שעוות אוזניים
 | |
| שיוך |
הפרשות, portion of solid body substance, ישות אנטומית מסוימת  |
|---|---|
| היווצרות |
בלוטת חלב |
| מזהים | |
| FMA |
79869 |
| קוד MeSH |
A12.200.147 |
| מזהה MeSH |
D002571 |
| מערכת השפה הרפואית המאוחדת |
C0740486 |
  | |
שעוות אוזניים, או בשמה הרפואי צֶרוּמֶן (cerumen), מיוצרת בשליש הדרך של תעלת האוזן החיצונית על ידי בלוטות הפרשה שונות. תפקידה להגן על העור העדין בחלקה הפנימי של האוזן.
היווצרות השעווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האוזן החיצונית כוללת את האפרכסת, תעלת השמע החיצונית ועור התוף. לתעלת השמע החיצונית צורה דמוית שעון חול, כך שהיא צרה יותר באמצעה. העור בחלק החיצוני של התעלה מכיל בלוטות שמפרישות שעווה. בלוטות אלו הן למעשה בלוטות זיעה הנקראות אפוקריניות. בלוטות אלו נמצאות באזורי בית השחי, האוזניים, הפטמות, הטבור ואזור איבר המין. בשונה מהבלוטות האקריניות, אין תפקידן לווסת את חום הגוף, אלא מפרישות נוזל דביק, עשיר במרכיבים אורגניים ושונה בהרכבו מהזיעה המופרשת בבלוטות הזעה האקריניות.
מרכיבים ומאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השעווה כוללת 4 מרכיבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קשקשי קרטין של תאים מתים הנושרים מהשכבה החיצונית של העור.
- חומר דמוי שעווה בשם צרומן, המופק מבלוטות הזיעה.
- חומר שמנוני הנקרא סבום, המופק בבלוטות החלב.
- מרכיבים נוספים, כגון אבק, לכלוך, או תכשירים קוסמטים בשימוש האדם.
מחקרים מלמדים כי לשעווה תכונות אנטיבקטריאליות, והיא פוגעת ביכולות ההישרדות של חיידקים ופטריות רבים, וביניהם: המופוליס אינפלואנזה, סטאפילוקוקוס אואורקוס ואי קולי. השעווה אף מעכבת את צמיחת הפטרייה אוטומיקוזיס, חובבת האוזניים.
השעווה היא צמיגה ודביקה, על מנת שתוכל לספוח אליה חיידקים, לכלוך וגופיפים אחרים אשר עלולים להזיק לאוזן. בנוסף, השעווה דוחה מים.
סוגי השעווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השעווה נחלקת לשני סוגים, שעווה לחה ושעווה יבשה.
שעווה לחה – שעווה זו נפוצה יותר בקרב לבנים ואפריקאים. שעווה זו בעלת צבע חום בהיר-כהה, והיא דביקה. לשעווה הלחה יש שתי וריאציות: שעווה קשה וסמיכה, הנפוצה אצל מבוגרים ונוטה להידחס ולהיכלא בתעלת האוזן, ושעווה רטובה שהיא רכה, לחה ודביקה, והיא נפוצה יותר אצל ילדים.
שעווה יבשה - שעווה זו נפוצה יותר אצל אסיאתים וילידים אמריקאים. שעווה זו היא אפורה או כהה, ומתפוררת.
סוג השעווה נקבע גנטית. תכונה זו נקבעת על ידי גן יחיד. האלל לשעווה יבשה רציסיבי, ונבדל מהאלל לשעווה לחה בחומצת גרעין אחת. מחקרים מלמדים כי שעווה יבשה קשורה בבלוטות אפוקריניות פחות מפותחות.
במחקרים שונים[1] התברר כי רצף ה-DNA שקובע את סוג השעווה עבור האדם משפיע גם על ריח הזיעה המופרשת בגוף האנושי. נמצא קשר בין הסוג הלח של השעווה ובין ריח זיעה חזק יותר. אמנם לא יודעים מה הסיבה לכך, אך חוקרים שיערו שאצל אנשים בעלי שעוות אוזניים מסוג יבש, בלוטות הזיעה מפיקות פחות מזון לחיידקים ולכן הם פחות פעילים בהן - מה שמפחית את חוזקו של ריח הזיעה[2].
תפקיד השעווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפקיד השעווה הוא הגנה על האוזן. השעווה נוצרת בשליש הדרך של תעלת האוזן, ותפקידה לנוע מנקודת היצירה לעבר האפרכסת החיצונית ותוך כדי כך לאסוף לכלוך, אבק, חיידקים ומזיקים אחרים. זאת, על מנת להרחיק את כל אלה מהאוזן התיכונה והפנימית, המהוות חלק פנימי של הגוף ולפיכך רגישות הרבה יותר לזיהומים. זו הסיבה מדוע השעווה כה דביקה וצמיגה.
הצטברות שעווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצטברות שעווה היא למעשה תופעה בה שעוות האוזן נכלאת בתעלת האוזן, וגורמת לחסימה חלקית או מלאה שלה. הסיבות לתופעה זו הן ייצור מוגבר של שעווה – דבר הנובע מנטייה מולדת של כל אדם, ניקוי אוזניים לא נכון ושימוש במכשירי שמיעה הגורמים לדחיפת השעווה לכיוון התעלה. תופעה זו עלולה לגרום לירידה חלקית בשמיעה, כאב, הרגשת אטימות וכבדות באוזן ואף שמיעת רעשים לא רצונית.
הטיפול בהצטברות שעווה באוזן הוא על ידי הזרמת מים בלחץ גבוה לשם שחרור השעווה שהצטברה. טיפול זה נעשה על ידי רופא אף אוזן גרון, או במרפאת אחיות.
ניתן לטפל בצורה עצמאית בדרכים כמו טפטוף טיפות שמן זית ועוד.
ככלל, על מנת למנוע תופעה זו יש להיזהר מהכנסת מנקי אוזניים וכדומה לאוזן. ניקוי האוזן נעשה בצורת ניקוי חיצוני עם בד לח – מגבת, וכדומה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איתי גל, איך נפטרים מהשעווה באוזן?, באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ John H. McDonald, Myths of Human Genetics, University of Delaware, 2013
- ^ ד"ר אורי פלביץ', הטו אוזן!, באתר מדע גדול, בקטנה, 08 בדצמבר 2019