תחנת החלל מיר
 | |
 | |
| NSSDC | 1986-017A |
|---|---|
| צוות | 3 |
| שיגור | 20 בפברואר 1986–23 בפברואר 1996 |
| משגר |
פרוטון-K  |
| חדירה לאטמוספירה | 23 במרץ 2001 |
| מסה | 129,700±1 קילוגרם |
| אורך | 19±1 מטר |
| רוחב | 31±1 מטר |
| גובה | 27.5±0.1 מטר |
| נפח מדוחס | 350 מ"ק |
| לחץ אטמוספירי | 101.3 קילו-פסקל |
| פריגיאה | 354 ק"מ |
| אפוגיאה | 374 ק"מ |
| נטיית מסלול | 51.6±0.1 מעלה |
| מהירות מסלולית | 27,700 קמ"ש |
| זמן הקפה | 91.9 דקות |
| הקפות ליום | 15.7 |
| ימים במסלול | 5,510 |
| ימים מאוישים | 4,592 |
| מספר הקפות | 86,331 |
  | |
מיר (רוסית: Мир, שמשמעו "תבל" וגם "שלום") הייתה תחנת חלל של ברית המועצות (ומאוחר יותר של רוסיה), שחגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בין השנים 1986 ל־2001. מיר הייתה תחנת המחקר הראשונה בחלל שהייתה מאוכלסת באופן קבוע תקופה ארוכה. באמצעות מספר שיתופי פעולה בינלאומיים, היא הפכה לנגישה עבור קוסמונאוטים ואסטרונאוטים של מדינות רבות. במהלך פעילותה ביקרו בה 104 חוקרים מ־12 מדינות. מיר הורכבה במסלול על ידי מספר מודולים ששוגרו בנפרד החל מ־19 בפברואר 1986 עד 1996. התחנה שהתה במסלול עד אשר הוסטה בהנחיה מרחוק למסלול שהוביל להתרסקותה על פני כדור הארץ ב־23 במרץ 2001.
ממדי התחנה הכוללים היו: אורך 19 מטר, רוחב 31 מטר וגובה 27.5 מטר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכנון התחנה החל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. בשנת 1984 העבודות למעשה הוקפאו והמאמץ הופנה לקידום תוכנית מעבורת החלל בוראן. בלחץ גריגורי רומנוב העבודות חודשו במטרה לשגר את התחנה לקראת ועידת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשנת 1986[1].
מיר הייתה מבוססת על סדרת תחנות החלל סאליוט ששוגרו לפניה על ידי ברית המועצות. היא קיבלה שירות בעיקר מחלליות סויוז רוסיות מאוישות ומחלליות משא מסוג פרוגרס. תוכנן שהיא תהיה היעד לטיסות של מעבורת החלל בוראן, שננטשה מאוחר יותר. ארצות הברית תכננה לבנות את תחנת החלל פרידום כמקבילה למיר. לאחר תום המלחמה הקרה שולבו יכולות תחנת החלל מיר של רוסיה ומעבורות החלל האמריקניות. מיר סיפקה מעבדה מדעית גדולה וראויה למגורים בחלל ומעבורות החלל סיפקו משלוחים והרחבה זמנית של אזורי חיים ועבודה, ובכך יצרו את החללית הגדולה בהיסטוריה עם מסה משולבת של 250 טון. מעבורות החלל האמריקניות השתמשו בצווארון עגינה שתוכנן במקור עבור מעבורת החלל הסובייטית בוראן.
הקוסמונאוט סרגיי קריקאליוב טס לראשונה למיר ב-26 בנובמבר 1988 ושהה בתחנת החלל עד 27 באפריל 1989, כשהוא יוצא פעמים אחדות למשימות מחוץ לה. קריקאליוב שוגר שוב אל מיר ב-1991 ונשאר שם 311 יום, 20 שעות ודקה אחת. שהותו התארכה, מאחר שבמהלכה התפרקה ברית המועצות ורשויות החלל התקשו להשיג הסכמה ומימון להחזרתו הביתה. כשהוחזר לבסוף במרץ 1992 היה חלש מכדי ללכת בכוחות עצמו, סבל מבריחת סידן מהעצמות ונזקק לתקופה ממושכת של החלמה ושיקום[2].
בשנת 1997, בעקבות פרשת הסיליקון בחלב, השקיעה חברת תנובה כחצי מיליון דולר בהפקת פרסומת לחלב עמיד, שצולמה בתחנת החלל מיר. זה הייתה הפעם הראשונה מעולם שפרסומת צולמה בחלל[3].
מבפנים נראתה המיר כמבוך מכווץ המלא בצינורות, כבלים ומכשירים מדעיים - וחפצים של חיי היומיום, כגון תמונות, ציורי ילדים, ספרים וגיטרה. בדרך כלל אכלסה מיר שלושה אנשי צוות[4], אך לעיתים שהו בה עד שישה אנשים למשך חודש. למעט שתי תקופות, הייתה מיר מאוכלסת באופן רציף עד אוגוסט 1999. ביולי 1998, החליטה ממשלת רוסיה להפיל את התחנה לכדור הארץ באופן מבוקר, לפני שתאבד את השליטה עליה. ב-27 בדצמבר 2000 איבד מרכז השליטה את הקשר עם התחנה ל-24 שעות והיה חשש שהיא תשוב לכדור הארץ באופן לא מבוקר, ובכך להוביל לתוצאות הרסניות אם שרידי התחנה היו נופלים באזורים מאוכלסים[5].
מסעה בן חמש עשרה השנים של תחנת החלל הרוסית הסתיים ב־23 במרץ 2001, כשמיר נכנסה לאטמוספירה של כדור הארץ קרוב לפיג'י והתרסקה בדרום האוקיינוס השקט. מומחים רוסים תכננו את ההתרסקות המבוקרת במשך חודשים, ביצעו מספר סימולציות למציאת המיקום האופטימלי להתרסקות. רוסיה רכשה חבילת ביטוח בסכום של 200 מיליון דולר, לכיסוי נזקים במקרה של פגיעה ברכוש בקרקע[6]. קרוב לתום חייה היו תוכניות שונות לרכישתה על ידי גורמים מסחריים, כמו תאגיד החלל מירקורפ, כדי לשמש כאולפן הטלוויזיה/הסרטים הראשון במסלול בחלל, או לתיירות חלל, אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל.
חלקי התחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| יחידה | תאריך שיגור | משגר | תאריך עגינה | מסה
(קילוגרם) |
משימה | תכלית | היחידה | |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| בודדת | במערך התחנה | |||||||
| רכיב הליבה | 19 בפברואר 1986 | פרוטון | – | 20,100 | – | מקום מגורים ובקרה על התחנה, הרכיב שאליו התחברו שאר הרכיבים | 
|
|
| Kvant-1 | 31 במרץ 1987 | פרוטון | 9 באפריל 1987 | 10,000 | סויוז TM-2 | מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות | 
|
|
| Kvant-2 | 26 בנובמבר 1989 | פרוטון | 6 בדצמבר 1989 | 19,640 | סויוז TM-8 | מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות | 
|
|
| Kristall | 31 במאי 1990 | פרוטון | 10 ביוני 1990 | 19,640 | סויוז TM-9 | הרחבת היכולות המדעיות של התחנה | 
|
|
| Spektr | 20 במאי 1995 | פרוטון | 1 ביוני 1995 | 19,640 | סויוז TM-21 | מרחב עבודה ומגורים לאסטרונאוטים אמריקאים | 
|
|
| יחידת העגינה | 12 בנובמבר 1995 | מעבורת החלל אטלנטיס (STS-74) | 15 בנובמבר 1995 | 6,134 | סויוז TM-22 | מקום עגינה בטוח ויציב למעבורות החלל | 
|
|
| Priroda | 23 באפריל 1996 | פרוטון | 26 באפריל 1996 | 19,000 | סויוז TM-23 | ציוד לחישה מרחוק | 
|
|
צוותי התחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתב נטוי - מפקד צוות
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רן לוי, תחנת החלל מיר, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)- מקבץ ידיעות על תחנת החלל מיר, באתר "הידען"
- איתי נבו, התאונה המסוכנת בחלל, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 25 ביוני 2017
- http://www.russianspaceweb.com/mir.html
- https://web.archive.org/web/20100108043835/http://www.astronautix.com/craft/mirodule.htm
- דוח סיום שלבב ראשון
- Soviet Space Stations as Analogs - NASA report
- תחנת החלל מיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ «Мир» забыть невозможно, как первую женщину», Газета.Ru (ברוסית)
- ^ אלי שווידלר, סיכום העשור | שכחו את סרגיי קריקאלב בתחנת החלל "מיר", באתר הארץ, 24 בדצמבר 2009
- ^ ורד שרון-ריבלין, תנובה השקיעה כחצי מיליון דולר בהפקת סירטון החלב בחללית "מיר", באתר גלובס, 24 באוגוסט 1997
- ^ איתי נבו, התאונה המסוכנת בחלל, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 25 ביוני 2017
- ^ לאחר הפסקה בת 24 שעות חודש הקשר עם תחנת החלל מיר (27/12/2000), באתר הארץ, 18 במרץ 2001
- ^ תמרה טראובמן, תחנת החלל מיר התרסקה באוקיינוס ללא תקלות, באתר הארץ, 24 במרץ 2001
