יהדות קראית

יהדות קראית
יַהֲדוּת קָרָאִית

בית הכנסת הקראי ברמלה
שורשים, סיווג והנהגה
דת	יהדות
זרם	טקסטואליזם
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן	תנ"ך
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות	רמלה, אשדוד
מוסדות	קראי מזרח אירופה

מזוזה קראית

יַהֲדוּת קָרָאִית היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים שמשתייכים לזרם הנפוץ, היהדות הרבנית, בכך שהם לא מאמינים בתורה שבעל פה ואינם מקבלים את סמכות חז"ל, ובמקום זאת רואים את עצמם מחויבים רק לדברי המקרא הכתובים בתנ"ך.

התנועה הקראית התגבשה במאה ה־8 בהובלת ענן בן דוד. לפי הערכות חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן שקרוב ל־40 אחוז מהעם היהודי היו קראים. כיום, בראשית המאה ה־21, שיעור הקראים הוא פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.

כינויים

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק-ר-א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד, ואינם מאמינים בתורה שבעל פה.

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים, על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.

עקרונות היהדות הקראית

היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה

היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדברי אלוהים. הקראים מאמינים רק בספרי התנ"ך כפי שנחתם על ידי חז"ל: בתורה ובנביאים בתור מקור אלוהי ישיר או מתועד, ורק את הכתובים בתור חוכמת חיים המבוססת על המקרא. אולם, הם אינם מאמינים בתורה שבעל פה, או בהוספות מאוחרות לתנ"ך (כדוגמת הספרים החיצוניים).

מקורות ההלכה

היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:

• המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות (עשה ולא־תעשה) שקיבל משה רבנו בהר סיני והן כתובות בחמישה חומשי תורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.
• ההיקש - הדרכים שבאמצעותן פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בחמישה חומשי תורה. קביעת הלכה זו נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך, או על פי ההיגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי. בעבר, חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
• סבל הירושה (נקרא גם העתקה משתלשלת) - כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

פירוש התורה בקרב הקראים

בניגוד לגישת היהדות הרבנית, שלפיה החכמים מוסמכים לקבוע תקנות וגזירות שתוקפן מדרבנן על מנת לחזק את מעמדן של המצוות, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, לפי תפיסת הקראים, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מהכתוב בתנ"ך היא חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים אינם מאמינים כי התורה שבכתב ניתנה למשה יחד עם פירושים אלוהיים. לתפיסתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. למרות שהם דוחים את התורה שבעל־פה כתורה אלוהית, הם רואים את ספרי חז"ל בתור ספרי חכמים, ואף מתבססים במידה רבה על תפיסתם של חז"ל ועל פרשנותם ההלכתית שהנהיגו בקרב היהדות הרבנית. אולם, חלקים שסותרים לטענתם את התורה שבכתב, הם אינם מקבלים.

פסיקה אישית

ביסודו של הזרם הקראי עומד רעיון הפסיקה האישית. בספרות הקראית המאוחרת ייחסו את ניסוח הרעיון לענן בן דוד, שלפי המסורת הקראית אמר "חפישו באורייתא שפיר – ואל תישענו על דעתי" (בעברית: חפשו בתורה היטב – ואל תישענו על דעתי). אולם, "ספר המצוות" שחיבר ענן לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. הרעיון הזה מאפשר לכל אדם ואדם לפרש את מצוות התורה והלכותיה בעצמו מתוך למידה יסודית, על מנת להגיע כמה שיותר קרוב לרצונו של אלוהים. רעיון זה עולה מתוך פרשנותם של הקראים לכתוב בפסוקים הבאים מתוך ספר דברים:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

— ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א–י"ד

מאחורי רעיון זה עומדת התפיסה לפיה האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל אדם ואדם, כפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן:

דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: "כך נהגוני רבותי".

דניאל בן משה אלקומיסי ניסח רעיון זה בצורה חדה אף יותר ואמר:

כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה

— מתוך האיגרת לתפוצות

דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. לדבריו, הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה את האדם מהאל.

למרות זאת, היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנטינומי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים הנקראים "חכמים", הבקיאים במקרא ובמסורת הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה, מדריכיה, מלמדיה ודייניה.

למרות התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר כשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, כל עוד התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא. עם השנים, עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך חכמים קראיים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

בספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות..."

גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם עלייתם של הקראים לארץ ישראל, נחלשו המסגרת של הקהילה ותקנותיה, וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם בימים אלו חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

אמונות

ברוב נושאי האמונות והדעות, אין כמעט מחלוקת בין הקראים לרבניים. עיקרי האמונה הקראיים שכתב החכם יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לעיקרי האמונה של היהדות הרבנית כפי שכתב הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר, חובה להתמצא בלשון המקרא בשביל להבין את התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

גם הקראים מאמינים, בעקבות ספר דניאל, באחרית הימים ובתחיית המתים. כמו כן, הם מאמינים בביאת המשיח.

הסיבות להתנגדות הקראים לתורה שבעל פה

ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

בין נימוקי הקראים לעמדתם, שלפיה התורה שבעל פה אינה מחייבת ואינה דברי אלוהים:

• התורה לא בשמיים. כלומר, לפי הפרשנות הקראית לפסוקים הבאים, אלוהים קורא לכל יהודי לפרש את התורה מתוך יגיעה אישית ומייתר לכאורה את הצורך בסמכות המפרשת: ”כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃” ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א–י"ד
• אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. חז"ל תיקנו שבע מצוות דרבנן, מכיוון שלתפיסתם אין הדבר סותר את הציווי, אולם הקראים רואים בכך כפירה חמורה.
• התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בתנ"ך לטענת הקראים, ואילו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, אלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה. כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה, אלה היו דבריו אליו: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם”. לפי הקראים, הפסוק מתייחס רק לתורה שבכתב.
• התנ"ך מציין שעם ישראל היה ללא תורה, ושהתורה אבדה. מכך הסיקו הקראים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
• חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן הסיקו הקראים שהם לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אם הייתה להם קבלה, פרשנותם ההלכתית הייתה זהה.
• התורה שבעל פה סותרת כביכול את התורה שבכתב במקומות רבים, ולכן לא ייתכן שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
• במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים ותוספות, בין היתר על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו גם על התורה שבעל פה ופירושים רבניים קודמים, ולא רק על התורה שבכתב, ולעתים הוא מתבסס גם על השקפתו הייחודית, שכן שבעים פנים לתורה. מכיוון שכל אדם מועד לטעות, ייתכן לטענת הקראים שפרשנותם של הרבנים בימינו מבוססת על הטעויות של קודמיהם, ההולכות ומצטברות זו על זו.

היסטוריה של הקראים

שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם בית הכנסת הקראי הירושלמי, השוכן ברחוב הקראים ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים

ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית

הופעת הקראים כתנועה דתית נקשרת דמותו של ענן בן דוד, חכם קראי מהמאה השמינית. אומנם לא ידוע על קהילה קראים או על קראים לפני תקופתו של ענן בן דוד, אך ההשערה היא שהוא לא המציא את הקראות מאפס, אלא איחד בין קבוצות קיימות בעם היהודי. חלק מהקבוצות האלה היו שרידים של כתות עתיקות מתקופת בית שני שהתנגדו לזרם הפרושים, חלק אחר מחה על שיתוף הפעולה של הקהילה היהודית עם השלטונות, והיו קבוצות שכעסו על עושרו ומעמדו הגבוה של ראש הגולה. ענן איחד בין כל הקבוצות הללו והשיג חופש פוליטי ודתי מידי השלטון העות'מאני, לאחר שטען כי הקים דת מונותאיסטית חדשה, דבר שהיה מותר חוקי האימפריה.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן־דוד ייסד תנועה אחרת של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר "האורות והמגדלים" שכתב החכם היעקב הקרקסאני במאה העשירית, בו מסופר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זו, אירעה ההתנתקות הגמורה של הקראים מהרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

חכמים רבניים רבים מימי הביניים סבורים כי הדבר שגרם לענן בן דוד לגבש את התנועה הקראית הוא העדפתם של החכמים בישראל ובבל למנות את אחיו הקטן של ענן, חנניה, לתפקיד ראש הגולה במקומו, מפני שהם ראו בו מועמד ראוי יותר מענן.

פריחת הקראות בימי הביניים

ימי הביניים היו תקופת פריחתה של היצירה הקראית – בעולם ובארץ ישראל – בתחומי פרשנות המקרא, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שמעמדם של הקראים בארץ ישראל היה בכיר יותר מזה של היהודים הרבניים. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שחבריה נהגו מנהגי אבלות יתרים על חורבן בית המקדש ועודדו עלייה לארץ ישראל. חכמים קראיים רבים (כדוגמת דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני) פעלו במרץ כדי להפיץ בגולה את הרעיון הקראי. פועלם נשא פרי, והיו קהילות קראיות בכל הגולה. באותם זמנים, הקראים היו עסוקים בניהול פולמוס סוער עם חכמים רבניים כמו רבי סעדיה גאון, שיש אומרים שבלעדיו הקראות הייתה דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח התיכון. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין המאמינים בתורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בשנת 1099, חרבה הקהילה הקראית בירושלים, ששוקמה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א־דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר הספרים "עץ חיים" ו"גן עדן", ואליהו בשייצי מחבר ספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו", שהוא ספר ההלכה הקראי הנפוץ ביותר. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים – המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקירבה מאוד את פסיקתם לזו של חז"ל.

המרכז בקונסטנטינופול שקע בסוף ימי הביניים, ועבר לקרים ולמדינות אחרות במזרח אירופה. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. הקראים במזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, שהתכחשה לשורשיה היהודיים. אחד ממנהיגי התנועה הקראית במזרח אירופה בתקופה זו היה אברהם פירקוביץ', שבעקבות פועלו, חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה (אולם, קראים רבים באירופה שיתפו פעולה עם הנאצים, הלשינו על יהודים ואף התגייסו לצבא הנאצי ולוואפן אס־אס בזמן מלחמת העולם השנייה).

בסוף המאה ה־19 היו כ־13,000-12,000 קראים בעולם. בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית במצרים היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. לאחר הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, על אף שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

הקראים במדינת ישראל

הרב הקראי הראשי ד"ר משה פירוז (משמאל) וסגן יו"ר עמותת היהדות הקראית העולמית, אלי אלטחן (מימין), 2016

היה בארץ מיעוט קראי שהתרכז בעיקר בירושלים בשנים שלפני קום המדינה. לאחר הכרזת העצמאות עלו מאות קראים לישראל. מוצאם של רוב הקראים במדינת ישראל הוא ממצרים, ומוצאם של שאר הקראים הוא מעיראק, טורקיה ורוסיה, והיה גם מיעוט של אנשים שהצטרפו לקהילת הקראים. מספר הקראים במדינת ישראל מוערך בכ־25,000 איש (ועוד כ־10,000 ברחבי העולם). קיימות קהילות קראיות ביישובים הבאים: רמלה (עם שני בתי כנסת, ושם נמצא הבניין של "מרכז היהדות הקראית העולמית"), אשדוד (עם שני בתי כנסת), אופקים, באר שבע, קריית גת, בת ים, ראשון לציון, ערד, ירושלים, בית עזרא, וגם ביישובים מצליח ורנן, שנחשבים היישובים הקראיים היחידים בעולם.^{[דרושה הבהרה]} בסך הכול, ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב־10 יישובים, ובית תפילה קראי אחד בערד.

כיום נפוצים הנישואין בין יהודים קראיים לרבניים, שמתאפשרים על ידי המעבר של אחד מבני הזוג לזרם השני, אולם יש מגבלות מצד שני הזרמים, שיפורטו בהמשך. גם בקרב הקראים יש כיום תופעה של חילון, וישנם קראים שאינם מקפידים על המצוות כראוי, או כאלה שעוברים לזרם הרבני.

החוק הישראלי מעולם לא הכיר בקראים בתור עדה דתית נפרדת ולכן מעמדם המשפטי של בתי הדין הקראיים בעייתי. היו ניסיונות של הקהילה הקראית בראשות החכם הקראי הראשי חיים בן יצחק הלוי לפעול מול הממשל, אך הם נתקלו בהתנגדות מצד הרבנות הראשית. פסקי הדין בענייני נישואין וגירושין ניתנו לרוב על ידי בית הדין הקראי, אולם לכל אחד מבני הזוג הייתה אפשרות להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. מצב זה השתנה ב־1995, כאשר בית המשפט העליון הפך את פסקי הדין הקראיים למחייבים עבור בני זוג קראיים. בשנת 2014, פסק בית המשפט העליון כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו בחוק.

מנהגי הקראים

בית הכנסת הקראי

בית הכנסת הקראי ברמלה

בית הכנסת הקראי, במושב מצליח

בית הכנסת בירושלים

הקראים רואים בבית התפילה מקדש־מעט, מקום מרכזי וייחודי, בו האדם מתייחד עם בוראו. לכן, על כל מי שנכנס לבית התפילה להיות נקי וטהור מכל טומאה ולכלוך, בגופו ובלבושו. בבתי התפילה הקראיים נהוג שלא לנעול נעליים מפאת קדושת המקום: חליצת הנעליים שעליהן דורכים במקומות מזוהמים ומלוכלכים היא מנהג עתיק יומין, עוד מימי משה רבנו ויהושע בן נון, וכך נאמר למשה: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".

רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים, שעליהם הם מקיימים את תפילותיהם, המורכבות מהשתחוויות וכריעות, כפי שהם הסיקו מתוך התפילות שמתוארות במקרא.

בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראיים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.

לוח השנה וחגים

ערך מורחב – הלוח הקראי

הקראים אינם משתמשים בלוח שנה קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא מסתמכים על "ראיית הירח": היום שבו נראה הסהר בפעם הראשונה בחודש מאז שהוא נעלם בחודש הקודם (כלומר, מולד הלבנה), נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל הסיבה שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים, מכיוון שלא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי בית שני, שהנהיגו לוח שנה משלהן, השונה מהשיטה הפרושית החז"לית.

לפי הקראים, הסימן לתחילת האביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, הוא הבשלת השעורים. אם השעורים לא הבשילו עד סוף חודש אדר א', מכריזים על שנה מעוברת. חג הפורים נחגג בקרב הקראים בחודש אדר א', גם כאשר השנה מעוברת.

ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה. לטענת הקראים, מתחילים לספור החל ממוצאי השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר (לפי הכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"), והספירה צריכה להסתיים לאחר שבעה שבועות שלמים ("שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ"). כך, יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע.

מנגד, היהדות הרבנית מנמקת כי הביטוי "ממחרת השבת" מתכוון ליום טוב הראשון של פסח, שהוא מעין "שבתון", וכן ניתן לראות כי הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. בנוסף, הביטוי "ממחרת השבת" נאמר גם בעניין האיסור על אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר יהושע, פרק ה'). ראיות רבות נוספות מהמקרא מוכיחות טענה זו.

את עמדתם של הקראים הם מנמקים בכך שהמילה "שבת" בביטוי "ממחרת השבת" אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. לטענתם, לא ייתכן שבאותו קטע תציין המילה 'שבת' פעם אחת יום טוב ופעם אחרת שבוע. לכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת את השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, לפיכך הם סוברים שחג השבועות אמור לחול ביום ראשון.

חכמי הדת הרבניים מציינים, כי המילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה בהקשרים של מועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים, בראש השנה וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת. הם מציינים גם, כי אי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק שמצווה על ספירת העומר בהקשר של השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, שכן כתוב "ממחרת השבת", אך לא מפורש על איזו שבת מדובר – אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן, בהמשך הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", המילה "שבתות" מציינת "שבועות". על כן, אם מפרשים זאת על השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר, הביטוי "שבתות תמימות" אינו מובן, שהרי אי אפשר לספור שבת שאינה שלמה. לכן, פירוש המילה "שבתות" הוא "שבועות". כלומר, יש לספר שבעה שבועות שלמים מבלי לפספס אף יום, וכך מקבל הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" את הפירוש "עד ממחרת השבוע השביעי".

הנימוק הנוסף שמביאים הקראים לעמדתם, הוא שחג השבועות הוא המועד היחיד שהתאריך שלו אינו מופיע במקרא, ולכן הדרך לחישוב המועד היא הספירה. העובדה שביהדות הרבנית כן יש תאריך קבוע לחג השבועות, סותרת לטענת הקראים את הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", מכיוון שעלול להיווצר מצב בו יהיו שמונה שבתות בין חג הפסח לשבועות, במקום שבע. אולם, חז"ל מפרשים את המילה "שבתות" בתור "שבועות", כלומר שבעה שבועות ממחרת חג הפסח – ולכן אין בכך סתירה.

הקראים אינם מציינים יום טוב שני של גלויות, משום שאינו מופיע בתורה שבכתב. אפילו ראש השנה הקראי (שנקרא אצלם "יום תרועה") נמשך יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, מכיוון שהחודש הראשון אצל הקראים הוא ניסן. המסורת לפיה הציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מדבר על חודש ניסן, מקורה בתורה שבעל פה.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא נחרב מאז. חג פורים נחוג אצלם במשך שני ימים בכל מקום שהוא. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר א'.

דיני אישות וטהרה

בעבר, פירשו הקראים את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בדרך מיוחדת: לדעתם, מכיוון שהגבר והאישה הופכים ל"בשר אחד" נאסר על קרוביה של האישה להתחתן עם קרוביו של בעלהּ, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת ה"ריכוב בעריות". בשל מספרם המועט של הקראים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הדבר בהסכמה כללית. על פי עיקרון ההיקש, הקראים אוסרים נישואין בין אישה לבין דודהּ, כלומר אחי אביה או אחי אמהּ, נישואין שמותרים ביהדות הרבנית.

יחסם של הקראים כלפי מי שנחשבים טמאים הוא מחמיר למדי. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד, צריכים לשמור על בידול ונאסר עליהם להיכנס לבית הכנסת. טומאת הנידה אצל האישה נמשכת אצל הקראים רק שבעה ימים (על פי הכתוב "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ"), ולפי הקראים אין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כפי שנהוג בטומאת זבה. זמן הנידה לאחר לידת בן נמשך שבוע, ושבועיים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה 33 ימים ללידת בן, ו־66 ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. אולם, הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם.

הקראים אינם טובלים במקווה טהרה על מנת להיטהר מהטומאה, והם רואים בו המצאה מאוחרת. הקראים סבורים כי אפשר להיטהר באמצעות מים זורמים מכל סוג שהוא, ואפילו במקלחת. זאת, בניגוד לשיטת הרבנית, שלפיה אפשר להיטהר רק באמצעות מים זורמים מתוך גוף מים טבעי.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.

מעמד האישה

לפי הקראים, נשים נחשבות כשוות לגברים, בחובות ובזכויות. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי היהדות הרבנית:

• הנשים חייבות בכל המצוות בדומה לגברים, כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, שלפי היהדות הרבנית הנשים פטורות מהן. הקראים טוענים כי התורה אומרת במפורש מתי מצווה מסוימת נועדה רק לנשים ומתי היא נועדה רק לגברים, ובכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
• בשל כך, הקראים אינם מברכים "ברוך ... שלא עשני אישה". במקום זאת, הגברים והנשים מברכים ברכה זהה ("ברוך ... הבוראי בצלם אנוש"), על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של היהדות הרבנית.
• עדות אישה, לדעת הקראים, שווה לעדותו של גבר.
• הקראים נתנו לנשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה־11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מינו את אשתו שנקראה בכינוי אל־מועלמה (המורה) לתפקיד החכם הקראי הראשי בספרד.
• לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.

גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה־19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.

• הקראים אינם סוברים כי קול באישה ערווה, ולכן הם מתירים שירת נשים בפני גברים.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים כך שבמשך שבעה ימים מהווסת (זמן נידתן) הן צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

בבתי הכנסת הקראיים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה. גם בבתי הכנסת הקראיים ישנה הפרדה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירה על הצניעות.

שבת

בעבר, הקראים החמירו מאוד בדיני השבת. למשל, חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן, הם סברו כי אסור להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית בשבת כלל (למעט תפילה וצרכים חיוניים), ואף לבצע ברית מילה. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת, כי לפי פרשנותם הביאה דומה לחריש וקציר וכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א). כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה־11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו: הותר להם להשאיר אש דולקת מערב שבת לשבת (אך לא להשתמש בשעון שבת), וחלק מהקראים אפילו קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. אך למרות הכול, גישתם עדיין מחמירה מהגישה של היהדות הרבנית.

את המושג "פיקוח נפש דוחה שבת" למדו הקראים, בעקבות חז"ל, מהפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מהביטוי "וחי בהם" ניתן להסיק, כי החיים קודמים לקיום המצוות.

דינים נוספים

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים.

אטליז קראי ברמלה

הקראים אינם מניחים תפילין, מתוך התפיסה שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות (שנחשבות דבר ה' העילאי, למרות שהמצוות בעשרת הדיברות שוות במעמדן לשאר מצוות התורה), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

בברית המילה הקראית מתבצעת הסרת העורלה, אך אין פריעה (על ידי המוהל) או מציצה, שאינן מופיעות בתורה שבכתב.

לפי הקראים, מוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר עם חלב, ונאסר רק בישול של "גדי בחלב אמו". אולם, יש המסיקים מהפסוק שחל איסור על בישול של כל בעל חיים יונק בחלב אמו, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר של היהדות הקראית.

הקראים מטילים פתיל תכלת בציציותיהם, על מנת לקיים את הכתוב "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת". אולם לשיטתם, צבע התכלת יכול לבוא מכל מקום שהוא – גם מצמחים שונים – מה שחז"ל מכנים "קלא אילן", בשל העובדה שלפי היהדות הרבנית הם אינם כשרים להפקת התכלת, והמקור הכשר היחיד הוא בדמו של חילזון נדיר מסוים.

את המושג "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטו, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי פירוש חז״ל, כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת העין). אומנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, והעיקרון "דינא דמלכותא דינא" בדיני ממון מקובל על הקראים.

הקראים אימצו את המנהג הרבני של הקריאה בתורה בשבתות ובמועדים, ובעקבות כך הם מקיימים טקסי בר מצווה לכבוד ההגעה לגיל 13.

יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים

כתובה קראית (פוסטאט, ד'תתע"ז, א'תכ"ח למניין השטרות) שנמצאה בגניזת קהיר (מתוך אוסף הספרייה הבודליאנית באוקספורד, MS Heb. A.3, דף 42a).
החתן הוא רבני והכלה קראית, ובכתובה הם מתחייבים לכבד זה את מנהגיו של זה: "לא ידליק עליה נר בשבת... שלא תחלל עליו מועדי אחינו הרבנים".

ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

לאורך ההיסטוריה היהודים הקראים ראו את עצמם בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל, וניסו להפיץ את אמונתם בתוך העם. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה־20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה, שהכחישו את יהדותם. גם הפוסקים הרבניים ראו את החלקים בתור חלק מעם ישראל, אולם הם נחשבים חלק חוטא משום שהם אינם מאמינים בתורה שבעל פה.

היהודים הרבניים טוענים כנגד הקראים, שגם להם נוצרה במרוצת הדורות מעין "תורה שבעל פה". הקראים מצידם משיבים כי יש הבדל בין הלכות שהתקבלו על ידם כפירוש סביר לתורה (שלא יחייבו בהכרח את הפוסקים הקראיים של הדורות הבאים) לבין התורה שבעל פה, שלפי היהדות הרבנית ניתנה למשה בסיני, ולטענת הקראים כל תוספת בה מחייבת גם את הדורות הבאים. היו מבין החכמים הרבניים ששיערו כי הקהילת הקראים צמחה מתוך הצדוקים והבייתוסים, כתות עתיקות מתקופת בית המקדש השני. אולם, קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית (ממה שידוע עליה) לבין ההשקפה הקראית (אומנם, חוקרים שונים שיערו כי הקראות מתבססת על השקפות צדוקיות, וייתכן כי נטמעו בקרב הקראים השקפות המושפעות מכת האיסיים).

יחסם של הקראים לרבניים

אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה־19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה־19

בתקופה המוקדמת, הנישואין בין קראים לרבניים היו מקובלים, ונמצאו עדויות רבות לנישואין מסוג זה בגניזת קהיר. הנישואין נערכו לעתים בבית הדין הקראי, ולעתים בבית הדין הרבני. כאשר התחתנו קראי עם רבנית או להפך, שני הצדדים התחייבו לכבד זה את מנהגיו של זה, ולאפשר לכל אחד מהצדדים לנהוג לפי פסיקת ההלכה הנהוגה בזרם שלו.

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים.^{[דרושה הבהרה]} אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים שמותרים לפי יהדות הרבנית, נחשבים אצל הקראים כיחסים אסורים. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע על ידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"^{[דרושה הבהרה]}

יחסם של הרבניים לקראים

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל, יחסם של הפוסקים הספרדים לקראים היה ידידותי יותר מאשר היחס של הפוסקים האשכנזיים.

החכם הרבני יוסף שלמה דלמדיגו, שניהל פולמוס עם הקראים בנוגע לאמיתותה של התורה שבעל פה, תמך גם בלימוד מתוך ספרי הקראים. כך הוא כתב בספרו: "בין כך בני, אל תִּטּוֹשׁ תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כֻּלָּם, ובספר המצווֹת והאדרת [כלומר, הספר 'אדרת אליהו' של אליהו בשייצי] – והיית לכל רואיך לשם ולתפארת..."

רבי יהודה הלוי התייחס אל הקראים בספרו "הכוזרי", שנכתב במאה ה־12, שם מובא דיאלוג ספרותי בין מלך הכוזרים לבין חכם רבני:

אָמַר הַכּוּזָרִי: ...וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ עַתָּה שֶׁתְּבָאֶר לִי קְצָת בֵּאוּר בְּמַה שֶּׁאֶצְלְךָ בַקָּרָאִים, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים בַּעֲבוֹדָה יוֹתֵר מֵהָרַבָּנִים, וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתָם יוֹתֵר מַכְרִיעוֹת וְיוֹתֵר מְפִיקוֹת לִפְשָׁט הַתּוֹרָה?

אָמַר הֶחָבֵר [החכם הרבני]: הֲלֹא הִקְדַּמְתִּי לְךָ בִדְבָרַי, כִּי הַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָה בַתּוֹרָה אֵינֶנּוּ מֵבִיא אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים?

— הכוזרי, רבי יהודה הלוי, מאמר ג' סימנים כ"ב-כ"ג, תרגום יהודה אבן תיבון

הרמב"ם פסק בהלכות ממרים שבמשנה תורה, כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא כופר שיש לו דין "מורידין ואין מעלין", אולם את הקראים הגדיר בתור תינוקות שנשבו: ”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן” (הלכה ג').

על אף העימות והסכסוך בין העדות, נישואין בין רבניים לקראים, כששני הצדדים נותרים באמונתם ומקיימים את מנהגיהם, היו נפוצים במאה העשירית ועד המאה השתים־עשרה. כתובות ומסמכים אחרים מן הגניזה הקהירית, כמו גם עדויות בספרי הפוסקים, מעידות על כך. אולם, במאה השלוש־עשרה גברה האיבה, והמקורות מאותה תקופה מעידים כי קשרים מסוג זה חדלו ולא נחשבו עוד אפשריים.

פוסקים רבים קבעו כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים ספק ממזרים. הסיבה לכך היא, שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה הרבנית, אך לא כך לגבי הגירושין. ישנה אפשרות סבירה לגבי כל קראי כי אחד מאבותיו נולד לאישה שעברה גירושין קראיים ולבעלה החדש - ואם הגירושין אינם תקפים הלכתית, הרי שהאישה עדיין אשת איש של בעלה הראשון, ונישואיה השניים הם בגדר ניאוף, והילדים שנולדו לה וצאצאיהם הם בגדר ממזרים על פי ההלכה הרבנית. בעמדה זו אחז גם הרמ"א.

גם במאה האחרונה, רבנים במצרים ובישראל תמכו בקבלתם של קראים ליהדות הרבנית, לפחות בתנאים מסוימים. הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון התירו להם להינשא, כשהנימוק העיקרי הוא שלילת תוקפם של של הנישואין הקראיים, שכן העדים פסולים מעצם היותם קראים, ולכן הכלה הקראית לא נחשבת אשת איש לפי ההלכה, כך שלא ניתן לטעון שילדיה נולדו מניאוף לאחר הגירושין הקראיים. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את ההיתר הזה, עורר ב־1994 סערה גדולה.

ראו גם

• קראי מזרח אירופה
• ענן בן דוד
• הלוח הקראי
• אבלי ציון
• שומרונים

לקריאה נוספת

• נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
• יוסף אלגמיל, תולדות היהדות הקראית, המועצה הארצית של היהודים הקראים בישראל. 1979.
• אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, עמודים 225–248.
• אברהם בר גוטלובר, ביקורת לתולדות הקראים, ווילנא תרכ"ד 1865.
• ספר אוצר מסעות, מאת יהודה דוד אייזנשטיין, תל אביב, תשכ"ט: "מסעות הקראים לארץ ישראל", עמ' 188 - 218.
• רפאל מאהלר, הקראים: תנועת גאולה יהודית בימי הביניים, מרחביה: ספרית פועלים, 1949.
• מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, הוצאת ראובן מס, 1984
• יורם ארדר ומאירה פוליאק, תור הזהב הקראי, הוצאת כרמל, 2022
• גודלה אחיעזר, תודעת היסטורית, השכלה ולאומיות בקרב קראי מזרח אירופה, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשע"ו.
• הרב חיים ויסברג, פסיפס: דתות ועדות בצה."ל, מערכות, נובמבר 2022.
• יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג.

• Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות קראית בוויקישיתוף

• יהדות קראית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קראים, דף שער בספרייה הלאומית
• מי הם הקראים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה

• David A.M. Wilensky. "The expanding future of America’s only Karaite synagogue". The Jewish News of Northern California. August 22, 2018

מאמרים ומחקרים

• שמחה אסף, לתולדות הקראים בארצות המזרח, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 181 ואילך
• היהודים הקראים, פעמים 32, תשמ"ז 1987
• היהודים הקראים, פעמים 89, סתיו תשס"ב
• יהודים קראים במזרח, פעמים 90, חורף תשס"ב
• שמואל ספקטור, ‏הקראים באירופה שבשליטת הנאצים בראי מסמכים גרמניים, פעמים 29, תשמ"ז
• יורם ארדר וחגי בן-שמאי, ‏דיון: המפגש של הקראות עם המגילות הגנוזות והספרות האפוקריפית הקרובה לה, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 86-53
• היהדות המקראית בעברית
• יורם ארדר ומאירה פוליאק, הקנון הקראי במאות התשיעית עד האחת עשרה לסה"נ, תעודה כג (תשס"ט), עמ' קסה-רי
• אמיר משיח, המפנה במאבק הרבני-קראי מהמאה הי"ח ואילך, בין דת, לאום וארץ א (2014), עמ' 165–180.
• Geoffrey Khan‏, The Karaites and the Hebrew Bible.
• זאב סולטנוביץ', הפילוג הקראי, באתר "ישיבה"
• רשימת מאמרים על היהדות הקראית באתר רמב"י
• צופיה הירשפלד, קראים - היהודים האבודים, באתר ynet, 3 באוגוסט 2011

אתרי אינטרנט של היהדות הקראית

• האתר הרשמי של "היהדות הקראית העולמית (ע"ר)"
• בית הדין היהודי-קראי
• הפינה הקראית באינטרנט

קראים בישראל

• החלטת בג"ץ הקובעת כי אין תוקף לגירושין על ידי בית הדין הקראי
• יוסף אלגזי, קשה יותר להיות קראי בישראל, הארץ, 5.9.1997
• בן ישי דניאלי, תורה למעשה: סיפורה המפותל של העדה הקראית, באתר nrg‏, 19 ביולי 2011
• רנן נצר, ‏עם הספר, באתר גלובס, 7 בדצמבר 2011
• מכתב בן-גוריון לוועד העדה הקראית בעניין מעמד האישה וחובת השרות, באתר ארכיון צה"ל
• רועי צ'יקי ארד, האם העדה הקראית עומדת להיעלם? ביקור בשני יישוביה האחרונים בעולם, באתר הארץ, 27 במאי 2020