קולוניאליזם

קוֹלוֹנְיָאלִיזְם (בעברית: מוֹשְׁבָנוּת^[1]) היא תופעה שבה מדינה חזקה שולטת ישירות במדינה או שטח פחות חזקים ומשתמשת במשאבים שלהן כדי להגדיל את כוחה ועושרה^[2].

במשך ההיסטוריה מעצמות רבות פלשו לטריטוריות סמוכות או מעבר לים – בעיקר באסיה, באפריקה ובאמריקה, אך גם באוקיאניה ואיי האוקיינוס השקט והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), ולפעמים גם התיישבותית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

אף שלעיתים מתחלפים המושגים 'קולוניאליזם' ו'אימפריאליזם' זה בזה, המונח 'קולוניאליזם' מתייחס לרוב לא רק לאספקטים כלכליים, אלא גם לאספקטים תרבותיים ודתיים הנלווים לכיבוש. כמו כן, המונח נוטה להתייחס לכיבושים מערביים בעיקר מהעת החדשה ולא לכיבושים אימפריאליים אחרים^{[דרושה הבהרה]}. בנוסף, אין לערבב בין המושגים 'קולוניאליזם' ו'קולוניזציה' (שעיקריה הגירה של קבוצות תרבותיות מובחנות לשטח חדש והקמה על-ידם של מערכים יישוביים חדשים בשטח זה), אשר למרות השורש האטימולוגי המשותף ויחסי הגומלין התכופים בין התופעות, אין ביניהן כל זהות מבנית. חלק מהקולוניות הוקמו בעיקר לצורך ניצול משאבי טבע, ולא הייתה בהם כמעט התיישבות של זרים, בין היתר בגלל מחלות או תנאים פיזיים קשים למתיישבים.

התפתחות המושג

מקור המונח 'קולוניאליזם' במילה הלטינית "קולוניה", שפירושה 'מושבה'. ברומא העתיקה התייחסה המילה ליישוב אזרחים רומאים בשטחי האימפריה הרומית כדי להבטיח שליטה טובה יותר בשטחים אלו.

הקולוניאליזם המודרני החל להתפתח במאה ה-15, כחלק מעידן התגליות, עם ייסוד האימפריה הפורטוגזית שהקימה את המושבה סאוטה בצפון אפריקה (1415) וההתיישבות הפורטוגלית באיים האָזוֹרִיים (1439). לאחר סנוניות אלו התחזקה המגמה ותפסה תאוצה לאחר גילוי אמריקה על ידי קולומבוס (1492). כך החלו השתלטויות של המעצמות הימיות השונות (ובעיקר פורטוגל, ספרד, בריטניה, צרפת והולנד) על שטחים חדשים שנתגלו בכל רחבי העולם, במטרה לנצל את משאביהם לתועלת המעצמות. לשיאו הגיע הקולוניאליזם המודרני סביב מפנה המאות ה-19 וה-20, אז היה כרוך לרוב גם בפעולות קולוניזציה באפריקה ובאסיה; הקולוניזציה - שכאמור אינה חופפת לקולוניאליזם - שימשה באותה תקופה כלי חשוב בידי המעצמות הקולוניאליות האירופיות (כמו גם בידי יפן הקולוניאלית). זאת ועוד: על פי רוב, לא הסתפקו המעצמות הקולוניאליות באספקט הכלכלי או במכשיר הקולוניזטורי, ושאפו להחדיר בעמים הנכבשים את תרבותן ואת דתן – הנצרות – בטענה שבכך אלה יקודמו מבחינה כלכלית, תרבותית ודתית.

בספרות מקובל להתייחס גם ל'קולוניאליזם פנימי', דהיינו לפעולות של השלטון המטרופוליני המרכזי להשתלטות מעשית על שטחים בעייתיים ופריפריאלים בתוך הממלכה או בשוליה.

מושבנות ירוקה

בעשור השני של המאה ה-21, החל להיות נפוץ התיאור של תת-סוג חדש של קולוניאליזם: 'מושבנות ירוקה' (גם: 'מושבנות אקלימית'). המושג החדש 'מושבנות ירוקה', נדון בשיח הציבורי ברחבי המרשתת, באתרי חדשות מוסדיים^[3]^[4]^[5], בספרות^[6]^[7], וגם באקדמיה^[8]. מושג זה מתייחס למצב, בו אומות חזקות או ארגונים גדולים, משתמשים בטיעונים והצדקות של הגנה על איכות הסביבה ומאבק במשבר האקלים, בכדי לשמר, לבסס או להשיג שליטה על אזורים ומדינות חלשים, אנשיהם ומשאביהם הטבעיים^[9]^[10]. השימוש במושג זה נעשה בין השאר, על-ידי אוכלוסיות של מיעוטים ילידיים, במחאה על התנהלות מדינות וארגונים מולם^[11]^[12]. מבין המתנגדים הבולטים למושבנות הירוקה, ניתן למנות את ד"ר רוברט מאלון, ממציא חיסוני ה-mRNA, אשר כתב מספר מאמרים בנושא^[13].

דוגמה לכך היא, קידום השימוש במכוניות חשמליות במדינות המערב הצפוניות. לעת-עתה, כלי רכב אלה יקרים מדי לרכישה עבור מרבית תושבי המדינות הנחשלות. בו-בעת, המינרלים והמתכות הנדירים הנדרשים לבנייתם, ובמיוחד עבור הבטריות שבהם, מקורם באותן מדינות, בהן האנשים עניים מדי מכדי לרכוש אותם^[14]^[15]^[16].

מטרות ההתפשטות הקולוניאלית

ההתפשטות הקולוניאלית הונעה ממספר סיבות, ובהן:

ניצול כלכלי של משאבי הטבע באזורים מחוץ לאירופה לטובת מדינת-האם האירופית;
ניצול כוח העבודה באזור הנתון לשליטה קולוניאלית, בין היתר באמצעות עבודות כפייה;
ניצול שטחים מחוץ לאירופה לגידולים חקלאיים אשר אינם אפשריים באירופה;
מציאת שווקים חדשים לתוצרת החקלאית והתעשייתית של ארצות אירופה באמצעות שליטה על הייבוא לאזורים שבשליטה קולוניאלית;
גיוס חיילים מקרב תושבי האזורים הנתונים לשליטה קולוניאלית;
יוקרה פוליטית – תחרות בין מעצמות העולם על שליטה בשטחים רבים חדשים;
שליחות תרבותית של נוצרים הרואים בניצור התושבים הילידים והבאת התרבות הנוצרית אל מחוץ לאירופה חובה דתית;
שליחות דתית הכוללת חיפוש אחר ממלכות נוצריות אבודות באפריקה (בעיקר בראשית תקופת הקולוניאליזם).

תמורות בשטחי הכיבוש הקולוניאלי

מצדדי הקולוניאליזם כנושא לפיד התרבות האירופית ומסירתה לעמים המשועבדים, מציינים את התמורות החיוביות שהביא הקולוניאליזם לעמים המשועבדים. עם אלו ניתן למנות את התרחבות הפעילות הכלכלית והתעסוקה בחקלאות ובהפקת המחצבים (שלא נעשתה קודם), בניית יישובים עירוניים וכן ערי נמל, פיתוח תשתיות ודרכי תחבורה והתפתחות המסחר. טענה נפוצה נוספת, האופיינית לקולוניאליזם המאוחר של המאות ה-19 וה-20, היא שהקולוניאליזם הביא להכנסת הקידמה לאזורים הכבושים, בעקבות אימוץ המנהגים האירופים המודרניים.

לדעת שוללי הקולוניאליזם, טענות אלו נובעות מהשקפת עולם אירוצנטרית (אנ'), המעמידה את התרבויות האירופיות גבוה יותר בהיררכיה תרבותית מעל אלו המשועבדות. הם מדגישים דווקא את השפעותיו השליליות של הפרויקט הקולוניאלי האירופי: בראש ובראשונה מותם של עשרות מיליונים כתוצאה מהכיבוש, המחלות והשעבוד. סחר העבדים, שבמסגרתו הועברו למעלה מעשרה מיליון אפריקאים לחיי עבדות קשים באמריקות ובאיים הקריביים, ומיליונים נוספים מתו במהלך הסחר, נמנה גם הוא עם מחיר הקולוניאליזם. הניצול הכלכלי של הפריפריה המשועבדת בידי המטרופולין האירופי וכן השעבוד הפוליטי הביאו ליצירת תלות של האזורים הקרויים כיום 'העולם השלישי' בידי העולם הראשון. לבסוף, הפצת התרבות האירופית הביאה להיעלמותן של תרבויות שלמות – בין אם כתוצאה מהשמדתן המכוונת בשם הנצרות, על ידי הטמעתן בתרבויות האירופיות או על ידי הכחדת אוכלוסייתן השלמה.