ציונות דתית
הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כמשתלבת עם תורת ישראל[1] ושם דגש על הפן היהודי-דתי בציונות. בניגוד להשקפה של רבים מהחרדים, שגאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך[2]. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
חברי הציבור הדוגל באידאולוגיית הציונית-הדתית מאז קום מדינת ישראל נקראים לעיתים דתיים לאומיים.
אבות הציונות הדתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף יביאו לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.
אגודות חובבי ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חובבי ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים[3]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.
הצטרפות לתנועה הציונית והקמת "המזרחי"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תנועת המזרחי
עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[4], שבה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.
לפי ארכיון המדינה בנושא ציונות דתית[5], בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של "המרכז הרוחני"). השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הצורך להקים סיעה דתית התעורר עקב דרישת "הסיעה הדמוקרטית" בהסתדרות הציונית להנהיג חינוך חילוני בלבד, דבר שעמד בסתירה לאידאולוגיה של חיים וחינוך דתיים בארץ ישראל. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד מותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. נשיא ההסתדרות הציונית בנימין זאב הרצל תמך ב"המזרחי" ובה בעת "המזרחי" תמכה בצעדיו השונים של הרצל.
ב-1922 פרשו מהמזרחי ב"מרד הקדוש" קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".
תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל[6], וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק אשר לא היה חבר בתנועה.
הראי"ה קוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק
אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילו אותה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.
הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" – תחילתה של הגאולה. עלייה לארץ ישראל הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לב הטיעון שלו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.
הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות ועל רצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית – ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילונים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו – חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.
פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכול.[דרוש מקור]
בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.
לאחר פטירתו, בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק היה לראש ישיבת מרכז הרב, וגם הוא היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.
עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1903–1993), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.
אידאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי שביטאו זאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יהודה לייב מימון:
תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחד שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...
— הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. מקור
תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים
— הרב יהודה לייב מימון[7]
לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות[8]:
- בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות שראו בגאולה מהלך אלוהי? וכיצד יש להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
- בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם ציבור חילוני, וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?
גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל – חלק מתהליך הגאולה, ושלב אנושי שאמור להקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[9]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים[10].
גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה[11].
עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק, והן בעקבות הוגים אחרים.
יחס למדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההוגה המרכזי ומאבותיה של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראה את המדינה (בשעת כתיבת הדברים: המתעתדת לקום) כ"יסוד כיסא ה' בעולם", וקבע כי תפקידה הוא דרישת וגילוי מלכות האל, "שכל חפצה הוא שיהא ה' אחד ושמו אחד":
אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.
הפעילות המדינית של הציונות הדתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות השלושים התנועה התנגדה למדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי שהגבילה את עליית היהודים לארץ ישראל, והתנגדה גם להמלצה של ועדת פיל לחלק את הארץ[5]. ב-1944 התנועה תמכה בהקמת מדינה יהודית בניגוד לעמדת חיים ויצמן באותה עת[5]. בה' באייר תש"ח 1948 הציונות הדתית הייתה שותפה להכרזת המדינה והרב יהודה לייב פישמן מימון חתם על מגילת העצמאות ובירך על כך שהחיינו. מוסדות הציונות הדתית חוגגים לרוב את יום העצמאות בדגלי ישראל ובתפילות חגיגיות. כמו כן בבתי הכנסת לרוב מתפללים את התפילה לשלום המדינה ואת התפילה לשלום חיילי צה"ל בכל שבת וחג.
פעילות הציונות הדתית לפני קום המדינה ובראשיתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעילות חינוכית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית המאה העשרים, הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי, העלה את הרעיון להקים זרם חינוכי דתי-לאומי בארץ ישראל, והרב יהודה לייב מימון ביקר בארץ (1908) ואחר כך עלה לארץ (1913) כדי ליישם את הרעיון[12]. המוסדות הראשונים היו תלמוד תורה "אחווה" שהפך ל"תחכמוני" ולרשת בתי ספר "תחכמוני", שניתן לראות בהם את ראשית החינוך הציוני-דתי.
רק ב-1921 קם בארץ "זרם המזרחי"[13] כחלק ממערכת החינוך של "הוועד הלאומי". הוקמו ישיבות שהראשונה בהן היא ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה שהוקמה ב-1939 על ידי הרב משה צבי נריה.
ב-1948, 22.5% מהיהודים בארץ למדו בזרם המזרחי, שהיה השלישי בגודלו מבין הזרמים. זרם המזרחי חינך חינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. מטרתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי ולימדו בו מקצועות חול – מדעים, מקצועות הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח.
בסוף 1953 הפך זרם זה לחינוך הממלכתי-דתי (ממ"ד) במערכת החינוך של מדינת ישראל[14]. התנועה גיבשה את חזון החינוך הדתי ודרך הפעלתו. הם גייסו תקציבים, הקימו מוסד להכשרת מורים – מכללת ליפשיץ, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, והגדירו את הקווים המנחים להוראה של מקצועות החול, כולל מדעים ומקצועות הקודש. לצורך היישום הם פעלו מול ההנהלה הציונית, הסוכנות היהודית, "הוועד הלאומי", ואחרי הקמת המדינה – עם הממשלה והכנסת. התנועה סבלה מקיפוח על ידי הגורמים השונים[5]. השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה פיתוח החינוך הבלתי פורמלי בהקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל והשתלבות במערכות המדינה.
חינוך דתי לעולים שבאו מרקע דתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]החינוך לילדי העולים כמו העולים מתימן, מסוריה וילדי טהראן היה נושא למחלוקת חריפה.
הבעיה הייתה עם כלל העולים כולל יוצאי אשכנז (שארית הפליטה) ולא רק כלפי עדות המזרח.
עד-1950 היה עיקרון של "חינוך אחיד" חילוני לכל העולים[15]. הדבר עורר התנגדות רבה, והציונות הדתית נאבקה כדי שיוכלו לקבל חינוך דתי, שהולם את מסורת משפחתם. ב-1951 התפטר הרב מימון מתפקידו כשר בממשלת ישראל, והביא לפירוק הממשלה ולבחירות לכנסת השנייה על רקע זה. בנושא זה גם קמה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת פרומקין. בארכיון המדינה כתוב[13] ש"צייד נפשות לזרמים השונים התקיים באמצעות מאבקים, פיתויים ואיומים" – מי שרצה לשלוח לזרם המזרחי אוים שלא יקבל עבודה ושיכון. מאבקי הכוח בין הזרמים הפכו למלחמה של ממש – המלחמה על הבית, כפי שניסחו זאת בתנועת העבודה. זאת מתוך ידיעה שהחינוך יקבע את דמותה של המדינה בעתיד.
מוסדות רווחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות דתיים של עליית הנוער לשארית הפליטה מאירופה.
הפעילות הציונות הדתית בשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהונגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציונות הדתית בהונגריה הצילה אלפי יהודים בשואה[16]. ב-1944, עם השתלטות הגרמנים על הונגריה, החליטו התנועות הציוניות בהונגריה להתמקד בהצלת יהודים ולא בהתקוממות נגד הנאצים. תנועות הנוער הציוניות, והגדולה שבהן בני עקיבא, עשו מאמצים אדירים להשיג ניירות מזויפים ליהודים ולשכן אותם בבתים מוגנים כדוגמת בית הזכוכית בבודפשט. עיקר פעולתם הייתה בבודפשט. בראש פעולות ההצלה עמד משה קראוס, חבר המזרחי שהיה ראש המשרד הארץ ישראלי בבודפשט. הוא יצר קשר עם קרל לוץ, סגן הקונסול השווייצרי, שייצג את האינטרסים של בריטניה בהונגריה. לוץ הנפיק שוץ פס (תעודה המכריזה על נושאה שהוא אזרח בחסות שוויצרית) ליהודים שהיה להם סרטיפיקט (אישור) לעלייה לארץ לישראל אך עקב המלחמה לא מימשו אותו. בהשתדלותו של משה קראוס, כל סרטיפיקט אישי הפך לסרטיפיקט משפחתי, וכך מספר בני החסות גדל מאוד. בהמשך הונפקו אישורים מזויפים לאלפי יהודים וכך ניצלו חייהם. הם התנגדו לישראל קסטנר שניסה להציל יהודים תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. אנשי תנועות הנוער הציוניות כולל בני עקיבא פעלו במחתרת. הנפיקו תעודות מזויפות, שמרו על הבתים המוגנים והבטיחו את אספקת המזון אליהם. הם התחפשו לאנשי צלב החץ וכך הצילו יהודים שנתפסו על ידי הנאצים. פעילות זו מונצחת במוזאון בית העדות בניר גלים.
הפעילות של הציונות הדתית בגולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציונות הדתית הקימה את רשת בתי הספר הדתיים "יבנה". בחינוך הבלתי פורמלי, שייכות לציונות הדתית תנועות הנוער השומר הדתי, בני עקיבא, ברוריה, ברית חלוצים דתית בגרמניה (בח"ד). כמו כן ארגנה הציונות הדתית הכשרות לקראת עלייה לארץ לשם הקמת יישובים והשתלבות ביישוב בארץ.
הקמת יישובים בארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציונות הדתית הקימה בארץ יישובים, כגון אמונים, בארות יצחק, כפר עציון, כפר הרא"ה, מצפה הגליל, משמר הגליל, רמת השומרון, נחלים, טירת צבי, שדה יעקב, קבוצת יבנה, מושב הזורעים, שלוחות וכפר אברהם.
הפעילות הביטחונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציונות הדתית הייתה שותפה במחתרת ההגנה, בפלמ"ח, בפלוגות הדתיות במלחמת העצמאות, בחי"ש, בגדנ"ע ומשמר העם.
הפעילות הכלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת בנק המזרחי ודאגה לעבודה לעובד הדתי הדתי בלשכות העבודה.
הציונות הדתית אחרי קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דתיים-לאומיים
גם בשנים שאחרי קום המדינה הציונות הדתית המשיכה להיות שותפה פעילה בתקומת עם ישראל בארצו.
עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל – מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד שנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התייחסות לצביונה הדתי של המדינה. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו משה שפירא ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.
לאחר מלחמת ששת הימים נקבע יום ירושלים כיום חג ממלכתי, והציונות הדתית נוהגת לציין יום זה במנהגים הכוללים גם תפילות חגיגיות.
בהשפעת הרב צבי יהודה הכהן קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים – חלקים נרחבים בציונות הדתית שינוי כיוון ופעלו להיאחזות ברמת הגולן ולהקמת התנחלויות באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.
תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.
בעשורים האחרונים, רבים מהמגזר הציוני-דתי מתגייסים ליחידות הקרביות של צה"ל, מעבר לשיעורם באוכלוסייה[17], ומתקרבים לתנועה הקיבוצית שאוחזת בשיא מאז קום המדינה[18]. ביוני 2017, 40% ממסיימי קורס קציני יבשה, המשתלבים בכל היחידות הקרביות בצה"ל, הגדירו את עצמם דתיים[19].
המכינה הקדם-צבאית בני דוד, שנמצאת ביישוב עלי בהרי בנימין, נחשבת לסמל למכינות הקדם-צבאיות ולציונות הדתית. 26 מבוגרי המכינה נהרגו בשירותם בצה"ל ובפעולות איבה[20], בהם רועי קליין בעל עיטור העוז, עמנואל מורנו – סא"ל מסיירת מטכ"ל, אלירז פרץ והדר גולדין.[דרוש מקור]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דתיים לאומיים
- אורתודוקסיה מודרנית
- בני עקיבא העולמית
- בני עקיבא בישראל
- קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
- קטגוריה:רבני הציונות הדתית
- קטגוריה:ציונות דתית: אנשי חינוך
- קטגוריה:ציונות דתית: מייסדי ארגונים
- קטגוריה:ציונות דתית: אישים
- קטגוריה:ציונות דתית: אנשי ציבור
- קטגוריה:ציונות דתית: עיתונים
- קטגוריה:ציונות דתית: חברי כנסת
- קטגוריה:ציונות דתית: חברות כנסת
- הקיבוץ הדתי
- קטגוריה:ציונות דתית
- פעילי תנועת המזרחי והפועל המזרחי
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף תירוש, נחמן כהנא (עורכים), הציונות הדתית - קובץ מאמרים, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ד/ 1974.
- יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, הוצאת מוסד הרב קוק, תשמ"ט-1989.
- שמעון פדרבוש (עורך), חזון תורה וציון, מאמרים לתולדות הציונות הדתית, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים ו"מוריה" ניו-יורק, תש"ך.
- נעם חדד, הציונות הדתית - דת, לאומיות ופוליטיקה, הוצאת כרמל, 2020.
- שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, פרק 17: הרב קוק - הדיאלקטיקה של הגאולה, תל אביב: הוצאת עם עובד, עמ' 183–226.
- אשר כהן וישראל הראל (עורכים), הציונות הדתית - עידן התמורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 2004.
- יעקב צור, בין אורתודוקסיה לציונות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2001.
- שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, הוצאת הסתדרות המזרחי-הפועל המזרחי העולמי, תשנ"ט.
- אבי שגיא, על המשבר של הציונות הדתית, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
- דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמודים 143–164.
- אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, א-ג, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ג-2004[21]. (הספר בקטלוג ULI)
- דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחויות, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ט-1999.
- דב שוורץ, אמונה על פרשת דרכים: בין רעיון למעשה בציונות הדתית, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1996[22].
- דב שוורץ, הציונות הדתית על פרשת דרכים: מהרחבת אופקים לפינוי יישובים, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
- גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, פרק 4: הציונות הדתית-לאומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וההסתדרות הציונית, תשס"א, עמ' 118–154.
- יוסף תירוש, אברהם תירוש (עורכים), הציונות הדתית והמדינה - קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ח-1978.
- שלמה פישר, הציונות הדתית על סף האלף השלישי, אקדמות, כ"ב ניסן תשס"ט
- יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, הוצאת תבונות - מכללת הרצוג, 2016 - יחסם של רבני הציונות הדתית למדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה[23].
- עמנואל אטקס, משיחיות, פוליטיקה והלכה — הציונות הדתית ו"השטחים", 1982-1967, הוצאת כרמל, 2023.[24]
- טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.
- יאיר שלג, החוט המשולש - קיצור תולדות הציונות הדתית, כנרת, זמורה, דביר, 2024.[25]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סדרת חוברות "עצ"ה לדרך" (ערכי הציונות הדתית), באתר נאמני תורה ועבודה.
- המכון לחקר הציונות הדתית באונ' בר-אילן
- מאמרים בנושא ציונות דתית מתוך כתב העת אקדמות באתר בית מורשה
- מאמרים בנושא הציונות הדתית, באתר ספריית אסיף
- יעקב אריאל, הציונות הדתית בת מאה, באתר "דעת", מתוך: שנה בשנה, תשס"ב
- הציונות הדתית והמדינה - אוסף מאמרים, באתר "דעת"
- אבינועם רוזנק, ציונות דתית בין הרב קוק לתלמידיו: מהצהרת בלפור ועד להתנתקות, באתר הקיבוצים
- משה מאיר מדגל לטלית -- ציונות ולאומיות בעת קהילתית ואינדיבידואלית דעות 41, יולי 2009 באתר נאמני תורה ועבודה
- יהודה ריינהרץ, העימות בין ציונות ומסורתיות לפני מלחמת העולם הראשונה, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 379-366
- סטיוארט כהן, אשר כהן, מה אתם רוצים מהציונות הדתית, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2005
- קובי נחשוני, "הציונות הדתית נשאבת לחור השחור החרדי", באתר ynet, 25 בפברואר 2008
- ההשקפה הדתית-לאומית ומדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, אשכול בפורום "חרדים ברשת"
- הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - שיבת ציון, אתר "ערוץ מאיר"
- בנימין בראון, 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות
חיים נבון, פטירתו של הרב דרוקמן מסמלת סוף עידן בסיפור של המגזר הסרוג, בעיתון מקור ראשון, 7 בינואר 2023
גם כן תרבות, השאלות שקורעות ופער הדורות: מה קורה בציונות הדתית?, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 13 בנובמבר 2024
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, 'תעודת המזרחי', בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134
- ^ ישראל, תורה, ציון, עמ' 21
- ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו
- ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52
- ^ 1 2 3 4 ציונות דתית, באתר ארכיון המדינה
- ^ מתן, מזרחי טפחות, מזרחי ניוז
- ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92
- ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן, הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15
- ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
- ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25
- ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16
- ^ הרב יהודה לייב פישמן מימון, באתר אישי רחוב
- ^ 1 2 שיטת הזרמים בחינוך, מקורותיה, מאפיניה ומאבקיה, באתר ארכיון המדינה
- ^ הממ"ד כלל גם את התלמידים שלמדו בהפשט הדתי של העובד הדתי.
- ^ מערכות הבחירות 1951, נושאים בוערים, החינוך האחיד, באתר הספרייה הלאומית
- ^ אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, 2014
- ^ עמוס הראל, מספר קציני החי"ר הדתיים גדל פי 12 בשני עשורים, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2010.
- ^
הכירו את קציני היבשה החדשים של צה"ל, באתר צה"ל, 24 באוקטובר 2017
- ^ גיל קלנר, גם בקורס קצינים: 40% מהמסיימים – סרוגים, באתר "סרוגים", 28 ביוני 2017.
- ^ גלעד לזכרם, באתר של מכינת בני דוד
- ^ ביקורת: מרדכי זלקין, האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143
- ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145
- ^ יצחק מור, סקירת הספר, השילוח, 2, דצמבר 2016
- ^ ישי רוזן־צבי, חזור לממשלה ואמור כי באלון מורה מצאת את צאצאי החשמונאים, באתר הארץ, 20 בפברואר 2024
- ^ אלי ביתאן, הציונות הדתית נוטרת למיינסטרים הישראלי גם אחרי שהפכה לאליטה, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2024
| הרב אברהם יצחק הכהן קוק | ||
|---|---|---|
| כתביו | אגרות הראי"ה • אורות • אורות הקודש • אורות התורה • אורות התשובה • עולת ראיה • עין איה • מאמרי הראי"ה • שמועות ראי"ה • חדריו
דעת כהן • משפט כהן • אורח משפט • עזרת כהן • שבת הארץ • כתבים נוספים |
|
| ממשנתו | למהלך האידיאות בישראל • הרצאת הרב • חזון הצמחונות והשלום • מאמר הדור • יסוד כסא השם בעולם • המספד בירושלים | |
| משיריו | שיר האמונה • ישמח לבי • לחשי ההוויה • כנפי רוח | |
| תלמידיו | הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו) • הרב יעקב משה חרל"פ • הרב הנזיר • הרב שלום נתן רענן (חתנו) • הרב יצחק אריאלי • הרב אריה לוין •
הרב שאול ישראלי • האדמו"ר החלוץ • הרב משה צבי נריה • הרב יצחק הוטנר • תלמידים נוספים | |
| מוסדותיו | הרבנות הראשית לישראל • ישיבת מרכז הרב • מכון הלכה ברורה ובירור הלכה • תנועת דגל ירושלים | |
| כהונות ברבנות | זיימל • בויסק • יפו • מחזיקי הדת (לונדון) • ירושלים • ארץ ישראל | |
| הנצחתו | בית הרב קוק • כפר הרא"ה • מוסד הרב קוק • פרס הרב קוק לספרות תורנית • פרס ירושלים לספרות תורנית • קבוצת אברהם | |
| ציונות דתית • תורת ארץ ישראל • מועדי הראי"ה • משפחתו • תלמידי הרצי"ה • עוד | ||
