קהילת יהודי אמדן

לוח הזיכרון במקום בו עמד בית הכנסת העתיק של יהודי אמדן שנהרס עד היסוד ולא הוקם מחדש

הקהילה היהודית באמדן התקיימה במשך תקופה של כ-400 שנה מהמאה ה-16 עד להשמדתה על ידי הנאצים ב-23 אוקטובר 1941. זו הייתה הקהילה הוותיקה, הגדולה והחשובה ביותר בחצי האי פריזיה המזרחית, שבצפון מערב גרמניה ומקום מושבה של הרבנות האזורית. הקהילה היהודית בעיר הנמל אמדן הייתה המרכז הרוחני של יהודי פריזיה המזרחית ואוסנבריק. נכון ל-15 ביוני 2020, יהודים לא רשומים במרשם התושבים העירוני.

היסטוריה

מהמאה ה-16 ועד 1744

אזכור ראשון של יהודים באמדן מופיע במחצית השנייה של המאה ה-16 בספר "צמח דוד" של רבי דוד גנז (1541 - 1613). משנת 1589 קיימת בעיר רשימת כספי חסות בה מופיעים שמות יהודי אמדן. הרב משה אורי הלוי (גר') (1543-1625) הוא היהודי הראשון מאמדן ששמו שרד ברשימות כספי החסות של העיר. הוא נולד בבראונשווייג שמדרום מזרח להנובר. בשנת 1557 נאלץ לנטוש את עיר הולדתו ולברוח לאוטונומיה שהייתה בפריזיה המזרחית. הוא התיישב באמדן ומשנת 1570 היה רב הקהילה היהודית האשכנזית במקום במשך 30 שנה. בשנת 1601 הגיעו אליו אנוסי ספרד ופורטוגל ובקשו ממנו שיחזיר אותם לחיק היהדות. הוא הציע להם להמשיך לאמסטרדם כי שם לא הייתה רדיפה דתית. הרב הלוי יצא יחד עם קבוצת האנוסים לאמסטרדם ושם הקים את הקהילה היהודית הספרדית הראשונה של אמסטרדם. בהמשך הוא נעשה הרב של הקהילות היהודיות הספרדיות בכל צפון אירופה. הרב הלוי נפטר באמסטרדם בשנת 1625.

בית הכנסת היהודי העתיק שנהרס עד היסוד בשנת 1944

שער הכניסה לבית העלמין היהודי באמדן

בית קברות היהודי העתיק

הקהילה היהודית בעיר התפתחה במהירות לאחת הגדולות בצפון גרמניה והייתה השנייה בגודלה במחוז אחרי קהילת הנובר. הקהילה הייתה מורכבת מאשכנזים יהודי גרמניה שחיו בפריזיה המזרחית והנובר ומאנוסי ספרד ופורטוגל אשר בדרכם לאמסטרדם דרך נמל אמדן נשארו בעיר, חזרו ליהדות, ולא המשיכו דרומה להולנד או מזרחה לגרמניה ופולין. התפתחות מהירה זו נבעה מהאוטונומיה שקיבלה העיר לאחר מהפכת אמדן (גר'). אוטונומיה זו אפשרה יד חופשית להתיישבות יהודים וניהול מדיניות ליברלית יחסית כלפי היהודים באמדן. בנוסף, מאחר שאמדן הייתה עיר נמל הייתה דרישה לחלפני הכספים היהודים, ברוקרים והמלווים למיניהם; מקצועות שהנוצרים סירבו לקחת על עצמם.

אמנת הביטחון הכללי להתנהלות בטוחה שהוציא הרוזן אולריך השני (גר') בשנת 1645 אפשרה ליהודי פריזיה המזרחית לחיות לפי ההלכה היהודית. בשנת 1670 הנסיכה כריסטין שארלוט (גר') ערכה את האמנה הכלכלית הכללית שאפשרה ליהודים לקיים את שירותי החלפנות בבתיהם או בבתי הכנסת. היא הצהירה עוד, שהיהודים רשאים לקבור את מתיהם כמנהג היהודים בבית קברות משלהם.

נראה שבית הכנסת הראשון באמדן הוקם במאה ה-16 ונבנה ברחוב Bollwerkstraße של היום. בית הכנסת נסגר בצו בית המשפט של אמדן מפני שהיה רעוע ומסוכן לשימוש. בשנת 1835 חלקו התמוטט על המתפללים במהלך תפילת יום השבת. במקומו הקימה הקהילה בית כנסת גדול ומפואר (גר') בשנת 1836, בסגנון התקופה הווילהמלינית (גר'). היו בו 3 מבנים. אורכו 20 מטר רוחבו 12 מטר וגובה קירותיו 8 מטרים. שיא גובה כיפותיו הגיע ל-15 מטרים. לבית הכנסת יכלו להיכנס כ-135 מתפללים. בשנת 1910 הורחב בית הכנסת היו בו 320 מקומות ישיבה לגברים, עזרת נשים ל-250 נשים, חדר ישיבות ומקווה הכולל מערכת חימום. בצד המזרחי של הבניין היה ארון הקודש, לפניו הדוכן ושולחן התפילה. התקרה עוצבה עם עיצובים בסגנון ביזנטי. הצד המערבי היה בסגנון יווני ועוטר בכיתוב עברי באותיות שחורות על רקע לבן. במרכז הגמלון המעוטר היה חלון עגול גדול עם מגן דוד, בחזית בית הכנסת משמאל ומימין היו שני מגדלים קטנים. עלות השיפוץ עמדה על 60,000 גולדמרק. מערכת היחסים של היהודים עם שאר אוכלוסיית העיר הייתה מכבדת. נציגי שתי הקהילות הנוצריות של אמדן וראשות העיר השתתפו בחגיגות הפתיחה של בית הכנסת בשנת 1836 וב-1910 לאחר ההרחבה. בית כנסת זה נשרף בליל הבדולח. בלילה שבין 9–10 בנובמבר 1938, ונהרס עד היסוד בהפצצות בעלות הברית בספטמבר 1944. יחד אתו נהרסו המקווה, בית האבות ובית היתומים היהודיים שהיו צמודים אליו.

בעיר היו שני בתי קברות יהודיים. בית הקברות הראשון הוזכר לראשונה בשנת 1586 מחוץ לשערי העיר. בית קברות זה שימש את הקהילות המזרח-פריזיות הקטנות. לא בטוח כלל שנקברו בו יהודים. בשנת 1703 קנתה העירייה שטח אדמה ברחוב Bollwerkstraße של היום, באותו רחוב בו עמד בית הכנסת. בית קברות זה שימש מקום קבורה לקהילה היהודית עד שנת 2006. בשנת 1947 נטמנו במקום שני מעפילי אניית המעפילים "אקסודוס", הנער משה קיפרבס ודוד הרשקוביץ. בגלל מיעוט היהודים בעיר, ההלוויה האחרונה שהתקיימה במקום, הייתה בשנת 2006. בבית הקברות העתיק טמונים 798 יהודים והוא הגדול ביותר בפריזיה המזרחית. אף על פי שמתחם בית הכנסת, בית האבות ובית היתומים נהרסו עד היסוד בהפצצות בנות הברית בשנה 1944 בית הקברות כלל לא נפגע מפני שהיה בצד השני של אותו רחוב.

• 
  המצבה על קברו של המעפיל משה קיפרבס בבית הקברות היהודי העתיק בעיר אמדן.
• 
  המצבה על קברו של המעפיל דוד הרשקוביץ בבית הקברות היהודי העתיק בעיר אמדן.
• 
  המוזיאון הימי, שעל ספינה המגדלור הצף על אחד מיובלי הנהר אמס, העוברים בעיר.
• 
  החזית המערבית של בית הכנסת באמדן, המגדלים והחלון המעוגל. כפי שצולם בשנת 1912
• 
  פנים בית הכנסת באמדן, כפי שצולם בשנת 1912

1744 עד 1806

היחס הליברלי כלפי היהודים השתנה עם עליית פרוסיה לשלטון בשנת 1744. האוטונומיה של העיר אמדן הופסקה. אירוע זה הביא להידרדרות משמעותית במצב היהודים; מכיוון שהחקיקה הפרוסית המגבילה את היהודים (גר') הוחלה גם בפריזיה המזרחית. המטרה המוצהרת של הממשל הפרוסי הייתה לצמצם את האוכלוסייה היהודית בפריזיה המזרחית ובכך גם באמדן. המיסים ששולמו על ידי יהודים הוגדלו באופן משמעותי, נאסר עליהם להחזיק ברכוש והוטלו עליהם מגבלות ואיסורים רבים, במיוחד על הסוחרים היהודים. למרות כל המגבלות והמיסים, לא הושגה ההפחתה המיוחלת באוכלוסייה היהודית, כפי שתכנן הממשל הפרוסי. יהודים רבים התרוששו, עד כדי כך שבשנת 1765 שני שלישים מהאוכלוסייה היהודית בעיר חייו בתנאי עוני. מאידך מספר קטן של יהודים חיו עדין במעמד הגבוה, שכלל בעיקר סוחרים גדולים ובנקאים. בסך הכל, הקהילה היהודית באמדן הייתה אחת מהקהילות היהודיות העניות יותר בגרמניה.

הצהרות ופעולות אנטישמיות היו נדירות עד ראשית שנת 1930. רק הכנסייה הקלוויניסטית מחתה בפני נציג הקיסר על הסובלנות כלפי היהודים על שהותר להם לקיים את מצוות דתם בפומבי ועל שהם פטורים מנשיאת אות קלון. מחאה זו לא השפיעה על שליטי העיר. המהומות הגדולות הראשונות כנגד היהודים התרחשו בשנים 1761 ו-1762 במהלך מלחמת שבע השנים. באותם ימים, מספר בתים נבזזו מכיוון שהאוכלוסייה האשימה את היהודים במצב היצע המוצרים הגרוע בשווקים. עד לזמן עליית השלטון הנאצי, הנאציונל-סוציאליזם, ניתן לציין רק התקפות בודדות כנגד יהודי באמדן.

1806 עד 1901

לאחר קרב ינה-אאורשטדט, פריזיה המזרחית שולבה בממלכת הולנד כחלק מהאימפריה הצרפתית בתחום השיפוט של הכוח הצרפתי של נפוליאון. עבור היהודים משמעות הדבר הייתה שיפור משמעותי במצבם. בשתי פעימות הם קיבלו זכויות אזרח ושוויון מלא, ב-4 יוני 1808 וב־23 בינואר 1811.

לאחר התבוסה של נפוליאון וקריסת האימפריה שלו, פריזיה המזרחית הוכנסה שוב תחת השלטון הפרוסי בשנים 1813 עד 1815. כתוצאה מכך הופעל שוב "הצו היהודי" הפרוסי מ-11 מרץ 1812 בפריזיה המזרחית. יהודים קיבלו אזרחות מלאה בתנאי שיקבלו על עצמם שמות משפחה קבועים ויתגייסו לשירות צבאי חובה. אולם לאחר קונגרס וינה (1814/15), פריזיה המזרחית הפרוסית נאלצה להיכנע לממלכת הנובר. בגלל היעדר הוראות השליטים החדשים, המצב המשפטי של היהודים היה מבולבל ביותר. בשנת 1819 נוצרו הגילדות מחדש. אבל היהודים הורחקו מכל מלאכה ומכל פעילות עסקית. בשנת 1824 קיבלו יהודי אמדן את ההיתר להתיישב ולהינשא בעיר. מאידך נשללו מהם זכות הבחירה וקבלת תפקידים ברשות המוניציפלית של העיר. את היתר ההתיישבות ניתן היה להעביר רק לבן ורק לבן יחיד בתנאי שהאב ויתר על עסקיו או נפטר. בשנת 1827 הפכה אמדן למושב הרבנות האזורית. בשנת 1835 בית הכנסת הישן התמוטט חלקית במהלך תפילת יום שבת, כתוצאה מעבודות שיפוצים שנעשו במקום ונסגר על ידי הרשויות. בזכות תרומות של אזרחים יהודים רבים הוקם בית כנסת חדש ומפואר ביותר, במקומו. באוגוסט 1836 נחנך בית הכנסת החדש על ידי הרב של המדינה אברהם היימן לוונשטאם.

כמו הפרוסים לפני כן, גם ההנוברים ניסו לצמצם את מספר היהודים בפריזיה המזרחית. בשנת 1828 היו עדיין בקהילה היהודית באמדן 802 חברים, בשנת 1842 היו רק 691 חברים. השינוי הזה נובע ככל הנראה בעיקר מעוני שהתפשט בקרב יהודי פריזיה המזרחית. שופט שלום באמדן הצהיר בשנת 1828 כי "כמעט כל יהודי המקום נמצאים בעוני רב, כתוצאה ישירה מההגבלות עליהן הם היו כפופים. "

לאחר סיפוח ממלכת הנובר על ידי פרוסיה בשנת 1866, הפכה אמדן שוב לפרוסית והצו היהודי הפרוסי הוחל שוב. בשנת 1870 נחקקו חוקים חדשים שהביאו בסופו של דבר זכויות אזרח מלאות ליהודים בפריזיה המזרחית. האפליה האחרונה בחוק בוטלה בתום מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו היהודים באמדן נבחרו למועצת העיר, היו חברים באגודות, בעמותות השונות ואף נבחרו ללשכת המסחר, הנתמכת על ידי המעמד הבינוני העליון של אמדן. מנהיג הקהילה היהודית, ג'ייקוב פלס, אף הפך לחבר במועצת ראשי הערים בשנת 1890.

מוסד הרבנות הארצית והמקומית

לאחר שנפוליאון כבש את צפון גרמניה, הוקמה רבנות אמדן על בסיס הדגם הצרפתי. בה היה רב ראשי שתפקד כרב אזורי משנת 1827. בשנת 1842 הקימה ממלכת הנובר את הרבנות המקומית באמדן. הרבנות המקומית באמדן כללה את אאוריך ואוסנברוך. בשנת 1939 הרשויות הנאציות בטלו את הרבנות המקומית באמדן.

רבני אמדן ופריזיה המזרחית לדורותיהם

הרב שמשון רפאל הירש (1808–1888)

• 1570-1625: הרב משה אורי הלוי, היה הרב של אמדן וגם של אמסטרדם (בערך 1543–1625)
• 1727-1732: הרב יעקב עמדין, מחשובי פוסקי ההלכה, (1698–1776)
• 1742–1748: הרב שאול סג"ל מהאג (1711–1785)
• 1812-1839: הרב אברהם היימן לוונשטאם (1775–1839), משנת 1827 הרב של מזרח פריסיה
• 1839-1841: (שם הרב חסר)
• 1841-1847: הרב שמשון רפאל הירש (1808–1888),
• 1848-1850: הרב ד"ר יוזף אייזקסון (1811–1885),
• 1850-1852: (שם הרב חסר)
• 1852-1870: הרב ד"ר הרמן המבורגר (בערך 1810–1870),
• 1871-1873: הרב ד"ר פיליפ קרונר (1833–1907),
• 1875-1892: הרב ד"ר פיטר בוכולץ (1837–1892),
• 1892-1894: (שם הרב חסר)
• 1894-1911: הרב ד"ר יונאס צבי הרמן לב (1849–1911),
• 1911: הרב ד"ר אברהם לוינסקי (1866–1941),
• 1911 / 13-1921: הרב ד"ר מוזס יהודה הופמן (1873–1958),
• 1922-1939: הרב ד"ר סמואל בלום (1883–1951), רב העיר ופריזיה המזרחית.

צִיוֹנוּת

הציונות הופיעה לראשונה באמדן בראשית שנת 1920. בשנת 1901 הקימו 35 מאזרחי העיר היהודים את סניף "למען ציון" של האגודה הציונית הגרמנית. כמו בשאר האימפריה, תנועה זו התקבלה רק על ידי חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה היהודית. הנהלת הקהילה והרב המקומי של אמדן הרב ד"ר ג'ונאס צבי הרמן לב והמורה זליג לא היו שלמים עם העובדה שהציונות נדחתה על ידי האוכלוסייה היהודית בדומה לכלל האוכלוסייה הגרמנית. המתנגדים לציונות תיארו את הציונים באספות הקהילה בשם "מסע חסר מסע" (גר').

המילים ציונים או ציונות נחשבו כשמות גנאי בגרמנית, המיוחסים לקומוניסטים וסוציאליסטים. או לפועלים ללא ארץ אבות.

רפובליקת ויימאר

בשנת 1920 הכומר האוונגליסטי, לודוויג מינשמייר (גר') מהאי בורקום שבפריזיה המזרחית, הסית את הציבור בנאום שנאה אנטישמי חריף במיוחד; מסיתים אנטישמים נוספים, ממעמד הפועלים והצווארון הכחול חברו לפרולטריון, בהסתה אנטישמית קיצונית ופרועה, בעיקר בעיירות הגדולות. מעתה התגברו האירועים האנטישמיים בעיר. מעט לפני חג המולד 1927, נציגי תנועת השחרור הלאומנית הפולקיסטית Völkische (גר') חילקו בעיר כרוזים בעלי אופי גזעני מובהק, שהופנו נגד אנשי העסקים היהודים. בשנת 1928 קם סניף מקומי של המפלגה הנאצית ה-NSDAP באמדן, אשר לא היה מיוצג בשלב הראשוני ברשות השופטת באמדן עד מרץ 1933 המועד בו היטלר עלה לשלטון.

1933 עד 1938

הקהילות היהודיות בפריזיה המזרחית עד שנת 1938

עם עליית היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון, בשנת 1933, החל עידן הרדיפה של יהודי אמדן. חודשיים לאחר תפיסת השלטון על ידי המפלגה הנאצית ואפילו ארבעה ימים קודם לכן, מאשר באזורים אחרים באימפריה הגרמנית, החרם על עסקים יהודיים בפריזיה המזרחית. ב-28 במרץ 1933 התייצבה מיליציית החולצות החומות ה-אס אה מול 26 חנויות של יהודים וחסמו את הגישה אליהן. הנאצים רצו בהמשך להאשים את היהודים בקומוניזם. החרם הסתיים רשמית לאחר מספר ימים, אך האפליה נמשכה באמצעות תעמולה, תקנות וחוקים. פעילות זו הניעה רבים מיהודי המקום לברוח. בין משפחות היהודים שברחו כבר בשנת 1933 היה מקס וינדמילר (גר'), שלימים הצטרף למחתרת החלוצית בהולנד במסגרת קבוצת וסטרוויל (גר') בהולנד. שם הקוד שלו במחתרת היה "קור" - "Cor" הוא הציל ילדים ובני נוער יהודים רבים.

בשנת 1935 לקוחות שבאו לקנות בחנויות היהודים צולמו והוקיעו אותם בעקבות כך. כתוצאה מהתנכלויות אלה, המצב הכלכלי של בעלי העסקים היהודים התדרדר והם נאלצו לנטוש את העסקים בעיר במיוחד לאחר שהחל תהליך ה"אריזציה". גם לבית המרחץ העירוני היהודים פחדו להגיע בגלל האלימות ברחובות כנגדם. רק מיעוט מיהודי פריזיה המזרחית מצא דרך למכור את רכושם ולהגר מהאזור. אפילו הציונים שהיו מאורגנים, לא יכלו לקיים את האירועים שלהם באופן קבוע. מרבית יהודי פריזיה המזרחית עדיין התלבטו בין תקווה לייאוש. אין נתונים סטטיסטיים מדויקים ואמינים של הגירה מעיר, בגלל מקורות הסותרים חלקית.

על פי דיווחים בעיתונות, 130 יהודים היגרו בין השנים 1933 ל־1938, 50 יהודים עברו לערים אחרות. לפי מקור אחר, ב־1 בספטמבר 1938 היו עדיין 430 יהודים בעיר. המשמעות של עובדה זו שכרבע מהאוכלוסייה היהודית עזבה את אמדן משנת 1933 עד סתיו 1938 - עוד לפני ליל ליל הבדולח. הקהילה היהודית באמדן חשה חובה לנקוט אמצעי זהירות כדי להכיל ולהגן על חברי הקהילה הוותיקה, בית הזקנים בשונהובן ובית היתומים.

ליל הבדולח

בלילה שבין 9 ו-10 בנובמבר 1938 היו מהומות כנגד היהודים בהוראה של הנהגת המפלגה הנאצית, אשר לימים נקראו ליל הבדולח. ברנהרד הורסטמן, מנהיג המחוז בן ה-26, הונחה על ידי מרכז המפלגה באולדנבורג שבשעה 22:30 בערב תתבצע ה"נקמה" כנגד היהודים בכל רחבי גרמניה. בשעה 01:00 באותו הלילה יישרפו כל בתי הכנסת באימפריה הגרמנית.

בשעה 23:30 בערב הורסטמן הזמין למשרדו את סגנו ואת מנהל המשרד המחוזי ניילנד לתכנן את השרפה בבית הכנסת. חיילי האס אס דאגו להביא את האמצעים לשרפה. במקביל, נמסר למכבי האש באמדן על הפעולה המתוכננת. אסרו על הכבאים להתערב. כל שהיה עליהם לעשות, היה להגביל את האש ולמנוע את התפשטות הלהבות לבתים מסביב. חיילי SA קבלו הוראה להיערך לעצור את כל יהודי אמדן. בסביבות השעה 01:00 אחר חצות יצאו כוחות מה-SA וה-SS לבית הכנסת. הם לא לבשו את מדיהם כדי להסוות את ההצתה המתוכננת וזהותם של המבצעים. הפעולה כולה הייתה אמורה להיראות כמו התפרצות אלימות ספונטנית של האוכלוסייה הגרמנית כנקמה על רצח הדיפלומט הגרמני בפריז ארנסט פום ראט על ידי היהודי הרשל גרינשפן. הורסטמן, מנהיג המחוז, הגיע זמן קצר לאחר מכן לבית הכנסת ונתן את הוראה להדליק את בית הכנסת. תחילה היה פיצוץ גדול בבית הכנסת, אך האש לא התלקחה. רק לאחר שהוכנסו לבית הכנסת עוד 20 ליטר בנזין, פרצה סופת אש ששרפה את בית הכנסת.

יהודי העיר טופלו באותו הלילה על ידי אנשי מיליציית האס אה. החל מחצות הלילה קובצו היהודים בחצר בית הספר נויטר. במקביל, נופצו בעיר חלונות ראווה, אביזרי חנויות וריהוט ממוסדות ודירות יהודיים. לפחות יהודי אחד נפצע קשה מאוד מירי בגבו ומאוחר יותר מת מפצעי הירי. בשעות הבוקר המוקדמות ריכזו אנשי מליצית האס-אה כ-300 יהודים בגן המשחקים של בית הספר. שם הם הוטרדו ועונו במשך שעות בפיקודו של מנהיג ה-SA, בנמן. הוא פקד על היהודים לצעוד עד תשישות ולשיר שירי מולדת בקול רם ובנוסף, איים לירות בהם אם לא יצייתו להוראותיו.

בבוקר 10 בנובמבר 1938 שוחררו הנשים, הילדים והגברים המבוגרים. הגברים היהודים, שנחשבו ככשירים לעבודה, כ-60 במספר, קיבלו פקודה מאנשי ה-SA לצעוד לנמל הסירות שליד החומה. שם הם בצעו עבודות חפירה. הדרך לנמל הסירות בה הצעידו את הגברים עברה דרך בית הכנסת השרוף. שם אילצו אותם אנשי ה-SA להאשים את עצמם בהצתת בית הכנסת. גם באולם חדר הכושר של בית הספר נויטר נחשפו יהודי אמדן להתנכלויות והתעללויות של אנשי ה-SA. לפנות בוקר של 11 בנובמבר פרצו אנשי מליצית האס אה לחצר בית הספר נויטר העמיסו והסיעו את היהודים לתחנת הרכבת, שאובטחה על ידי חיילי האס אס והגסטפו, ומשם הם גורשו למחנה הריכוז זקסנהאוזן שבאזור ברלין.

גירוש ורצח היהודים מהעיר אמדן

דו"ח של מטה הגסטפו בעיר וילהלמסהאפן על גירושם של 122 יהודים מאמדן ב־25 אוקטובר 1941

הקהילה היהודית באמדן התפרקה במהירות לאחר פרעות ליל הבדולח בנובמבר 1938. הרב ד"ר סמואל בלום והרופא היהודי האחרון שנותרו בעיר עלו לארץ ישראל. במהלך שנת 1938 הושלמה האריזציה של הרכוש היהודי בעיר. יוזמה של מנהלי מחוז פריזיה המזרחית ומועצת העיר אמדן הובילה בסוף ינואר 1940 להכרזת מטה הגסטפו בעיר וילהלמסהאפן, לפיה על יהודיי פריזיה המזרחית לעזוב את המחוז עד אפריל 1940. בהתאם לכך, יהודי פריזיה המזרחית עזבו את העיר לאחר שמצאו דיור חליפי ברחבי האימפריה הגרמנית (למעט המבורג ואזור הריין). בסתיו 1941 הייתה אמדן אחת מעשר הערים הראשונות בממלכה, ממנה הוגלו יהודי גרמניה העשירים למזרח. ב-22 באוקטובר גורשו 122 מיהודי אמדן לגטו לודז' דרך תחנת הרכבת של ברלין. באותו החודש גם הועברו באופן זמני 164 יהודים מבית האבות היהודי באמדן לבית האבות היהודי בווארל Varel. ביולי 1942 הם גורשו לגטו טרזיינשטט דרך ברמן והנובר.

באחריות מרכז הפיקוח של משטרת המדינה ומטה הגסטפו בעיר וילהלמסהאפן, האחראי על אולדנבורג ופריזיה המזרחית, הוכרז שהאזור "נקי מיהודים". בפועל, רק יהודים מעטים, שחיו בנישואים מעורבים כביכול שהו באמדן במהלך המלחמה. לפחות 465 יהודים מאמדן מתו בשואה. כיום שמותיהם רשומים על לוחות הזיכרון בבית העלמין היהודי העתיק שבעיר.

התקופה שלאחר המלחמה

קסרקטין קארל פון מולר - באמדן

מעפילי האקסודוס במחנה אמדן, נובמבר 1947

ערכים מורחבים – אקסודוס (אוניית מעפילים), מבצע אואזיס - מחנות אמדן וזנגווארדן

במסגרת מבצע אואזיס, מ-2 בנובמבר 1947, בהוראת ממשלת המנדט הבריטית בארץ ישראל, הובלו 2,342 מעפילי אניית המעפילים אקסודוס ממחנה פפנדורף ברכבות לקסרקטין לשעבר בשם קארל פון מילר שנמצא באמדן, ברחוב אאוריכר שטראסה Auricher Straße. עם הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 חדלו כל ההגבלות על היהודים בעיר. עם זאת, עבר זמן רב עד שמעפילי "אקסודוס" עלו למדינת ישראל שזה עתה נוסדה, בגלל קרבות מלחמת העצמאות.

13 יהודים חזרו לאמדן עד שנת 1947. בשנת 1949 הם התאגדו כעמותה והקימו קהילה חדשה סביב מבנה קטן ששימש בית כנסת. העמותה התפרקה בשנת 1984 כי בעיר נשאר יהודי אחד בלבד, היתר עזבו את העיר. ההלוויה האחרונה בבית העלמין היהודי העתיק, הייתה בשנת 2006.

נכון ל-15 ביוני 2020 אין באמדן יהודים לכן גם לא נצפים מנהגים יהודיים ברבים. מאז שבית הכנסת נהרס עד היסוד במלחמת העולם השנייה לא נבנה בית כנסת אחר בעיר. במקום בו היה מתחם בית הכנסת ובית הספר היהודי הוצב בשנת 1986 לוח זיכרון ששופר בשנת 1991. הלוח מתאר את בית הכנסת המפואר שהיה בעיר. החל משנה 2016 בחודש ספטמבר בהחלטת הנהלת העיר וראש העיר מתייחדים תושבי העיר מדי שנה עם קהילת יהודי אמדן שנכחדה בשואה ועם מעפילי אניית המעפילים "אקסודוס-1947" שנכחו בעיר מנובמבר 1947 ועד אוגוסט 1948.

נתונים דמוגרפיים

הקהילה היהודית באמדן הייתה מהגדולות בצפון גרמניה. זו הייתה הקהילה השנייה בגודלה במחוז אחרי קהילת הנובר. השיעור הגבוה ביותר מכלל האוכלוסייה היה בשנת 1771 באותם ימים היהודים היוו 6% מכלל האוכלוסייה בעיר. במספרים מוחלטים הקהילה היהודית בשנת 1905 מנתה 809 חברים.

שָׁנָה	חברי הקהילה
1613	16 משפחות
1741	98 משפחות
1779	109 משפחות
1828	802 אנשים
1842	691 אנשים
1905	809 אנשים
1909	1,000 אנשים
1925	700 איש
1933	581 אנשים
1938 (נכון ל-1 בספטמבר)	430 איש
1939 (נכון ל-8 בנובמבר)	320 איש
1967	6 נפשות
2020 (15 ביוני)	0 נפשות

הנצחת קהילת יהודי אמדן

לוחות הזיכרון בבית הקברות העתיק עם שמותיהם של 465 יהודים שנספו בשואה.

אמדן וסביבתה בבקעת הקהילות ביד ושם.

• לוח זיכרון באתר בית הקברות הישן.
• לוח זיכרון לבית הכנסת השרוף.
• אנדרטת לוחות זיכרון עם שמות 465 יהודי אמדן שנרצחו בשואה, בבית העלמין העתיק.
• דגם בית הכנסת של אמדן, במוזיאון פריזיה המזרחית מאז 1994.
• בשנת 2016 הוצב לוח זיכרון בשער מחנה מעפילי אניית המעפילים אקסודוס-1947, אותו יזמו מעפילים וצאצאיהם שהיו במחנה אמדן, בשיתוף עם העמותה על שם מקס וינדמילר (גר') החוקרת את תולדות יהודי אמדן.
• בשנת 2019 הנהלת העיר ובתי הספר התיכוניים קיבלו על עצמם לערוך מדי שנה אירועי אזכור לקהילה היהודית ומעפילי אניית המעפילים אקסודוס 1947. ששהו בעיר מנובמבר 1947 ועד אוגוסט 1948.

ראו גם

• אמדן
• תולדות היהודים בפריזיה המזרחית (גר')
• מזרח פריסיה בזמן הנאציזם (גר')

ספרות

• Gesine Janssen..."Ein leuchtendes Beispiel für Menschenliebe“ - Die israelitische Gemeinde zu Emden von den Anfängen bis zum Holocaust (2010).
• Liste der im Deutschen Reich von 1933 bis 1945 zerstörten Synagogen(גר')
• Marianne Claudi, Reinhard Claudi: Die wir verloren haben. Lebensgeschichten Emder Juden. Mit einer Geschichte der jüdischen Gemeinde Emdens Wolf Valk. Aurich 1988, ISBN 3-925365-31-1.
• Jan Lokers: Die Juden in Emden 1530–1806. Eine sozial - und wirtschaftsgeschichtliche Studie zur Geschichte der Juden in Norddeutschland vom ausgehenden Mittelalter bis zur Emanzipationsgesetzgebung. Aurich 1990, ISBN 3-925365-50-8.
• Herbert Reyer, Martin Tielke (Hrsg.): Frisia Judaica. Beiträge zur Geschichte der Juden in Ostfriesland. Aurich 1988, ISBN 3-925365-40-0.
• Max Markreich: Das Memorbuch der Judengemeinde in Emden. In: Jahrbuch für die jüdischen Gemeinden Schleswig-Holsteins 5. 1933/1934, S. 29 f.
• Das Ende der Juden in Ostfriesland. Katalog zur Ausstellung der Ostfriesischen Landschaft aus Anlaß des 50. Jahrestages der Kristallnacht. Verlag Ostfriesische Landschaft, Aurich 1988, ISBN 3-925365-41-9.
• Jan Lokers: Emden. In: Herbert Obenaus (Hrsg. in Zusammenarbeit mit David Bankier und Daniel Fraenkel): Historisches Handbuch der jüdischen Gemeinden in Niedersachsen und Bremen. Wallstein, Göttingen 2005, ISBN 3-89244-753-5, S. 533–569.

קישורים חיצוניים

• מדיה וקבצים בנושא אמדן בוויקישיתוף
• מוזיאון הבונקר אמדן (בגרמנית)
• Oldersum 1933-1945 (בגרמנית)
• אגודת מקס ווינדמולר (בגרמנית)
• אתר בנושא אמדן (בגרמנית)
• מאמר אודות בית הכנסת העתיק שחרב בעיר אמדן (בגרמנית)
• קהילת יהודי אמדן, באתר בית התפוצות