לדלג לתוכן

קרב וילטון (871)

קרב וילטון
מערכה: פלישת הוויקינגים לאנגליה
תאריך מאי 871
קרב לפני קרב מרטון
קרב אחרי קרב אדינגטון
מקום וילטון, וילטשייר, ממלכת וסקס, אנגליה
קואורדינטות
51°4′48″N 1°51′50.4″W / 51.08000°N 1.864000°W / 51.08000; -1.864000
תוצאה

ניצחון דני

  • הדנים עוזבים את ממלכת וסקס לאחר הסכם עם אלפרד וקבלת כופר
הצדדים הלוחמים
מפקדים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קרב וילטוןאנגלית: Battle of Wilton) נערך במאי 871 בין האנגלו-סקסונים של ממלכת וסקס לוויקינגים הדנים, אשר השתייכו לצבא הוויקינגי הגדול, סמוך לכפר וילטון שבווילטשייר.

היה זה הקרב הראשון עליו פיקד אלפרד הגדול, כחודש לאחר הכתרתו, ובסיומו זכו הדנים בניצחון. עם זאת, הגיע אלפרד להסכם עם הדנים, אשר תמורת סכום כסף גדול עזבו את תחומי ממלכתו ופנו לעבר ממלכת מרסיה.

לאחר קרב מרטון, בו ספגו האנגלו-סקסונים פעם נוספת אבדות כבדות אשר דלדלו את כוחם, החלו להגיע ידיעות על הגעת צי תגבורת דני לרדינג (המכונה "צבא הקיץ הגדול", Great Summer Army). כחודש לאחר מרטון מת אתלרד הראשון ב-23 באפריל (או ב-15 באפריל), ככל הנראה כתוצאה מפציעה שספג במהלך הקרב, ואלפרד, האחרון מבין חמישה אחים, הפך למלך וסקס[1]. זמן קצר לפני הקרב במרטון, ומחשש לתוצאותיו, נועדו אתלרד ואלפרד בסווינבורג וגיבשו הסכם ירושה חדש. תנאי ההסכם קבעו שבמקרה מוות של אחד מהם יועבר הרכוש המשותף אשר הוריש להם אביהם, אתלוולף, לידי האח שיישאר בחיים. חלק מרכושו של האח המת יועבר לאחיו וחלק לידי ילדיו. בהסכם זה הכתיר אתלרד את אלפרד כיורשו, אך למעשה קבע שגם בנו של אלפרד, אדוארד, ימלוך אחריו וישאיר את בניו של אתלרד, אתלהלם ואתלוולד, מחוץ לירושה. בניו של אתלרד היו צעירים מדי, ובמצב בו הייתה שרויה הממלכה היה זה הצעד ההגיוני למנות את אלפרד כיורש[2][3].

במאי 871, כחודש לאחר הכתרתו, נאלץ המלך אלפרד לעמוד בפני הצבא הדני המתוגבר בעוד צבאו שלו הלך והתדלדל כתוצאה מהקרבות האחרונים וממספר רב של התכתשויות לא מתועדות[2]. וילטון ממוקמת במישור, סמוך לצומת אסטרטגית שמקורה בתקופת שלטון הרומאים באי, ושליטה על דרכים אלה הייתה מאפשרת לדנים לנוע בחופשיות רבה ברחבי הממלכה[1].

הצבאות היריבים לחמו זה בזה מתוך מערכים של "קיר מגנים". בתחילה נטה הקרב לטובת האנגלו-סקסונים והדנים החלו לסגת, וכתוצאה מכך שברו האנגלו-סקסונים את המערך שלהם ופתחו במרדף. ככל הנראה קיוו האנגלו-סקסונים לרדוף אחר הדנים עד לבסיסם ולזכות בשלל בדרכם, בדומה לשלב האחרון של קרב אשדון. הפעם הצליחו הדנים להיערך מחדש במהירות, תקפו את האנגלו-סקסונים הלא מאורגנים והביסו אותם[4].

תוצאות הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפרד הובס בקרב הראשון בפיקודו כמלך מכיוון שלא רצה או שלא היה מסוגל לרסן את כוחותיו מלצאת למרדף ולשמור על מערך מסודר[4]. לאחר התבוסה בקרב ועל מנת להרוויח זמן, הגיע אלפרד להסכם עם הדנים, אשר ספגו גם הם אבדות כבדות ומצידם העדיפו לפעול בשטחים בהם ייתקלו בהתנגדות פחותה. תמורת תשלום נכבד פינו הדנים את כוחותיהם מהממלכה, תוך שהם נוטשים את רדינג ומקימים בסיס חדש בלונדון שבממלכת מרסיה, בו בילו את החורף[5][1]. במהלך חמש השנים הבאות ערכו הדנים מסעות כיבוש וביזה באזורים אחרים באי הבריטי והניחו לממלכת וסקס, עד לחידוש פלישתם בשנת 876[6][7].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Anlezark, Daniel. Alfred the Great. Arc Humanities Press, 2017. ISBN 1942401299
  2. ^ 1 2 Merkle, עמודים 67–70
  3. ^ Abels, עמודים 132-135
  4. ^ 1 2 Halfond, Gregory I. The Medieval Way of War: Studies in Medieval Military History in Honor of Bernard S. Bachrach. Routledge, 2016. ISBN 1317024192. עמודים 49–50
  5. ^ Merkle, עמודים 75-79
  6. ^ Plummer, Charles (1911). "Alfred the Great". In Chisholm, Hugh. Encyclopædia Britannica. 1 (11th ed.). Cambridge University Press. עמוד 582
  7. ^ Abels, עמודים 137–138, 140–147