לדלג לתוכן

קרב הונג קונג

קרב הונג קונג
חיילים יפניים כובשים את תחנת הרכבת צים שא צוי שבדרום קאולון, בצמוד לנמל ויקטוריה ולמול האי הונג קונג
חיילים יפניים כובשים את תחנת הרכבת צים שא צוי שבדרום קאולון, בצמוד לנמל ויקטוריה ולמול האי הונג קונג
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 8 בדצמבר 194125 בדצמבר 1941 (18 ימים)
מקום מושבת הכתר הונג קונג
קואורדינטות
22°16′57″N 114°09′40″E / 22.2825°N 114.16111111111°E / 22.2825; 114.16111111111 
תוצאה ניצחון יפני
שינויים בטריטוריות הונג קונג נופלת תחת כיבוש יפני
הצדדים הלוחמים

בריטניהבריטניה בריטניה

מפקדים
כוחות

14,000 חיילים

52,000 חיילים

אבדות

1,560 הרוגים ונעדרים[1]

1,996 הרוגים ו-6,000 פצועים[1]

4,000 אזרחים נהרגו, 3,000 נפצעו
(למפת הונג קונג רגילה)

קרב הונג קונג הוא קרב שהתרחש בין 8 ל-25 בדצמבר 1941, במושבת הכתר הונג קונג, בין כוחות הצבא הבריטי לבין הצבא היפני הקיסרי. קרב זה הוא חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, בזמן מלחמת העולם השנייה.

עם סיום הברית האנגלו-יפנית, בתחילת שנות ה-20, החלה בריטניה לראות ביפן גורם מאיים במזרח אסיה. חששה של בריטניה גבר עם התפשטות הלחימה במלחמת סין–יפן השנייה. ב-21 באוקטובר 1938, כבשו היפנים את העיר קנטון (גואנגג'ואו), ובכך הקיפו את הונג קונג.

ב-1940, החליט הפיקוד העליון הבריטי לצמצם את חיל המצב בהונג קונג לכוח סמלי בלבד. מרשל אוויר סר רוברט ברוק פופהאם, המפקד העליון של הכוחות הבריטים במזרח הרחוק, ערער על החלטה זו, וטען כי תגבורת נוספת תאפשר את הדיפת הכוחות היפניים, ובכך ירוויח הצבא זמן להתארגנות. וינסטון צ'רצ'יל ושריו ראו בהונג קונג מוצב, ועל כן נמנעו מלשלוח תיגבורת. אולם בספטמבר 1941, הם שינו את דעתם וקבעו כי תיגבור הכוחות בהונג קונג עשוי לשמש כגורם הרתעה, אשר ימנע מהיפנים לתקוף. בנוסף, עשויה התיגבורת לשכנע את צ'יאנג קאי שק כי בריטניה באמת מעוניינת בהגנת המושבה.

ב-16 בנובמבר 1941, הגיע להונג קונג כוח קנדי שכלל שני גדודים ומפקדת חטיבה (1,975 אנשים), על מנת לחזק את חיל המצב באי. הגדודים השתייכו ל"רגימנט הרובאים של קנדה" מקוויבק ול"רגימנט הגרנדירים של ויניפג" ממניטובה. גדודים אלה לא הוצבו באזורי לחימה טרם שליחתם להונג קונג, ועל כן רוב חייליהם היו חסרי ניסיון.

המתקפה היפנית החלה מעט אחרי השעה 08:00, ב-8 בדצמבר 1941, פחות משמונה שעות לאחר ההתקפה על פרל הארבור (מכיוון שקו התאריך הבינלאומי עובר בין הוואי לאסיה, תועדה התקיפה בהוואי בתאריך 7 בדצמבר). כוחות בריטים, קנדים והודים, תחת פיקודו של מייג'ור-ג'נרל כריסטופר מלטבי (Maltby), עמדו מול כוח הפלישה היפני, שהורכב מן הרגימנטים ה-21, ה-23 וה-38, בפיקוד לוטננט-ג'נרל טאקאשי סאקאי. בסופו של דבר, נכנעו המגינים בשל נחיתות מספרית של יותר מאחד לשלושה (ליפנים היו 52,000 חיילים, לעומת 14,000 של בעלות הברית) ובשל העובדה כי החיילים היפנים היו מנוסים יותר.

ליפנים הייתה עליונות אווירית מוחלטת מתחילת הקרב. הכוח האווירי של בעלות הברית בהונג קונג כלל מטוס סיור אחד ושני מטוסים ימיים של חיל האוויר הבריטי, ואלה הושמדו על ידי מפציצים יפניים. לאחר השמדת כלי הטיס, הצטרפו אנשי חיל האוויר וצוותי האוויר לכוחות הרגלים. בנוסף, שתיים מתוך שלוש המשחתות שעגנו בנמל הונג קונג, נשלחו לסינגפור.

המגינים החליטו לוותר על קו נהר סאם צ'אן, אותו צלחו היפנים באמצעות גשרים ניידים, והציבו שלושה גדודים על "קו שותי הג'ין" (Gin Drinkers Line), קו ביצורים שנמתח לאורך הגבעות, בחלק הדרומי של חצי האי קאולון. אולם, גם קו זה נפרץ ב-10 בדצמבר, ופינוי חצי האי החל ביום שלאחר מכן, תחת הפגזות מהאוויר והרעשה ארטילרית כבדה. ב-13 בדצמבר, עזבו אחרוני כוחות חבר העמים הבריטי את היבשת, ונסוגו לאי הונג קונג. באותו יום, מסרו היפנים את דרישתם כי הכוחות על האי יכנעו, אולם הם נענו בסירוב.

הבריטים דנים בתנאי הכניעה ליפנים

מלטבי ארגן את ההגנה על האי, וחילק את כוחותיו לחטיבה מזרחית וחטיבה מערבית. ב-15 בדצמבר, החלו היפנים בהפצצה שיטתית של חופו הצפוני של האי, וכאשר דרישתם לכניעת המגינים ב-17 בדצמבר שוב נענתה בשלילה, החלו כוחות יפנים לנחות בצפון מזרח האי, בערב 18 בדצמבר. באותו לילה, נערך טבח בכעשרים רובאים בסוללת סאי ואן, לאחר שאלה נכנעו. טבח נוסף שאירע באותו לילה היה במיסיון על דרך צ'אי ואן, ובו נטבח צוות רפואי ששכן במקום. בשני המקרים, נותרו רק שורדים בודדים.

הקרבות הקשים על האי נמשכו, אך עליונותו של הצבא היפני הקנתה לו יתרון עצום. ב-20 בדצמבר חילקו היפנים את האי לשני חלקים, בעוד הכוחות הבריטים נדחקים לחלק המערבי שלו. עם החלוקה לשניים, כבשו היפנים את מאגרי המים של האי, ובכך הפסיקו את אספקת המים לכוחות הבריטים.

בבוקר 25 בדצמבר, נכנסו חיילים יפניים לבית חולים שדה שהוקם במכללת סנט סטפן, ועינו ורצחו מספר רב של חיילים פצועים, ואף את הצוות הרפואי.

בצהרי 25 בדצמבר 1941, היה ברור כי המשך ההתנגדות לא תניב תוצאות, ונציגי השלטון הבריטי, ובראשם מושל הונג קונג, סר מארק אייצ'יסון יאנג, הגישו את כניעתם במפקדה היפנית. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מושבת כתר נכנעת לכוח פולש. חיל המצב החזיק מעמד 17 ימים.

תוצאות הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות סאי ואן

יום הכניעה, 25 בדצמבר 1941, נודע בהונג קונג כ"חג המולד השחור". מושלה היפני הראשון של הונג קונג היה רנסוקה איסוגאי. כניסתו לתפקיד סימנה את תחילה של תקופה בת שלוש שנים ושמונה חודשים של שלטון מינהלי יפני בהונג קונג. היפנים שינו את מטבע החליפין של האי, והנהיגו קיצוב בשל המחסור במזון. הכיבוש היפני הביא לקריסת כלכלת האי, ומרבית תושביו סבלו מרעב כבד.

על אף הכניעה, המשיכו תושבי המקום הסינים בהתנגדותם לכיבוש היפני, בצורת לוחמת גרילה. הצבא היפני הגיב על התנגדות זו בפעולות עונשין כנגד האוכלוסייה המקומית, והעלה באש כפרים שלמים. אולם, תנועות ההתנגדות המשיכו את פעולתן עד סוף המלחמה.

אזרחים זרים נכלאו במחנה סטנלי. בראשית המלחמה מספר העצורים היה כ-2,400 איש, אולם במהלך המלחמה הצטמצם מספרם בעקבות השבת חלקם למדינות מוצאם. עצורים שמתו במחנה המעצר, וכמו כן אסירים שהוצאו להורג על ידי היפנים, קבורים בבית הקברות סטנלי. בבית הקברות הצבאי סאי ואן קבורים 1,528 חיילים, בעיקר מחבר העמים הבריטי, שנפלו בקרב הונג קונג. בבית הקברות קבורים גם חיילים שנהרגו באזור לאחר הקרב ואף חיילים מלאומים שונים, כגון מלחים הולנדים.

השלטון הבריטי בהונג קונג הושב על כנו עם כניעת יפן ב-15 באוגוסט 1945. גנרל טקאשי סקאי, שהוביל את הפלישה להונג קונג, ואחר כך שימש כמושל לתקופה קצרה, נשפט בבית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, והוצא להורג בידי כיתת יורים ב-1946.

בשלט האצולה של הונג קונג, אשר נחנך בשנת 1959, מופיעות שיני חומה, לזכר קרב ההגנה שנערך בהונג קונג. שלט אצולה זה נותר בשימוש עד 1997, אז הוחלף בסמל הנוכחי.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Banham, Tony (2005) Not the Slightest Chance: The Defence of Hong Kong, 1941, Hong Kong University Press, 2005. ISBN 9622097804.
  • Harris, John R. The Battle for Hong Kong 1941-1945, Hong Kong University Press, 2005. ISBN 9789622097797

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Banham (2005), pp. 317-318