לדלג לתוכן

חופש פוליטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חופש פוליטי (המכונה גם אוטונומיה פוליטית או עצמאות פוליטית) הוא מושג מרכזי בהיסטוריה ובמחשבה מדינית ואחד המאפיינים החשובים ביותר של חברות דמוקרטיות.[1] חופש פוליטי מוגדר כחופש מדיכוי[2] או כפייה[3] היעדר הגבלות על הפרט וקיום בתנאים מאפשרים,[4] או היעדר תנאי חיים של כפייה, למשל כפייה כלכלית.[5] אף על פי שחופש פוליטי מתפרש לרוב כחירות שלילית, בהיותו חופש ממגבלות חיצוניות בלתי סבירות,[6] הוא יכול להתפרש גם כחירות חיובית, בהיותו מימוש חיובי של זכויות, יכולות ואפשרויות פעולה ומימוש זכויות חברתיות או קבוצתיות.[7]חופש פוליטי יכול לכלול גם חופש ממגבלות פנימיות על פעולה או דיבור פוליטיים (למשל חופש מקונפורמיות חברתית או התנהגות לא אותנטית).[8] מושג החופש הפוליטי קשור קשר הדוק למושגים של חירויות האזרח וזכויות האדם, אשר בדרך כלל מוגנים בחברה דמוקרטית על פי חוקי המדינה.

דעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקבוצות שונות מכל הקשת הפוליטית יש תפיסות שונות לגבי ההגדרה של חופש פוליטי.

פילוסופיה פוליטית שמאלנית רואה בדרך כלל את החופש הפוליטי כחירות חיובית אשר מאפשרת לקבוצה או יחיד לקבוע את חייהם או לממש את הפוטנציאל שלהם. במובן זה, חירות עשויה לכלול חופש מעוני, רעב, מחלות ניתנות לטיפול ודיכוי וכן גם הגנה מהפעלת כוח וכפייה.

לפי הפילוסוף הנאו-ליברלי וכלכלן פרס נובל פרידריך האייק, הגישה הסוציאליסטית הגדירה את "חירות הפרט" כ"חופש ממכשולים" וזה יצר בלבול וטשטש את המטרה של "הבטחת חופש הפרט".

ההתמקדות ב'חופש מ..' הביאה ל "בלבול בין חופש לבין כוח". הרעיון של "כוח קולקטיבי לשלוט על הנסיבות" מוביל לחשיבה על "יכולת 'לעשות מה שאני רוצה', הכוח לספק את רצונותינו, או מגוון אפשרויות פעולה". האייק טען כי ברגע ש"החופש מזוהה עם כוח" נוצרת "מדינה טוטליטרית" שבה "דוכאה החירות בשם החירות".[9]

אנרכיסטים חברתיים רואים בחירות שלילית וחירות חיובית שני חלקים המשלימים זה את זה בבנייתו של חופש. תפיסה כזו של זכויות מרמזת על צורך בפשרות תועלתניות, למשל: הקרבת זכות הקניין או חופש ההתאגדות של האדם בתמורה לפחות אפליה גזעית או יותר סובסידיות לדיור. לטענת אנרכיסטים חברתיים, ההתמקדות בחירות שלילית אשר נפוצה בקפיטליזם מייצרת "חופש אנוכי".[10]

אנרכו-קפיטליסטים רואים בחירות שלילית מערכת יציבה. איין ראנד תיארה זאת כ"עיקרון מוסרי המגדיר ומאשר את חופש הפעולה של אדם בהקשר חברתי". עבור ליברטריאנים כאלה, חירות חיובית סותרת את עצמה מכיוון שחייבים לוותר על חלק מהזכויות תמורת זכויות אחרות, ונוצרת זילות של תכונות אשר אמורות היו להיות מעל שיקולים מוסריים. כל זכות אשר דורשת תוצאה סופית המיוצרת על ידי אנשים (כגון דיור, חינוך, שירותים רפואיים וכן הלאה) היא למעשה זכות לכאורה לשעבד אחרים.

הפילוסוף הפוליטי אלסדיר מקינטייר הגדיר מופש כתלות הדדית-חברתית בינינו לאנשים אחרים.[11]

הכלכלן חתן פרס נובל, מילטון פרידמן, טוען בספרו "קפיטליזם וחופש" שישנם שני סוגים של חופש: חופש פוליטי וחופש כלכלי, וללא חופש כלכלי לא יכול להיות חופש פוליטי.[12]

במאמרו "מדוע השוק מערער את הדמוקרטיה", רובין האנל מתנגד לתפיסת החירות הכלכלית של פרידמן וטוען כי בכל פעם שמישהו מממש את החופש הכלכלי שלו, הוא פוגע בחופש של אחרים. לטענתו, זה מייצר קונפליקטים אשר נפתרים באמצעות מיסוד של זכויות קניין, ולכן חיוני להחליט מהי הדרך הטובה יותר להסדרת זכויות קניין, אולם פרידמן פשוט לוקח כמובן מאליו את זכויות הקניין הקיימות ואינו מטיל בהן ספק.[13]

הפילוסוף הפוליטי ניקולס קומפרידיס טוען שהשאיפה לחופש בעידן המודרני מונעת משני אידיאלים: חירות כביטוי של אוטונומיה או עצמאות, וחירות כיכולת ליזום התחלה חדשה בשיתוף פעולה עם אחרים.[14]

חופש פוליטי מתואר על ידי מישל פוקו גם כהתנגדות לתנאים מסוימים של יחסי כוח, או כ"הפעלת כוח הפעולה על פעולות".[15] רבים ראו קשר הדוק בין חופש פוליטי לסוגים מסוימים של פרקטיקה אמנותית ותרבותית, לדוגמה: קורנליוס קסטוראדיס, אנטוניו גראמשי, הרברט מרקוזה, ז'אק רנסייר ותיאודור אדורנו.

שוחרי איכות הסביבה טוענים לעיתים קרובות שחירויות פוליטיות צריכות לכלול מגבלה על השימוש במערכות אקולוגיות. הם טוענים, למשל, שלא ייתכן חופש לזהם או חופש לכריתת יערות, משום שפעילויות כאלה יוצרות השפעות חיצוניות שליליות ופוגעות בחופש של קבוצות אחרות לא להיחשף לזיהום. הפופולריות של רכבי שטח והתפשטות עירונית ממחישה כיצד רעיונות של חופש ושימור אקולוגי יכולים להתנגש. זה מוביל לפעמים לעימותים רציניים והתנגשויות ערכים המשתקפות בקמפיינים פרסומיים, למשל זה של PETA בנוגע לפרווה.[16]

ג'ון דלברג-אקטון טען ש"המבחן המהימן ביותר לבדיקה אם מדינה היא באמת חופשית הוא מידת הביטחון ממנה נהנים מיעוטים".[17]

ג'רלד סי מקאלום ג'וניור דיבר על פשרה בין חירויות חיוביות ושליליות, ואמר שלפרט חייבת להיות אוטונומיה מלאה על עצמו. זו מערכת יחסים בין הפרט, האילוצים שהוא צריך להשתחרר מהם והמטרה שאליה הוא שואף.[18]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה ארנדט חיפשה את המקורות הרעיוניים של החירות בפוליטיקה היוונית העתיקה.[1] על פי עבודתה, בעבר מושג החופש היה מזוהה עם פעולה פוליטית. פוליטיקה יכלה להתקיים רק על ידי אלה ששחררו את עצמם מצרכי החיים כדי שיוכלו להשתתף בתחום העניינים הפוליטיים. לפי ארנדט, בסביבות המאה ה-5 לספירה, מושג החופש נקשר לרעיון הנוצרי של חופש הרצון, או חירות פנימית, ומאז נזנחה התפיסה של חופש כפעולה פוליטית אף על פי שלדבריה, החופש הוא "סיבת קיומה של הפוליטיקה".[19]

ארנדט גורסת שחופש פוליטי מנוגד מבחינה היסטורית לריבונות ולכוח רצון משום שביוון העתיקה וברומא המושג חופש היה מקושר לפעולות, ולא היה קשור לקונפליקט בין הרצון לבין העצמי. באופן דומה, הרעיון של חירות כחופש מפוליטיקה הוא רעיון שהתפתח בעת החדשה. זה מנוגד לרעיון של חופש כיכולת "להתחיל מחדש", אשר ארנדט רואה בו הקבלה למצב האנושי הטבעי של לידה, או להיות בני האדם "התחלות חדשות ולכן במצב התחלתי".[20]

לדעת ארנדט, פעולה פוליטית היא שיבוש של תהליך אוטומטי, טבעי או היסטורי. החופש להתחיל מחדש הוא הרחבה של "החופש להביא משהו שלא היה קיים קודם לכן, אפילו לא בהכרה או בדמיון, ולכן, לא ניתן היה לדעתו".[21]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Hannah Arendt, "What is Freedom?", Between Past and Future: Eight Exercises in Political Thought, (New York: Penguin, 1993).
  2. ^ Iris Marion Young, "Five Faces of Oppression", Justice and the Politics of Difference (Princeton University press, 1990), 39–65.
  3. ^ Michael Sandel, Justice: What's the Right Thing to Do? (Farrar, Straus and Giroux, 2010).
  4. ^ Amartya Sen, Development as Freedom (Anchor Books, 2000).
  5. ^ Karl Marx, "Alienated Labour" in Early Writings.
  6. ^ Isaiah Berlin, Liberty (Oxford 2004).
  7. ^ Charles Taylor, "What's Wrong With Negative Liberty?", Philosophy and the Human Sciences: Philosophical Papers (Cambridge, 1985), 211–229.
  8. ^ Ralph Waldo Emerson, "Self-Reliance (אורכב 23.03.2011 בארכיון Wayback Machine)"; Nikolas Kompridis, "Struggling Over the Meaning of Recognition: A Matter of Identity, Justice or Freedom?" in European Journal of Political Theory July 2007 vol. 6 no. 3 pp. 277–289.
  9. ^ Friedrich August von Hayek, "Freedom and Coercion" in David Miller (ed), Liberty (1991) pp. 80, 85–86.
  10. ^ "Anarchism FAQ" (אורכב 06.10.2019 בארכיון Wayback Machine).
  11. ^ Alasdair MacIntyre, "The Virtues of Acknowledged Dependence", Rational Dependent Animals: Why Humans Need the Virtues (Open Court, 2001).
  12. ^ Friedman, Milton (1962). Capitalism and Freedom. University of Chicago Press.
  13. ^ Hahnel, R. (2009-03-01). "Why the Market Subverts Democracy". American Behavioral Scientist (באנגלית). 52 (7): 1006–1022. CiteSeerX 10.1.1.563.8688. doi:10.1177/0002764208327672.
  14. ^ Nikolas Kompridis, "The Idea of a New Beginning: A Romantic Source of Normativity and Freedom" in Philosophical Romanticism (New York: Routledge, 2007), 32–59.
  15. ^ Michel Foucault, "The Subject and Power" in Paul Rabinow and Nikolas S. Rose, eds., The Essential Foucault.
  16. ^ "Fur Challenge: Unzip That Collar and Expose Cruelty | Action". PETA.org. 2016-02-09. ארכיון מ-2022-08-30. נבדק ב-2022-08-31.
  17. ^ Acton, John D. (1907). The History of Freedom and Other Essays. London: Macmillan. p. 4.
  18. ^ MacCallum, Gerald (ביולי 1967). "Negative and Positive Freedom" (PDF). The Philosophical Review. 73 (3). ארכיון (PDF) מ-2011-01-25. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Hannah Arendt, "What is Freedom?", Between Past and Future: Eight exercises in political thought (New York: Penguin, 1993).
  20. ^ Hannah, Arendt (1965). On revolution (Reprinted ed.). London: Penguin Books. pp. 211. ISBN 9780140184211. OCLC 25458723.
  21. ^ Hannah Arendt, "What is Freedom?", p. 151.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חופש_פוליטי&oldid=39218603"