רמון פואנקרה

רמון פואנקרה
Raymond Poincaré

לידה	20 באוגוסט 1860 בר-לה-דוק, הקיסרות הצרפתית השנייה
פטירה	15 באוקטובר 1934 (בגיל 74) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Nubécourt
השכלה	הפקולטה למשפטים בפריז
מפלגה	הברית הרפובליקאית דמוקרטית
בן או בת זוג	הנרייט פואנקרה
נשיא צרפת 18 בפברואר 1913 – 18 בפברואר 1920 (7 שנים) → ארמאן פלייר פול דשאנל ←
ראש ממשלת צרפת 23 ביולי 1926 – 29 ביולי 1929 (3 שנים) → אדוארד הריוט אריסטיד בריאנד ←
15 בינואר 1922 – 8 ביוני 1924 (שנתיים) → אריסטיד בריאן פרדריק-פראנס-מרסל ←
21 בינואר 1912 – 21 בינואר 1913 (שנה) → ז'וזף קאיו אריסטיד בריאן ←
פרסים והוקרה
הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (19 באפריל 1920) המסדר המלכותי של השרפים (16 באפריל 1913) אביר מסדר הפיל (1914) מסדר בית המלוכה של צ'אקרי צלב הגבורה הצלב הגדול של מסדר הדרקון של אנם הצלב הגדול של המסדר המלכותי של קמבודיה עיטור מסדר העיט הלבן של פולין אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי מסדר הבשורה הקדושה עיטור אנדריי הקדוש אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס ראש מסדר לגיון הכבוד Grand Cross of the Order of Nichan el Anouar מסדר כוכב אנג'ואן אביר במסדר גיזת הזהב

רֵמון פואנקרה (בצרפתית: Raymond Poincaré;‏ 20 באוגוסט 1860 - 15 באוקטובר 1934) היה מדינאי צרפתי, נשיא צרפת בין 1913 ל-1920, וכיהן שלוש שנים כראש ממשלת צרפת.

שנותיו הראשונות

פואנקרה נולד ב-20 באוגוסט 1860 בבר-לה-דוק, שבחבל לורן. אביו היה עובד מדינה מצטיין ומטאורולוג, ואימו קתולית אדוקה. בגיל 10 סופחה עיר הולדתו לגרמניה, בעקבות סיפוח אלזס-לורן לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה. פעולה שהביאה ליחסו השלילי כלפי הקיסרות הגרמנית במהלך השנים. לאחר שירותו הצבאי בין השנים 1879–1880 הוא למד בסורבון. בשנת 1881, התקבל להיות חבר בלשכת עורכי הדין בפריז ובשנת 1882 קיבל תואר דוקטור למשפטים.

קריירה פוליטית

שר בממשלה

פואנקרה שירת במשך שנה במשרד החקלאות עד שנבחר בשנת 1887 לבית הנבחרים כנציג מז. הוא הצטיין בתחום הכלכלי ושירת בוועדות תקציב. . תחילה היה שר החינוך, האומנות והדת ולאחר מכן היה שר האוצר. בתוך ממשלת הקבינט של אלכסנדר ריבוט הפך פואנקרה לשר התעשייה האזרחית. בעזרת תומכים, פואנקרה היה שותף ראשי, בשנת 1902, לייצור המפלגה הצרפתית האיחוד הדמוקרטי הרפובליקני שהפכה, במהרה למפלגת המרכז ימין החשובה ביותר ברפובליקה השלישית. לאחר מכן בשנת 1906 למשך זמן קצר פואנקרה חזר להיות שר האוצר.

המונח "פואנקראיזם" לפי ז'ורז' קלמנסו משמעו היה צעירים פוליטיים מרכזיים שהיו מבוססים על רעיונות אבות הרפובליקה. לאחר שנת 1911 המונח שומש לתאר את הפוליטיקאים הרדיקלים האנטי גרמניים ברפובליקה. אחרי שנת 1920 משמעות המונח השתנתה בפעם השלישית הפעם משמעות המונח היה סוג מסוים של התנהלות כלכלית.

ראשות ממשלה ראשונה

זמן קצר לאחר שהפך פואנקרה לראש ממשלת צרפת בינואר 1912 הוא חיבר לממשלתו בצורה חכמה את כל אויביו הפוליטיים ובכך הבטיח את מעמדו כקובע הבלעדי של יחסי החוץ הצרפתיים בהתחלה בתור ראש ממשלה ובהמשך בתור נשיא, והוא כיוון את יחסי החוץ שלו למצב חם נגד גרמניה. פואנקרה דאג שגרמניה לא תוכל ליצור יחסי חוץ טובים עם רוסיה ובריטניה וחיזק את הצבא בכך שהוסיף לו השקעות מהבנק המדיני, הגדיל את הגיוס והורה להתחיל להכין תוכניות לגבי התקפה על גרמניה.

לאורך המשבר הבוסני והמשבר המרוקני השני פואנקרה לא הצליח לשתף פעולה עם האימפריה הרוסית, ולכן בשנת 1912 הוא חידש את חוזה החברות בין צרפת לרוסיה משנת 1894 מחוזה הגנה לחוזה התקפה לכל מקרה שעלול לקרות, אפילו ממשבר בבלקנים. באוגוסט אותה השנה כשנפגש פואנקרה עם הצאר הרוסי ניקולאי השני הוא חיזק את ההסכם בכך שחידש אותו לרמה צבאית.

פואנקרה תרם כוח צרפתי נגד השותפה של הגרמנים והאוסטרים, האימפריה הע'ותמנית, לאחר הפסד הע'ותמניים במלחמת הבלקן הראשונה. פואנקרה החשיב את המצב לניצחון מחזק של בעלות הברית ונקודת תורפה של מעצמות המרכז. פואנקרה התנגד לכל איחוד צרפתי-גרמני באומרו כי הדבר יביא לכך שפריז תהיה משנה של ברלין ובכך צרפת כבר לא תהיה מעצמה עולמית.

נשיאות

לפני המלחמה

ניצחונו של פואנקרה בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 1913 נעזר בתמיכת חוץ של 2,000,000 פרנקים מרוסיה. בתחילת 1914, פואנקרה נקלע לשערורייה כאשר הפוליטיקאי השמאלני ג'וזף קיילו איים לפרסם מכתבים המראים כי פואנקרה השתתף בשיחות חשאיות עם הוותיקן תוך שימוש בממשלת איטליה כמתווכת, מה שהיה מקומם את הדעה האנטי-דתית בצרפת.

קיילו נמנע מפרסום המסמכים לאחר שהנשיא לחץ על גאסטון קלמט, עורך עיתון לה פיגארו, שלא לפרסם מסמכים המראים כי קיילו לא היה נאמן לאשתו הראשונה, והיה מעורב בעסקאות כספיות מפוקפקות המשמעות על מדיניות חוץ פרו-גרמנית. העניין אולי היה נשאר מסודר אלמלא מאדאם קיילו השנייה, מוטרדת מכך שקלמט אולי יפרסם מכתבי אהבה שנכתבו לה בזמן שבעלה עדיין היה נשוי לקודמתה, היא הלכה למשרדו של קלמט ב-16 במרץ 1914 וירתה בו למוות. השערורייה שהתקבלה כונתה "פרשת קיילו", והיא הייתה סיפור החדשות הצרפתי הגדול במחצית הראשונה של שנת 1914, וגרמה לפואנקרה להתבדח שמעתה והלאה הוא עלול לשלוח את מאדאם פונקארה לרצוח את אויביו הפוליטיים מכיוון ששיטה זו עבדה כל כך טוב עבור קיילו.

משבר יולי ומלחמת העולם הראשונה

ב-28 ביוני 1914, פואנקרה צפה במסלול המרוצים של לונגצ'אמפס כאשר קיבל חדשות על רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו. פואנקרה היה מוקסם מהדיווח, אך המשיך לצפות במירוץ.

עיתון צרפתי ראשי המכריז בחגיגיות על ניצחונו של פואנקרה בבחירות לנשיאות.

בשנת 1913 הוכרז כי פואנקרה יבקר בסנקט פטרסבורג ביולי 1914 כדי לפגוש את הצאר ניקולאי השני. בליווי ראש הממשלה רנה ויויאני, פואנקרה נסע לרוסיה בפעם השנייה (אך לראשונה כנשיא) כדי לחזק את הברית הצרפתית-רוסית. ב-15 ביולי, שר החוץ האוסטרו-הונגרי, הרוזן לאופולד פון ברכטולד, הודיע למדינות זרות באמצעות ערוץ אחורי על כוונת אוסטריה-הונגריה להציג אולטימטום לסרביה. כשהגיע פואנקרה לסנקט פטרסבורג ב-20 ביולי, הרוסים דיווחו לו על האולטימטום האוסטרי והתמיכה הגרמנית באוסטריה.

אף על פי שראש הממשלה ויויאני היה אמור להיות אחראי על מדיניות החוץ הצרפתית, פואנקרה הבטיח לגיבוי הצבאי הצרפתי ללא תנאי למען רוסיה נגד אוסטריה-הונגריה וגרמניה. בדיוניו עם ניקולאי השני דיבר פואנקרה בגלוי על ניצחון במלחמה בסופו של דבר, ולא הימנעות ממלחמה. מאוחר יותר הוא ניסה להסתיר את תפקידו בהתפרצות הסכסוך הצבאי והכחיש שהבטיח לרוסיה דבר. פואנקרה הגיע לפריז ב-29 ביולי ובשעה 7 בבוקר ב-30 ביולי, באישורו המלא של פואנקרה, שיגר ויויאני מברק לניקולאי בו אישר כי: "באמצעי הזהירות ובצעדים ההגנתיים אליהם רוסיה מאמינה שהיא מחויבת לנקוט, היא לא צריכה להמשיך מייד בכל צעד שעשוי להציע לגרמניה עילה להתגייסות מוחלטת או חלקית של כוחותיה".

ביומנו האישי באותו יום, מתאר פואנקרה כי מטרת ההודעה לא הייתה למנוע פריצת מלחמה אלא לשלול תירוץ מגרמניה ובכך להשיג תמיכה בריטית בברית הפרנקו-רוסית. הוא אישר התגייסות רוסית. כוח מכסה צרפתי, וחמישה כוחות צבא חזקים, הוצבו בגבול גרמניה בשעה 16:55, לפי נוהל טרום ניווט רגיל. פואנקרה וויויאני דרשו להתקין את הכוח המכסה עשרה קילומטרים מהגבול, מהסיבה היחידה שצרפת תיראה חפה מפשע בעיני בריטניה.

מיד נשלח ללונדון פתק כדי לספר לבריטים על התמרון ולזכות באהדתם נגד גרמניה. ב-31 ביולי הציג השגריר הגרמני בפריז, הרוזן וילהלם פון שון, בפני ויויאני אזהרה מעין אולטימטום כי אם רוסיה לא תסיים את התגייסותה תוך שתים עשרה שעות, גרמניה תתגייס. פירושו של גיוס פירושו מלחמה. באותו יום, ראש המטה הכללי של הצבא הצרפתי, מרשל ז'וזף ז'ופר, הגיש בקשה להתגייסות כללית וטען בכזב כי גרמניה התגייסה בסתר במשך יומיים או שלושה. פואנקרה תמך בבקשתו של ז'ופר. הגיוס הכללי של צרפת נפסק בשעה 16:00 ב-1 באוגוסט.

ב-1 באוגוסט שיקר פואנקרה לפרנסיס ברטי, שגריר בריטניה בצרפת, וטען כי התגייסות רוסית נגזרה רק לאחר אוסטריה. לאחר שגרמניה הכריזה מלחמה בצרפת ב-3 באוגוסט, אמר פואנקרה: "מעולם לא התקבלה הכרזת מלחמה בסיפוק כזה". הוא הופיע בפני האספה הלאומית בשעה שלוש אחר הצהריים ב-4 באוגוסט והודיע כי צרפת מצויה כעת במלחמה ומגבשת את דוקטרינת סקרת האיגוד בה הודיע כי: "שום דבר לא ישבור את שדרת האיגוד בפני האויב." במהלך הפגישה פואנקרה וויויאני לא דיברו על התגייסות רוסיה וטענו במקום זאת כי רוסיה ניהלה משא ומתן עד תום.

המשך המלחמה

פואנקרה ונשיא ארצות הברית וודרו וילסון, 1918

פואנקרה הוטל על הצד יותר ויותר, לאחר הצטרפותו לשלטון של ז'ורז' קלמנסו כראש ממשלה בשנת 1917. הוא האמין כי שביתת הנשק ב-1918 התרחשה מוקדם מדי וכי הצבא הצרפתי היה צריך לחדור הרבה יותר עמוק לגרמניה. בוועידת השלום בפריז ב-1919, במשא ומתן על חוזה ורסאי, הוא רצה שצרפת תיאבק על הריינלנד מגרמניה כדי להעמידה תחת שליטה צבאית של בעלות הברית. מרשל פרדיננד פוש הפציר בפואנקרה להפעיל את סמכויותיו כפי שנקבעו בחוקה, ולהשתלט על משא ומתן על האמנה, בגלל חששות שקלמנסו לא משיג את מטרות צרפת. הוא לא עשה זאת, וכאשר הקבינט הצרפתי אישר את התנאים שקלמנסו השיג, שקל פינקארה להתפטר, אם כי שוב נמנע.

בשנת 1920 הסתיימה כהונתו של פואנקרה כנשיא, ושנתיים לאחר מכן שב לתפקיד ראש הממשלה.

פוליטיקה לאחר הנשיאות

ראשות ממשלה שנייה

כהונתו קמה בזכות המדיניות החזקה נגד גרמניה. מתוסכל מפני חוסר נכונותה של גרמניה לשלם פיצויים, קיווה פואנקרה לסנקציות כלכליות אנגלו-צרפתיות נגדה ב-1922 תוך התנגדות לפעולה צבאית. באפריל 1922 נבהל פואנקרה מאוד מהסכם רפאלו, תחילתו של חיבור גרמני-סובייטי לסדר הבינלאומי שהוקם על ידי חוזה ורסאי. הפריע לו שראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' לא היה שותף לנקודת המבט הצרפתית, אלא קיבל כמעט בברכה את רפאלו כסיכוי להכניס את רוסיה הסובייטית למערכת הבינלאומית.

פואנקרה האמין עד מאי 1922 שאם רפאלו לא יכול היה לשכנע את הבריטים כי גרמניה עומדת לעבור את מערכת ורסאי בכל אמצעי הכרחי, אז שום דבר לא היה יכול, ובמקרה זה צרפת פשוט תצטרך לפעול לבדה. עוד הוסיף לחששותיו של פואנקרה קמפיין התעמולה העולמי שהחל באפריל 1922 והאשים את צרפת במלחמת העולם הראשונה כאמצעי להפריך את סעיף 231 לחוזה ורסאי, ובכך יפגע בטענת הצרפתים לפיצויים. בתעמולה הגרמנית-סובייטית בשנות העשרים של המאה העשרים, הוצג משבר יולי 1914 כ"פואנקרה-לה-גררה" (מלחמתו של פואנקרה), בו הפעיל פואנקרה את התוכניות שביצע לכאורה משא ומתן עם הקיסר ניקולאי השני בשנת 1912 לצורך פירוקה של גרמניה. העיתון הצרפתי הקומוניסטי "להומניט" ניהל סיפור שער על העמוד הראשון בו האשים את פואנקרה וניקולאי השני בכך שהם היו שני הגברים שהפילו את העולם למלחמה בשנת 1914. התעמולה של פוינקרה-לה-גררה התבררה כיעילה מאוד בשנות העשרים.

לאורך האביב והקיץ של שנת 1922, המשיכו הבריטים לדחות את הצעותיו של פואנקרה לברית עם בריטניה. ניסיון של פואנקרה להתפשר עם הבריטים על הפיצויים הגרמניים נכשל בשנת 1922. בדצמבר 1922 פואנקרה התמודד עם עוינות בריטית-אמריקאית-גרמנית, ראה פחם לייצור פלדה צרפתי, וכסף לשיקום אזורי התעשייה ההרוסים מתנקזים. פואנקרה החליט עקב הפסקת העברת תשלומי הפיצויים מגרמניה לצרפת (עקב ההייפר אינפלציה בגרמניה) לכבוש את חבל הרוהר ב-11 בינואר 1923, כדי לחלץ את השילומים בעצמו. זה, לטענת ההיסטוריון סאלי מארקס, "לא היה רווחי ולא גרם להייפר-אינפלציה הגרמני, שהחל בשנת 1922 והתנפח בגלל התגובות הגרמניות לכיבוש רוהר, וגם לא להתמוטטות הפרנק ב-1924, שנבעו מהפרקטיקות הכספיות הצרפתיות ומאידוי השילומים." הרווחים, לאחר עלויות כיבוש רוהר-ריינלנד, היו כמעט 900 מיליון סימני זהב, רווח צרפתי. במהלך משבר הרוהר, פואנקרה עשה ניסיון כושל ליצור קשרים דיפלומטיים עם ברית המועצות. פואנקרה הפסיד בבחירות לראשות הממשלה הצרפתית ב-1924 נאמר כי הפסיד "יותר מהתמוטטות הפרנק והמיסוי מאשר מבידוד דיפלומטי." היסטוריונים צרפתים טוענים כי פואנקרה לא היה לאומן נקמני. למרות חילוקי דעותיו עם בריטניה, הוא רצה לשמר את הברית האנגלו-צרפתית. כאשר הורה על הכיבוש הצרפתי של עמק הרוהר בשנת 1923, מטרותיו היו מתונות. הוא לא ניסה להחיות את הבדלנות של רניש. מטרתו העיקרית הייתה זכיית הציות הגרמנית לחוזה ורסאי. השיטות הבלתי גמישות של פואנקרה ואישיותו הסמכותית הביאו לכישלון הדיפלומטיה שלו.

פואנקרה עם הנשיא אלכסנדר מילרן בשנת 1923

ראשות ממשלה שלישית

המשבר הפיננסי החזיר את פואנקרה לשלטון בשנת 1926, והוא שוב התמנה לראש הממשלה ושר האוצר עד פרישתו בשנת 1929. כראש ממשלה הוא נקט מספר מדיניות לייצוב פרנק, המכונה רטרואקטיבית "חוק הייצוב של פואנקרה". הפופולריות שלו כראש ממשלה עלתה במידה ניכרת לאחר שובו לתקן הזהב, עד כדי כך שמפלגתו זכתה בבחירות הכלליות באפריל 1928. כבר בשנת 1915, הציג רמון פואנקרה חוק דה-נטורליזציה שנוי במחלוקת, אשר הוחל על אזרחים צרפתים אשר במקורם "ממוצא אויב" שהמשיכו לשמור על לאומיותם המקורית. באמצעות חוק אחר שהתקבל בשנת 1927, הממשלה יכולה הייתה להתנכל לכל אזרח חדש שביצע מעשים בניגוד ל"אינטרס הלאומי" הצרפתי.

התפטרות ומוות

בגלל מצבו הבריאותי הלקוי, התפטר פואנקרה מראשות הממשלה ביולי 1929, וסירב לכהן כהונה נוספת כראש ממשלה. הוא נפטר בפריז ב-15 באוקטובר 1934, בגיל 74.

בן דודו היה המתמטיקאי והפיזיקאי המפורסם אנרי פואנקרה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רמון פואנקרה בוויקישיתוף

• רמון פואנקרה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• רמון פואנקרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי רמון פואנקרה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)