שושלת רוריק
.svg) | |
| מדינה |
רוסיה הצארית רוס של קייב נסיכות האליץ'-וולין נסיכות קייב נסיכות מוסקבה נסיכות ולדימיר הדוכסות הגדולה של ליטא |
|---|---|
| תארים |
הצאר של רוסיה מלך רותניה נסיך מוסקבה נסיך קייב נסיך וולדימיר באן של סלאבוניה באן של מאצ'בה |
| מייסד |
רוריק  |
| השליט האחרון | וסילי שויסקי |
| תקופת השושלת |
862–1598 (כ־736 שנים) |
| ענפים |
Shuysky |
  | |
בית רוריק או שושלת רוריק (בלארוסית: Рурыкавічы; רוסית: Рюриковичи, אוקראינית: Рюриковичі, מילולית: "בני רוריק"), היא שושלת אצולה ששלטה ברוס של קייב, בנסיכויות השונות שהתפצלו ממנה ובשנים הראשונות של רוסיה הצארית. השושלת שלטה לאורך השנים בשטחים שידועים כיום כרוסיה האירופית וחלקים מאוקראינה ובלארוס.
אין תיעוד היסטורי אמין על ראשיתה של השושלת, אך על פי המיתוס היא נוסדה על ידי רוריק בעיר נובגורוד, בשנת 862. השושלת התפצלה לענפים שונים במהלך המאות 11-12, כאשר הענף של שליטי נסיכות מוסקבה, גבר על הענפים אחרים והניח את היסודות לרוסיה המודרנית. שלטון השושלת נמשך יותר שבע מאות שנה, עד 1598, בנוסף לשלטונו הקצר של וסילי שויסקי בשנים 1610-1612.
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתה של השושלת מתואר בצורה אגדתית בסיפור המכונה "הקריאה לורנגים", שנשמר בכתבי יד שונים של הכרוניקות הרוסיות הישנות. לפי סיפור זה, השבטים הסלאביים והפיניים בצפון נכבשו על ידי הורנגים מסקנדינביה אך מרדו וגירשו אותם. כיוון שהתוצאה היתה סכסוכים פנימיים בלתי נגמרים, הם פנו מיוזמתם לורנגים והזמינו את רוריק ושני אחיו לחזור ולשלוט עליהם על מנת להשליט סדר. שני האחים מתו ורוריק נשאר שליט יחיד.[1]
כיום מטילים ספק בכך שאכן היתה הזמנה כזו, ואפילו האם רוריק הוא דמות היסטורית אמיתית או יציר אגדה. רוריק אינו נזכר ברשימות שושלתיות של "הנסיכים הגדולים" של קייב, ורק במאה ה-16 נטען לראשונה במפורש שהוא ייסד שושלת. המלך הודאי הראשון בשושלת הוא איגור, בנו של רוריק לפי האגדה, ששלט ברוס של קייב לאחר תקופת ביניים בהנהגת אולג.
מוצאה של השושלת שנוי במחלוקת, כאשר הגרסאות נחלקות בין מוצא מדנמרק על פי ההיפותזה הנורמניסטית לבין מוצא סלאבי מערבי מאזור מזרח גרמניה על פי ההיפותיזה האובודריטית. לפי הצעה נוספת, מייסד השושלת היה פיני שהגיע ככל הנראה משוודיה, גרסה זאת צברה פופולריות בעיקר פרויקט חקר הדנ"א של שושלת רוריק שנערך לאחרונה.
היסטוריה של השושלת
[עריכת קוד מקור | עריכה]איגור וצאצאיו הרחיבו את שטח שלטונם וניסו לגבש את השבטים הסלאביים השונים לישות אחת. נראה כי התפיסה היתה ששטחי רוס שייכים לכלל המשפחה, וזו מונהגת בידי בכיר הנסיכים, שמקבל את התואר "הנסיך הגדול של קייב". שיטה זו גרמה לסכסוכי ירושה רבים, כמעט בכל דור.[2]
נכדו של איגור, ולדימיר הראשון, הצליח לגבש שלטון מרכזי חזק יחסית, וקיבל את הנצרות האורתודוקסית כדת המדינה. תקופת שלטונו ושלטון בנו יארוסלאב החכם היתה תור הזהב של קייב, והם הרחיבו את שטחי שלטונם. אחרי מותו של ירוסלאב, הנסיכים השונים קיבלו עצמאות רבה יותר, במיוחד כשנוצרו ענפים שאיבדו את זכותם להתמודד על הנהגת השושלת. הנסיכים המתחרים על ההנהגה, עברו בדרך כלל מנסיכות אחת לנסיכות חשובה ממנה, כאשר מישהו מהנסיכים מת או זכה בנסיכות קייב, וכך הנסיכויות לא עברו בירושה. ענפים שהפסידו במאבק ההנהגה, לעומת זאת, נותרו באותה נסיכות והורישו אותה לבניהם. ככל שזה התמשך, כך קיבלו נסיכויות אלו עצמאות רבה יותר ומאמצע המאה ה-11 והלאה החלו להתפצל ענפים עצמאיים[3]:
- "בני איזיאסלאב", שליטי נסיכות פולאצק, היו הראשונים שהתנתקו ממאבק ההנהגה, וצברו עצמאות בנסיכות שלהם.
- "בני סוויאטוסלאב", שליטי נסיכות צ'רניגוב, פיתחו מרכז כח עצמאי בסוף המאה ה-11. מאמצע המאה ה-12, תת הענף של "בני אולג" התחרה על השלטון בקייב. במאה ה-14 הם איבדו את השלטון כאשר נכבשו בידי דוכסות ליטא.
אחרי שלטונו של ולדימיר השני, שושלתו התפצלה לשלושה ענפים שהתחרו על השלטון בקייב:
- "בני יורי", שליטי נסיכות ולדימיר-סוזדל. בנו של יורי, אנדרי בוגולובסקי, כבש את קייב אך החליט להשאיר את בירתו בולדימיר, ובכך סימן את סיום תקופת ההגמוניה של קייב בשטחי רוס. מעתה ולדימיר היא "הנסיכות הגדולה" של רוס.
- "בני רוסטיסלאב", שליטי נסיכות סמולנסק.
- "בני איזיאסלאב", שליטי נסיכות האליץ'-וולין.
ב-1243 רוב הנסיכויות הרוסיות נכבשו על ידי המונגולים, והחאן היה זה שאישר את מינויים של הנסיכים. באמצע המאה ה-13 צמחה נסיכות מוסקבה, שהלכה והתחזקה לאורך המאה ה-14 והלאה, כשהיא כובשת בהדרגה את שטחי הנסיכויות הצפון-מזרחיות האחרות, והופכת לנסיכות החזקה ביותר. ב-1480 השתחררה נסיכות מוסקבה מעול המונגולים, ובימיו של איוואן האיום השלימה את כיבוש כל הנסיכויות שיהפכו לרוסיה המאוחדת.
בנו אל איוואן, פיודור הראשון, היה הצאר הראשון של רוסיה והשליט האחרון מהענף המוסקבאי של בית רוריק. אחריו שלט וסילי שויסקי מענף אחר של "בני יורי", בשנים 1610–1612. לאחר מותו של שויסקי נבחר מיכאיל רומנוב לצאר של רוסיה ויסד את שושלת רומנוב.
אצולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבית רוריק יצאו משפחות אצולה רבות, חלקן מתקיימות גם בימינו. הידועות שבהן: אובולנסקי, אוסטרוגסקי, בורובסקי, בריאטינסקי, וולקונסקי, שויסקי, דולגורוקוב, גורצ'קוב, איזמאילוב, מסלסקי, פוזינה, בולגקוב, גגרין, שחובסקוי.
קשרים עם בתי מלוכה אחרים באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שליטי אירופה בימי הביניים נהגו לחזק כל ברית פוליטית על ידי נישואי ילדיהם. בשיטה זו השתמשו גם נסיכי בית רוריק. אנה בתו של ירוסלב החכם נישאה למלך צרפת אנרי הראשון והייתה אמו של פיליפ הראשון, בתו האחרת, אנסטסיה, נישאה למלך הונגריה אנדרש הראשון. בתו של לב מגליציה נישאה למלך פולין מבית פיאסט.
| שליטי רוסיה |
|---|
| נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית |
| איוואן הרביעי "האיום" | פיודור הראשון | בוריס גודונוב | פיודור השני | דמיטרי הכוזב הראשון | דמיטרי הכוזב השני | וסילי שויסקי | מיכאיל הראשון | אלכסיי הראשון | פיודור השלישי | איוואן החמישי | פיוטר הראשון "הגדול" |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שושלת רוריק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Cross, Samuel Hazzard; Sherbowitz-Wetzor, Olgerd P. (1953). The Russian Primary Chronicle, Laurentian Text. Translated and edited. Cambridge, Massachusetts: The Mediaeval Academy of America. p. 38-39
- ^ Martin, Janet (1995). Medieval Russia, 980–1584. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 21-22.
- ^ Martin, Janet (2004) [1995]. Medieval Russia: 980–1584. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 35-41