שרה סוניה דיסקין
 | |
| לידה |
1816 ברסט, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
10 באוקטובר 1906 (בגיל 90 בערך) |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
| מקום מגורים |
ירושלים |
| בן או בת זוג |
משה יהושע יהודה לייב דיסקין |
  | |
שרה סוניה דיסקין (תקע"ז, 1816 - כ בתשרי ה'תרס"ז, 10 באוקטובר 1906; הייתה ידועה ומוכרת כ"רבנית מבריסק") הייתה דמות משמעותית בקהילה האשכנזית בירושלים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרה-סוניה היא בתו של רבי צבי הירש רטנר, נכדת רבי אלעזר לנדא.[1] בת למשפחה מיוחסת וצאצאית לגדולי תורה. משפחתה הייתה אמידה ובעלת אמצעים.
נישואיה הראשונים של שרה-סוניה היו לאליהו זלמן הלפרין (אביו של מיכאל הלפרן),[2] איש עתיר נכסים, ממנו קיבלה ממון רב בעת הגירושים.[2] לאחר מכן הייתה אשתו השנייה של משה יהושע יהודה לייב דיסקין, שכיהן כרב בבריסק. היא נישאה לרב דיסקין בהיותה בת ארבעים, והייתה נשואה לו 42 שנים.[3] לנישואים אלה, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים.
נישואיה של שרה-סוניה לרב דיסקין ואישיותה הבולטת מוזכרים בספרו של ש"י עגנון, "תמול שלשום", ומובאים מפי מספר אלמוני, במסגרת שיחות בין יהודים הנוסעים ברכבת מיפו לירושלים:[4]
התחיל הוא מספר, מה ראה הרב מבריסק שנשא את סוניה? אלא מעשה שהיה כך היה. לאחר שנתגרשה מבעלה הראשון, באו מכל גדולי המדינה לישא אותה, והיא דחתה את כולם. אותו פרק נתאלמן הרב מבריסק. שיגרה אצלו שדכן, ושני שדכנים ושלשה שדכנים, ולא עלה בידם כלום. עמדה ונסעה אצלו לבריסק. לא נתן לה אותו צדיק ליכנס אצלו. אמרה למקורביו: "לכו ואמרו לרבכם שיש לי לומר לו דבר אחד, וכשישמע אותו דבר מיד ישנה דעתו". הכיר הרב שאין כאן סתם דיבורים וציוה להכניסה. אמרה לו: "כשהייתי תינוקת הייתי חביבה על זקני ר' יוסף יאמפלא חתנו של ה"נודע ביהודה". פעם אחת הושיבני על ברכיו והניח שתי ידיו על ראשי וברכני שאנשא לגאון הדור. ומעתה שהרב מבריסק הוא גאון הדור, ראוי לו שישא אותי כדי שתתקיים ברכתו של אותו צדיק". אמר לה הרב מבריסק: "שמעתי עליך שאין את בת בנים". אמרה לו: "דבר זה אינו תלוי בי". לא היו ימים מרובים עד שנשא אותה. וכיוון שהזכירו את הרבנית מבריסק התחילו מספרים בגדולתה, שבימיה לא הרים אדם את ראשו, ואפילו רבנים וגאונים חרדו מפניה, ואין צריך לומר הרב מבריסק, שקיים בעצמו, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.
בני הזוג דיסקין עזבו את בריסק וגרו זמן מה בפריז. הם עלו לירושלים בחודש אב תרל"ו.[5]
עם הגיעם לירושלים, הם רכשו מתחם, אשר לימים נקרא "חצר דיסקין" - מתחם יהודי ברחוב הסאריה, סמוך לשוק הכותנה ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים. הם רכשו מבנה בן שלוש קומות ועברו להתגורר בקומה העליונה שבו.[6] הם משכו אליהם גורמים קיצוניים קנאים, וחצרו של הרב נחשבה למרכז הדתי-קיצוני בירושלים.
באמצעות כספי הנדוניה שהביאה איתה לנישואיה השניים, הקימה שרה סוניה עם בעלה בשנת 1880 את "בית היתומים דיסקין", ואת ישיבת אהל משה.
לזוג דיסקין לא היו ילדים.
לדמותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרבנית שרה סוניה דיסקין הטביעה חותמה על אירועים בישוב הישן בירושלים של סוף המאה ה-19. היא לא השאירה חותם כתוב וחתום על דרשות או כרוזים, אך מעדויות שונות ניתן להבין שהיא הייתה המושכת בחוטים והמשפיעה על פעולותיו של בעלה הרב דיסקין.[7] בעיניהם של כותבי תולדות חייו של בעלה, ישנה התייחסות אל דמותה של הרבנית. ישנם כותבים המעמידים אותה לצדו של הרב: שמירה על הלכות הבית ושמירה על בריאותו של בעלה.[8] היא סייעה לו בפתרון שאלות "שלום בית" והרבתה במתן תרומות:[9]
נדיבות לבבה אין לשער וכל היום הייתה מחלקת נדבות לאיש לפי ערכו ובסבר פנים יפות, והיא בעצמה חיה חיי צער.
מנגד, יש האומרים שהיא הייתה הקיצונית מביניהם, וכך השפיעה וקבעה את דעותיו של הרב:[2]
ואשתו (סוניה הרבנית מבריסק" קראו לה בירושלים) ניהלה במרץ ובחכמה את ה"מדיניות" של "חצרו", לא הגיעו הדברים לידי קרע, או מחלוקת גלויה, והיד. מקובל בירושלים, שהרב דיסקין הוא בעל סמכות גבוהה, אם כי בלתי רשמית.
יש שטענו כי החמירה מאוד בהלכה ובקיום המצוות ודרשה זאת גם מתלמידי הרב - לבשה ציצית לפני פסח והלבישה את החתול בגרביים שמא יעביר ברגליו חמץ ממקום למקום.[10]
על דמותה ניתן ללמוד גם מתוך דברים שנכתבו עליה אחרי פטירתה:[9]
היא הלכה בלא בנים ולא נשאר אחריה פה לא קרוב ולא גואל. עיזבונה היה רק ששים פרנק אשר נמסרו לחברא קדישא, כי כל אשר לה חילקה בחייה. יושבי ירושלים ידעו להוקירה ולחלוק לה כבוד אחרון. אלפי אנשים נהרו אחר מיטתה אבל לא הספידוה מפני המועד.
נחמה אריאל תרגמה לעברית את הפרסום שנכתב ביידיש בשם "א-חוצפה דיא בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם",[11] כרוז משנת תרנ"ו נגד הרבנית מבריסק, בו ניתן לחוש את השינאה אליה:
...לא רבנית, ירושלים עיר הקודש היא יותר מדי קדושה בשבילך...אנחנו מתרים בך, אם לא תגרשי מפנייך את השקצים שלא יותר טובים ממך, אם לא תפסיקי להחריב את ירושלים שהיא מושמצת בכל העולם בגלל הסקנדלים שלך, אנחנו נאלץ לפרסם את קורות חייך בכדי שכל העולם יכיר אותך ...ואזי כל העולם ידע איך התורה הקדושה נרמסת על ידי...רגלייך.
— נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין- הרבנית מבריסק, עמ' 46-47
ש"י עגנון הזכיר אותה בספרו תמול שלשום, בפרק המתאר את מעורבותם של כלבים, אבותיו וקרוביו של הכלב בלק, בחיי הירושלמים ובמחלוקותיהם:[12]
....כיוצא בהם בימים ששלטה הרבנית מבריסק, עליה השלום, סייעו אותה כמה מקרוביו של בלק במלחמתה שקשרה על המשכילים.
מעורבותה בחיי הקהילה בירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המאבק על החינוך
- בשנת תרל"ה הציע משה מונטיפיורי להעמיד מורה לערבית לתלמידי תלמוד תורה "עץ החיים". אלא שהרב דיסקין ורעייתו עם חבורת הקנאים שהקיפה אותם התנגדו לרעיון. יצא כרוז חרם מבית הרב בשם "אלות הברית". הכסף הוחזר למונטיפיורי והתוכנית ללמד ערבית ועוד "חכמות חיצוניות" נכשלה. הרב מבריסק קידש מלחמה על ההשכלה ועל הניסיונות להחדיר אותה למערכת החינוך בירושלים. יהושע ילין תולה את האחריות על החרמות ברבנית ובאנשיה - אנשי החצר של הרב.[13]
- בית היתומים
- בית היתומים דיסקין הוקם על ידי בני הזוג דיסקין מכספי הנדוניה של הרבנית. הוא הוקם כמוסד מתחרה לבית היתומים אשר היה קיים כבר בירושלים. מטרתו של הרב בהקמת בית היתומים הייתה "לכלכל כל היתומים העזובים מאב ואם באכילה, שתייה, הלבשה והנעלה...להדריכם ולחנכם לתורה ועבודת ה'.[14] בית היתומים המשיך לפעול גם לאחר פטירת הרב, למרות מצבו הכלכלי הקשה, בזכותה של הרבנית אשר חלקה באחזקתו היה גדול.
- כולל אמריקה
- יהודים ממזרח אירופה אשר היגרו לארצות הברית ואחר כך עלו לירושלים, רצו להקים בה כולל מיוחד להם בשם "תפארת ירושלים". הרב דיסקין תמך בהקמת הכולל. מתנגדיו של הרב קושרים את הסכמתו להקמת הכולל באמביציות ההשתלטות של אשתו, כפי שנאמר בעיתון "המגיד":
אשה אחת יש בירושלים, אשת הרב מבריסק, אשר תשעה קבין של גאווה ואהבת השררה נפלו לה לחבל, היא חותרת בסתר תחת רגלי מנהלי הכולל הראשי, ובתחבולות היא עושה מלחמה אתם... אחת מתחבולותיה המסכנות הוא יסוד כולל אמריקה...
— חרבן ירושלים בידי אישה, המגיד לישראל 6, עמ' 108, תרנ"ז
אישיותה של הרבנית תוארה כנמרצת ומשכילה ובעלת כושר ארגון.[15] היא הייתה מעורבת ופעילה במוקד האירועים בירושלים בתקופתה. בעלה, הרב דיסקין, היה ספון בביתו על לימוד התורה ומנותק פיזית מהאירועים ברחוב הירושלמי. אשתו, הרבנית, סיפקה לו את המידע אודות הלך הרוחות ושמשה כתובת למעריציו של הרב ולקיצוניים שהתנגדו לקביעות של ההנהגה הממוסדת. יש האומרים שמי שקבע והחליט הוא הרב, והוא שהפעיל אותה, כי ידע שניתן לסמוך על כושר הביצוע שלה. מאידך טענו נגדה בעלי הטורים בעיתונות שהיא המושלת בכיפה והשולטת, המסיתה את בעלה ומספקת לו מידע מסולף.[16]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרקים בתולדות היישוב הישן: קובץ ממאמרי א. ר. מלאכי, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"א
- נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין, הרבנית מבריסק; בתוך: טללי אורות ב', תש"ן, עמ' 41–64
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בית היתומים בחצר דיסקין, באתר jerusalem-old-city
- מוזיאון מגדל דוד, סיור בעקבות הרבנית שרה סוניה דיסקין (אורכב 08.11.2019 בארכיון Wayback Machine)
- א חוצפה ביידיש
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף שיינברגר, עמ' אש: תולדות חייו של הרב יהושע לייב דיסקין, ירושלים תשי"ד, עמ' ל"ב
- ^ 1 2 3 דוד תדהר (עורך), "הרב משה יהושע יהודה ליב דיסקין ("הרב מבריסק")", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 565
- ^ על פי פנחס גרייבסקי
- ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 370-371
- ^ הצלת הגאון רי"ל דיסקין מבית הסוהר. בתוך: הראשון לשושלת בריסק, ירושלים: מכון ירושלים, מהדורה שנייה מתוקנת, תשס"ד, באתר אוצר החכמה. רבי יוסף דובר הלוי סולובייצ'יק, מאת הרב חיים קרלינסקי, עמ' 267
- ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 209-210
- ^ נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט, עמ' 41-42
- ^ מנחם מנדל גרליץ, מרא דארעא ישראל, כרך א', ירושלים, תשמ"ה, עמ' ל"ג. יוסף שיינברגר, עמוד האש, עמ' ק"ג
- ^ 1 2 לזנסקי, פטירת הצדקנית
- ^ בנימין קלוגר, - "א-חוצפה דיא בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם", מן המקור כרך ג' ירושלים, תשמ"א, עמ' 46
- ^ [1] א-חוצפה פשקוויל ביידיש
- ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 360
- ^ יהושע ילין: זכרונות לבן ירושלים. תורת הקנאות. ירושלים, תקציר תקע"ה, עמ' 138
- ^ אורנשטיים יעקב:אלון בכוח, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרנ"ט
- ^ הרבנית שרה סוניה מבריסק באתר HebrewBooks
- ^ ירושלים של תמול, כתבי דוד ילין א', ירושלים תשל"ב, עמ' 208