנימין, דבר שלא ייתכן אלא אם מקומה בחלקו הצפוני של ים המלח, סמוך להרי בנימין.
מלבד זאת, נאמר בתורה שהעיר יריחו, המזוהה ללא ספק מצפון לים המלח, שוכנת בכיכר הירדן, שבה יושבת צוער: ”וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ”. כמו כן, עצם השם כיכר הירדן מעיד על כך שאזור זה קשור לנהר הירדן הנשפך אל חלקו הצפוני של ים המלח.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גבריאל ברקאי ואלי שילר, אתרים ומקומות במפת מידבא, בתוך ארץ ישראל במפת מידבא, אריאל - 116, 1996.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר בראשית, פרק י"ג, פסוק י'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק ב'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק כ'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוקים ב'–ח'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ל'
- ^ דברים, לד, א-ג.
- ^ משנה, מסכת יבמות, פרק ט"ז, משנה ו'.
- ^ א' בן-אליהו, בין גבולות - תחומי ארץ-ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 233-235.
- ^ מיכאל אבי-יונה, מפת מידבא, תרגום ופירוש, ספר ארץ ישראל, ירושלים, 1954
- ^ Le Quien, "Oriens Christ.", III[דרושה הבהרה]
- ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - ים-המלח סביב - סביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק 14 : "ישוב וחקלאות בנאות ים-המלח לפנים", כרך ג' עמוד 382-383
- ^ P., K. D. (1999). The Sanctuary of Agios Lot, the City of Zoara and the Zared River. In The Madaba Map Centenary 1897-1997 (pp. 225-227). Jerusalem
- ^ Konstantinos, 1999[דרושה הבהרה]
- ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - ים המלח סביב-סביב, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, תשט"ז, 1956, פרק 14 : "ישוב וחקלאות בנאות ים-המלח לפנים", פרק משנה י"ז : "שרידי צוער הרומאית, הביזנטית והערבית", עמוד393-395
- ^ Albright W.F. The Archaeological Resuult of an expedition to moab and the died sea / Bulletin of the american schoolst of orient research No. 14 ( april 1924) p 2-12
- ^ Abel F.M. Notes complimentaires sur la Mer Morte, R.B. 1929
- ^ Kyle M.G. end Albright W.F. Results of the arch. Survey
- ^ שמואל קליין, ספר היישוב : "אוצר הידיעות והרשומות הכתובות והזכרונות שנשתמרו בישראל ובעמים בלשון העברית ובשאר לשונות של יישוב ארץ ישראל", I, 1939, עמ' 126
- ^ ספר היישוב, II, 1939[דרושה הבהרה]
