לדלג לתוכן

רוג'ר סקרוטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סר רוג'ר סקרוטון
Sir Roger Vernon Scruton
לידה 27 בפברואר 1944
בסלינגת'ורפ, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בינואר 2020 (בגיל 75)
Brinkworth, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Roger Vernon עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אנגליקניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת קיימברידג', בית הספר למשפט של הסיטי, The Royal Grammar School, High Wycombe, אוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת סיטי של לונדון, בית הספר למשפט של הסיטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט מייקל טאנר, ג.א.מ. אנסקום עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
זרם שמרנות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עניין אסתטיקה, ספרות, מוזיקה, מדע המדינה, פילוסופיה, אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
פרסים והוקרה מדליית ההצטיינות (1998)
מדליית ההנצחה של הסנאט הצ'כי (15 בנובמבר 2019)
פרס סאפפו (2016)
אזרחות כבוד של ברנו (2021)
פרס האחד ביוני (1996)
עמית החברה המלכותית לספרות
עמית האקדמיה הבריטית
הצלב הגדול של מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין
Knight Bachelor עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Sophie Louise Jeffreys (דצמבר 1996–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Samuel Andrew Scruton, Lucy Claire Elizabeth Scruton עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
www.roger-scruton.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סר רוג'ר ורנון סקרוטון (באנגלית: Sir Roger Vernon Scruton;‏ 27 בפברואר 1944 – 12 בינואר 2020) היה פילוסוף וסופר בריטי, שהתמחה באסתטיקה ובפילוסופיה פוליטית. אחד מהוגי הדעות השמרנים הבולטים בעולם.[1][2]

סקרוטון כתב למעלה מ-50 ספרים על פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, פוליטיקה, ספרות, תרבות, מיניות ודת, בנוסף ל-5 רומנים ושתי אופרות. הפרסומים הבולטים ביותר שלו כוללים את "על טבע האדם", "להיות שמרן" ו"משמעות השמרנות".

בין השנים 1971 ל-1992 שימש סקרוטון כמרצה וכפרופסור לאסתטיקה במכללת בירקבק, לונדון, ולאחר מכן החזיק במספר משרות אקדמיות במשרה חלקית, כולל בארצות הברית.[3] הוא היה בעל טור קבוע בעיתונים נחשבים כמו ה"טיימס" הלונדוני, ושימש כעורך כתב העת הפוליטי-שמרני The Salisbury Review, בין השנים 1982 עד 2001.

בשנות ה-80 הוא סייע בהקמת רשתות אקדמיות מחתרתיות במזרח אירופה שבשליטת הסובייטים, ועליהן הוענק לו בשנת 1998 אות הצטיינות של הרפובליקה הצ'כית על ידי הנשיא ואצלב האוול.[4] בשנת 2016 הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה הבריטית עבור "תרומתו לפילוסופיה, להוראה ולחינוך ציבורי".

נפטר ב-12 בינואר 2020 ממחלת הסרטן.[5]

השכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרוטון התעתד ללמוד מדעי הטבע באוניברסיטת קיימברידג', אך בחר כבר ביום הלימודים הראשון לעבור ללמוד פילוסופיה.[6] הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ב-1965, אז עבר ללמד באוניברסיטת פאו (Pau) בצרפת, שם פגש את אשתו הראשונה, דניאל לאפיט, לה נישא ב־1972.[7] ב־1967 החל ללמוד לתואר שלישי באוניברסיטת קיימברידג'.

את גישתו השמרנית אימץ, על פי עדותו, לאחר שהיה עד במהלך ביקור בצרפת למחאות הסטודנטים במאי 1968. במהלך מחאות הסטודנטים ברובע הלטיני בפריז, ראה סקרוטון כיצד הם הופכים מכוניות ומנפצים חלונות, ולראשונה בחייו "חש פרץ של זעם פוליטי":[8]

פתאום הבנתי שאני בצד השני. מה שראיתי היה אספסוף פרוע של בריונים מהמעמד הבינוני. כששאלתי את החברים שלי מה הם רוצים, מה הם מנסים להשיג, כל מה שקיבלתי בתשובה היה ג'יבריש מרקסיסטי מגוחך. זה דחה אותי, וחשבתי שחייבת להיות דרך חלופית להגנת הציוויליזציה המערבית נגד הדברים האלה. אז נהייתי שמרני. ידעתי שאני רוצה לשמר דברים במקום להרוס אותם.[6]

סקרוטון קיבל את הדוקטורט שלו ב-1973 על תזה בשם "אמנות ודמיון, מחקר בפילוסופיה של המחשבה", בה הוא הציע תאוריה אמפירית של אסתטיקה.[9] התזה הייתה הבסיס לספרו הראשון, "אמנות ודמיון" (Art and Imagination). משנת 1971 הוא לימד פילוסופיה במכללת בירקבק, לונדון, והשלים תואר במשפטים באוניברסיטת לונדון (1974–1976). במהלך עבודתו בבירקבק, מעוז ידוע של השמאל הבריטי, הוא היה, לדבריו, "השמרן היחיד שם, למעט מגישת האוכל".[10] ב -1974 ייסד יחד עם כמה מעמיתיו את "מועדון הפילוסופיה השמרנית", שמטרתו הייתה לפתח בסיס אינטלקטואלי לשמרנות.[11] בפגישות המועדון נכחו דמויות חשובות שונות, ביניהן גם מרגרט תאצ'ר לפני שנעשתה ראש ממשלה. לדבריה באחת הפגישות, "לצד השני יש אידאולוגיה שלאורה הוא יכול לבחון את המדיניות שלו. גם לנו חייבת להיות כזו."[12]

הקריירה האקדמית של סקרוטון בבירקבק ספגה זעזוע בעקבות עמדותיו השמרניות, אותן הביע בצורה מפורשת בספרו השלישי, "משמעות השמרנות", שפורסם ב-1980 (The Meaning of Conservatism).[13][14] הוא סיפר בריאיון לגרדיאן כי עמיתיו בבירקבק השמיצו אותו על הספר,[15] ושהפילוסוף המרקסיסטי ג'. א. כהן אף סירב ללמד איתו בסמינר משותף, אם כי מאוחר יותר השניים התיידדו.[16] סקרוטון שימש גם כעורך כתב העת השמרני של בירקבק,[17] והמשיך ללמד במוסד עד 1992, תחילה כמרצה ולאחר מכן כפרופסור לאסתטיקה.[18]

אקטיביזם במרכז אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1979 ל-1989 היה סקרוטון תומך פעיל של מתנגדים (דיסידנטים) בצ'כיה תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית, ויצר קשרים בין האקדמאים המתנגדים במדינה לבין עמיתיהם באוניברסיטאות מערביות. הוא ואקדמאים אחרים ביקרו בפראג ובברנו, ותמכו ברשת חינוך מחתרתית על ידי הברחות ספרים, תרגומי סאמיזדאט, ארגון הרצאות, והסדרת לימודי סטודנטים בפקולטה לתאולוגיה בקיימברידג' (הפקולטה היחידה שענתה לבקשה לעזרה).[19][20]

סקרוטון נעצר ב-1985 בברנו לפני שגורש מצ'כיה. המתנגדת הצ'כית, ברוניסלבה מולרובה, תיארה את גירושו לאוסטריה כך: "היה חלל ריק בין שני עמודי הגבול, ריק לחלוטין, לא נראה אף אדם, פרט לחייל אחד, ומעבר לאותו חלל ריק רחב השתרך פילוסוף אנגלי, רוג'ר סקרוטון, עם השקית הקטנה שלו, אל תוך אוסטריה". [21] ב-17 ביוני אותה שנה הוא הוכרז כפרסונה נון גראטה, והושם תחת מעקב בביקוריו הבאים בפולין ובהונגריה.[22]

על תמיכתו בהתנגדות, זכה סקרוטון ב־1993 בפרס מהעיר הצ'כית פלזן, וב-1998 הוענק לו אות הצטיינות של הרפובליקה הצ'כית על ידי הנשיא ואצלב האוול.[22] סקרוטון מתח ביקורת חריפה על דמויות במערב - ובמיוחד על אריק הובסבאום - ש"בחרו להעלים פשעים וזוועות של המשטר הקומוניסטי לשעבר".[23] חוויותיו מאותן שנים במרכז אירופה תוארו בצורה בדיונית ברומן שלו משנת 2014, "רשימות מהמחתרת" (Notes from Underground).[24]

השקפות פילוסופיות ופוליטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרוטון התמחה באסתטיקה לאורך כל הקריירה שלו, החל מהתואר השלישי וכלה בסדרת ספרים שהוציא בנושא. ב -2012 יצא לאור אוסף של מאמרים המוקדש כולו להגותו האסתטית.[25] הוא מחה נגד אובדן האסתטיקה בבריטניה, וטען כי "בריטניה הפכה אדישה ליופי", תוך שהוא מחזיק בתמונתו של בוטיצ'לי לידתה של ונוס לצד תמונה של הדוגמנית קייט מוס.[26]

תמיכה בשמרנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרוטון ידוע בעיקר בזכות תמיכתו ההגותית בשמרנות.[27] גיבוריו האינטלקטואליים, הם בֶּרק, קולרידג', דוסטויבסקי, הגל, רסקין ות"ס אליוט.[28] את ספרו השני של סקרוטון, "משמעות השמרנות" הוא כינה "הגנה הגליאנית מסוימת על ערכי הטוֹרים כנגד בגידת השוק החופשי בהם".[29] הוא תמך במרגרט תאצ'ר, אף על פי שהיה ספקן לגבי השקפתה על כוחות השוק כפתרון לכל דבר. עם זאת, לאחר מלחמת פוקלנד הוא הבין כי "היא מכירה בכך שזהותה העצמית של המדינה הייתה מוטלת על כף המאזניים, ותחייתה היא משימה פוליטית".[30]

בהתייחסותו לספרו הידוע של ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת" טען סקרוטון כי על אף שברק כתב על מהפכה ולא על סוציאליזם, הוא משוכנע כי הטיעון שהציג ברק, זהה: ההבטחות האוטופיות של הסוציאליזם, כמו אלו של המהפכה, היו מלוות בחזון מופשט של התפיסה האנושית, שאינו קשור כמעט לדרך שבה חושבים רוב האנשים. ברק גם שכנע אותו, לדבריו, שאין כיוון להיסטוריה, ואין בה התקדמות מוסרית או רוחנית; אנשים חושבים באופן קולקטיבי אודות מטרה משותפת רק בזמן משברים כגון מלחמה, וכי הניסיון לארגן את החברה בדרך זו דורש אויב אמיתי או דמיוני; ומכאן, כותב סקרוטון, הטון הצורם של הספרות הסוציאליסטית.[31]

עוד טען סקרוטון בעקבות ברק, שהחברה מאוחדת על ידי סמכות ושלטון החוק, במובן של זכות לציות, לא על ידי זכויותיהם המדומיינות של האזרחים. הציות, כתב, הוא "המעלה הראשית של ישויות פוליטיות, שמאפשרת לשלוט בהן, ובלעדיו חברות מתפוררות ל"אבק של אינדיבידואליות". חופש אמיתי, כתב סקרוטון, אינו עומד בסתירה לציות, אלא הוא צידו השני של המטבע.[31] הוא גם שוכנע על ידי טיעוניו של ברק בדבר החוזה החברתי, ובעיקר על ידי טענתו כי רוב הצדדים לחוזה מתו, או שטרם נולדו. שכחת העובדה הזו, לצד הזנחת המנהגים והמוסדות המסורתיים, כתב, "יגרמו להפיכת חברי החברה הנוכחיים לדיקטטורים של אלה שהיו לפניהם, ושל אלה שבאו אחריהם".[32]

סקרוטון טען כי אמונות שנראות כשיקוף של דעות קדומות עשויות להיות שימושיות וחשובות: "האמונות החיוניות ביותר שלנו עשויות להיות גם לא מוצדקות וגם בלתי ניתנות להצדקה, מנקודת המבט שלנו, והניסיון להצדיק אותן רק יוביל לאובדנן". דעה קדומה לטובת צניעות אצל נשים ואבירות אצל גברים, למשל, עשויה לסייע ביציבות היחסים המיניים ובהגדלת הילדים, אם כי אלה אינם מוצעים כסיבות ראויות, בשל אותה דעה קדומה. לכן, ייתכן שיהיה קל להציג את הדעות הקדומות כבלתי רציונליות, אבל החברה תסבול מפגיעה אם דעות אלו יישללו.[33]

סקרוטון הביע ביקורת כלפי התנועה הפמיניסטית בת זמנו, תוך מתן שבחים לסופרז'יסטיות כמו מרי וולסטונכראפט.[15] עם זאת, הוא שיבח את הפעילה והסופרת הפמיניסטית ג'רמיין גריר ב -2016, ואמר כי היא "הטילה אור רב על המסורת הספרותית שלנו" על ידי הצגת הזכר כדמות הדומיננטית. הוא גם הגן עליה כנגד הביקורת שהוטחה בה על שהשתמשה במילה "סקס" לתיאור ההבדל בין גברים ונשים, ולא "מגדר" - ביטוי שסקרוטון החשיב כ"פוליטיקלי קורקט".[34]

על טבע האדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – על טבע האדם

בשנת 2017 הוציא סקרוטון את ספר הפילוסופיה "על טבע האדם", שעוסק ברעיון "מותר האדם מן הבהמה". הספר מתעמת עם תפיסות רדוקציוניסטיות הרואות באדם סוג של "חיה מחוכמת" וטוען שלמין האנושי יש איכויות ייחודיות, לטוב ורע.[35]

הספר יצא לאור באנגלית בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון.[36] בינואר 2019 יצא לאור תרגום לעברית של הספר מאת שמעון בוזגלו, בהוצאת המרכז האקדמי שלם.

דת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרוטון היה נוצרי אנגליקני, ובספרו אודות הכנסייה האנגליקנית (Our Church: A Personal History of the Church of England) הגן על הרלוונטיות שלה. הוא טען, בעקבות עמנואל קאנט, כי יש לבני אדם ממד טרנסצנדנטי, מעין "ליבה מקודשת" המתבטאת ביכולתם להפגין מודעות עצמית.[37] הוא טען שאנו נמצאים בעידן של חילון ללא תקדים בהיסטוריה של העולם; סופרים ואמנים כמו רילקה, ת"ס אליוט, אדוארד הופר וארנולד שנברג "הקדישו הרבה אנרגיה כדי לרפא את החוויה של המקודש, אם כי בצורה פרטית, ולא ציבורית, של מודעות". כיוון שהוגים אלה מכוונים את אמנותם למעטים, הוא כתב, היא מעולם לא קסמה לרבים.[38]

ביבליוגרפיה חלקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: רוג'ר סקרוטון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רוג'ר סקרוטון

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Cowling, Maurice (1990). Mill and Liberalism. Cambridge: Cambridge University Press. p. xxix.
  2. ^ Garnett, Mark; Hickson, Kevin (2013). Conservative thinkers: The key contributors to the political thought of the modern Conservative Party. Manchester and New York: Manchester University Press. pp. 113–15.
  3. ^ Scruton, Roger. "Curriculum vitae". roger-scruton.com. אורכב מ-המקור ב-10 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Day, Barbara (1999). The Velvet Philosophers. London: The Claridge Press. pp. 281–82.
  5. ^ "Roger Scruton: Conservative thinker dies at 75" (באנגלית בריטית). 2020-01-12. נבדק ב-2020-01-13.
  6. ^ 1 2 Wroe, Nicholas (28 October 2000). "Thinking for England". The Guardian.
  7. ^ Scruton, Roger; Dooley, Mark (2016). Conversations with Roger Scruton. London and New York: Bloomsbury Publishing. pp. 18, 35.
  8. ^ Gentle Regrets, 37.
  9. ^ Scruton, Roger (1973). "Art and imagination, a study in the philosophy of mind" (doctoral thesis). Apollo, University of Cambridge repository. doi:10.17863/CAM.15915
  10. ^ Gentle Regrets, 39.
  11. ^ Gentle Regrets, 45; Scruton & Dooley 2016.
  12. ^ Young, Hugo (2013). One of Us. London: Pan Macmillan, 221.
  13. ^ Scruton, Roger (1980). The Meaning of Conservatism. London: The Macmillan Press.
  14. ^ Goss, Maxwell (January 2006). "The Joy of Conservatism: An Interview with Roger Scruton". New Pantagruel (courtesy of orthodoxytoday.org).
  15. ^ 1 2 Edemariam, Aida (5 June 2010). "Roger Scruton: A pessimist's guide to life". The Guardian.
  16. ^ Scruton & Dooley 2016.
  17. ^ Gentle Regrets, 51; Scruton & Dooley 2016.
  18. ^ Scruton & Dooley 2016, 39.
  19. ^ Vaughan, David. "Roger Scruton and a special relationship", Radio Prague, 31 October 2010.
  20. ^ Hanley, Seán. The New Right in the New Europe: Czech Transformation and Right-wing politics, 1989–2006, Routledge, 2008, 47.
  21. ^ Day 1999, 255.
  22. ^ 1 2 Day 1999; Gentle Regrets, 142.
  23. ^ Scruton, Roger (18 בפברואר 1987). "The Day of Reckoning for the Apologists: Western collaborators with Soviet communism must be held accountable". Los Angeles Times. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Derbyshire, Jonathan (12 בספטמבר 2014). "How to be a conservative: a conversation with Roger Scruton". Prospect. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Hamilton, Andy; Zangwill, Nick (2012). Scruton's Aesthetics. London: Palgrave Macmillan; "Scruton's Aesthetics", Department of Philosophy, Durham University, 6 November 2012.
  26. ^ Bayley, Stephen (22 March 2009). "Has Britain become indifferent to beauty?. The Guardian.
  27. ^ Freeman, Samuel (21 April 2016). "The Enemies of Roger Scruton", New York Review of Books.
  28. ^ Dooley, Mark (2009). The Roger Scruton Reader. London and New York: Continuum, xii.
  29. ^ Gentle Regrets, 51.
  30. ^ Garnett & Hickson 2013, 113–114.
  31. ^ 1 2 Gentle Regrets, 40–41.
  32. ^ Gentle Regrets, 43.
  33. ^ Gentle Regrets, 42.
  34. ^ Danish Free Press Society (14 במאי 2016). "Roger Scruton's speech in Copenhagen, 14 May 2016". Free Press. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ ביקורת: "על טבע האדם" הוצאת המרכז האקדמי שלם
  36. ^ לקט ביקורות על הספר באתר אמזון (אנגלית)
  37. ^ Dooley, Mark (2009). Roger Scruton: The Philosopher on Dover Beach. London: Continuum, 12, 42.
  38. ^ Arguments for Conservatism, 142–43, 146–47, 150–53.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רוג%27ר_סקרוטון&oldid=39416797"