חשמונאים

בית חשמונאי
	שבר קערת קירטון מהתקופה החשמונאית ועליו הכיתוב "הרקנוס" התגלה בחניון גבעתי בירושלים השבר התגלה ב-2015
מדינה	ממלכת החשמונאים
בית האב	בית יהויריב
תארים	נשיא היהודים, הכהן הגדול, מלך יהודה
מייסד	מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס)
השליט האחרון	אנטיגונוס השני (כמלך); אריסטובולוס השלישי (ככהן גדול)
תקופת השושלת	152 לפנה"ס - יונתן: שליט חסות וכהן גדול; 140 לפנה"ס - שמעון: נשיא, מצביא וכהן גדול – 37 לפנה"ס
אתניות	יהודית
ענפים	בית הורדוס

ערך זה עוסק בחשמונאים, צאצאי מתתיהו הכהן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חשמונאים (פירושונים).

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס, ועל שמה נקרא התת־תקופה: תקופת החשמונאים (או בית חשמונאי). הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

מוצא ורקע היסטורי

ערך מורחב – מרד החשמונאים

בתקופת שיבת ציון הייתה ארץ ישראל חלק מן האימפריה הפרסית עד שנכבשה בידי אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפנה"ס. לאחר מותו נשלטה בידי יורשיו מבית תלמי, מלכי מצרים התלמיית. היישוב היהודי בארץ היה אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי. מרכזים חשובים נוספים היו בבבל ובמצרים. יהודי האי יב (אלפנטינוס) אף בנו לעצמם בית מקדש משלהם. המזרח התיכון בתקופה זו היה אזור בעל תרבות הלניסטית, ותרבות זו הייתה לתרבות השלטת, בין אם ישב השליט באנטיוכיה או באלכסנדריה.

בשנת 200 לפנה"ס, בימי המלך אנטיוכוס השלישי מהשושלת הסלאוקית, כבשו מלכי בית סלאוקוס את ארץ ישראל מידי מלכי בית תלמי המצרים. בתחילה נקט אנטיוכוס השלישי גישה אוהדת כלפי היהודים, אך יורשיו, סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), שאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את התרבות ההלניסטית, וגזרו גזירות על קיום הדת היהודית. ההתערבות הסלאוקית החלה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינויו. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי, ובמקומו מונה מנלאוס שבזז את אוצרות בית המקדש והנהיג בו עבודת אלילים.

מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, היה כוהן ממשמרת יהויריב שעבר מירושלים לכפר מודיעין במאה השנייה לפנה"ס, בימי אנטיוכוס אפיפנס. משפחתו הייתה משפחת כוהנים יהודית משבט לוי. למתתיהו היו חמישה בנים - יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי. מתתיהו וחמשת בניו לא יכלו לעמוד שווי נפש אל מול גזירותיו של אנטיוכוס. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד שהטיל המלך, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד, וכן כמה מן היהודים המתייוונים שביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו, "כל המקנא לתורה והעומד בברית - יצא אחריי!" - כקריאתו של משה רבנו, "מי לה' אלי!", בעקבות הסגידה לעגל הזהב - הייתה פתיחה לתקופה סוערת בתולדות עם ישראל, תקופה של מרד, של עצמאות ולבסוף של אובדן העצמאות, היא תקופת החשמונאים.

מקור השם ופירושו

בספר מקבים א' נזכרים שמות אבותיו של מתתיהו הכהן: "מתתיהו בן יוחנן בן שמעון",^[1] אולם לשם "חשמונאי" אין זכר בארבעת "ספרי המקבים".^[2] הוא מופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו, שמוסיף אותו לשמות אבותיו של מתתיהו (יוחנן ושמעון) הנזכרים בספר מקבים א: "מתתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי".^[4] במקומות אחרים, יוסף בן מתתיהו משתמש בשם הזה ככינוי למשפחה כולה: "בני חשמונאי"^[5] ו"החשמונאים".^[6] כך נראה גם מתוך השימוש בעברית במשנה: "בני חשמונאי";^[7] ובתלמוד: "בית חשמונאי".^[8] המונח "חשמונאים" מופיע בספרות חז"ל; בתלמודים ובתרגומים הארמיים, וגם בתפילת "על הניסים".

פרופ' שמואל קליין^[9] סבור כי מקור השם הוא היישוב חשמון שבנגב יהודה^[10] וכי אבותיו של מתתיהו התיישבו שם בשובם מגלות בבל. הסבר אטימולוגי אחר הוא כי מקור המילה הוא חשמן.^[11] כך נראה מתוך השימוש בפיוט מעוז צור: "יוונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים". וכך כותב ר' שלמה זלמן הנאו: "חשמנאי מלשון יאתיו חשמנים תהלים ס"ח".^[12] ר' דוד אבודרהם כותב: "בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, פירוש יוחנן המכונה חשמונאי". ומסכים עמו ר' שלמה זלמן הנאו: "ודלא כדעה אחת שחשמונאי הוא שמו של גיסו של יוחנן".^[13]

לא ידוע מה היו שמותיהם המקוריים של "ספרי המקבים".^[2] הם מכונים כך בכתבי היד של התרגום היווני למקרא, הספטואגינטה.^[14] שמם שאול מכינויו של יהודה המקבי.^[2] ייתכן שהשם הזה ניתן לספר מקבים א על ידי המתרגם שלו ליוונית, אולם סביר יותר שניתן על ידי המעתיקים או העורכים של קובץ הספטואגינטה, ואולי אף אלה הנוצרים.^[15] בכתבי אבות הכנסייה מופיעים השמות Μακκαβαïκά או Μακκαβαῖοι לכלל ספרי המקבים.^[2] אולם השם "מקבים" ברבים אינו מופיע בספרים עצמם וגם לא במקורות יהודים עתיקים אחרים. מנגד, שמואל ספראי כותב שאב הכנסייה אוריגנס בן המאה השלישית ראה את הספר בקרב הקהילה היהודית בא"י וכותב ששמו של הספר בעברית הוא: "מלחמת לוחמי ה'". בנוסף, אב הכנסייה אפיפניוס מסלמיס בן המאה הרביעית מזכיר את הספר בשם: "משנת בני חשמונאי".^[16] הספר מצוי בכתיב "מכבים" בספר יוסיפון (המאה ה-10) והיה נפוץ בימי הביניים.^[17]

יהודה המכבי

ערך מורחב – יהודה המכבי

יהודה המכבי (המקבי) היה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. בשנת 166 לפנה"ס מונה יהודה על ידי אביו למנהיג המרד, כיוון שהיה "איש גיבור ובן חיל מנעוריו" ובעל יכולת פיקוד ומצביאות גבוהה. יהודה למד את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע שכוונו כנגד נקודות החולשה של הכוחות הסלאוקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה וניצול הטופוגרפיה ההררית וכך הצליח בשורת קרבות, כאשר הוא מגבש סביבו גרעין של כמה אלפי לוחמים נועזים ומוכשרים ואת אהדת אנשי יהודה.

לבסוף הצליח יהודה לשחרר את בית המקדש (אירוע שאותו חוגגים היהודים בחג החנוכה). בהמשך יהודה שלח את שמעון התרסי אחיו לטהר את הגליל, ובעצמו יצא לכבוש הגלעד, הרי אדום ופלשת. תוצאות קרבות אלה אפשרו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו. יהודה הצליח לנצל באופן מושכל את החולשות הפוליטיות של הממלכה, ואף לכרות ברית עם רומא. בשנת 160 לפנה"ס נהרג יהודה, לאחר שלא הצליח לגייס מספיק לוחמים נגד בכחידס בקרב אלעשה. אף שיהודה הפסיד בקרב, הוא היווה מקור השראה לאחיו ולמורדים שהמשיכו בדרכו.

יונתן הוופסי

ערך מורחב – יונתן הוופסי

בשנת 157 לפנה"ס התחדשה המלחמה, ובכחידס הטיל מצור על אנשיהם של יונתן ושל אחיו שמעון, אשר החלו בפעולות גרילה מאזור מדבר יהודה. בכחידס הובס בקרב זה והחליט לעזוב את גבולות יהודה. יונתן הקים את מושבו במכמש, אך לא ישב בירושלים. בארבע השנים הבאות שרר תיקו לא רשמי בין יונתן המנהיג הלא רשמי של יהודה והסלאוקים. מצב זה נמשך כאשר יונתן ממתין לשעת הכושר אשר תוביל אל עצמאותה המלאה של יהודה. בתקופה זו נהרג יוחנן על ידי שבטי נוודים בעת שפעל בשליחות אחיו.

בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה, כאשר הסלאוקים הסתבכו בסכסוכים פנימיים בתוך ממלכתם ושני הצדדים היריבים, המלך דמטריוס הראשון והטוען לכתר אלכסנדר באלאס, פנו אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית. יונתן ניצל את הסכסוך לטובתו, תוך שהוא מצליח לנווט בין הצדדים לסכסוכים הפנימיים של הממלכה הסלאוקית ובכל פעם מקבל מצד אחר לסכסוך יותר הישגים. כך קיבל יונתן רשות לכבוש את ירושלים ולבצר את חומותיה, מקבל מינוי ככוהן גדול מידי אלכסנדר באלאס ונהיה למעשה שליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בחלק משטחי ארץ ישראל. בהמשך, יונתן נתבקש להגיש סיוע צבאי כמתחייב מההסכם בינו לבין באלאס ויונתן נענה ויצא לקרבות באזור יפו, אשדוד ואשקלון. כגמול על עזרתו, ובעיקר על הצלחותיו, העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים.

בהמשך המאבק על ראשות השלטון הסלאוקי נחל אלכסנדר באלאס הפסדים מידיו של דמטריוס השני, שביקש לחדש את הברית עם יונתן ומתוך שיקולי תועלת, העניק ליהודה פטור ממסים. יונתן לא נשאר בצד זה זמן רב, אלא עבר למחנהו של מתנגדו של דמטריוס, דיודוטוס טריפון, אשר אישר את מעמדו של יונתן ואיפשר לו למנות את אחיו, שמעון, לנציב על אזור מישור החוף. היה בכך כדי לסמל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי. שמעון עשה חיל בתפקידו החדש: הוא כבש את בית צור והרחיק ממנה את חיל המצב הסלאוקי. כן ביצר את חדיד בשפלה, ליד לוד.

יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה. הוא חידש את הברית עם רומא, אותה כרת לראשונה אחיו יהודה, חיזק את ידידותו עם תלמי השישי המצרי ואף רקם קשרים עם בני ספרטה שבדרום יוון. למהלך זה הסתמן, כך דומה, מאפיין פרו-הלני מובהק. מהלכים אלה תאמו את תפישתו המדינית של יונתן: ניצול מלחמות האזרחים בסוריה, שימוש בתפקיד בכיר ("רע המלך") בחצר הסלאוקית ושיגור כוחות לוחמים יהודיים עד לאנטיוכיה הרחוקה.

בשעה שניסה יונתן, בפעם השלישית, להשתלט על מצודת החקרא, שבה התבצרו סורים ומתייוונים - הוא עורר חששות וחשדות בליבו של טריפון, שניסה להשתלט על הממלכה הסלאוקית כביכול בשמו של אנטיוכוס השישי הינוקא. הלה הזמינו בעורמה לעכו (היא פטולמאיס) כדי לנהל עמו משא-ומתן. בהגיע יונתן לעכו נלכד במארב חיילי טריפון, הוחזק במעצר ולבסוף נרצח (143 לפנה"ס). כך נפל לבסוף יונתן קורבן למריבות הפנימיות בממלכת הסלאוקים.

יש הרואים את תחילת הפילוג הכיתתי בתקופת שלטונו של יונתן, שלקח לעצמו את כתר הכהונה הגדולה, בנוסף לשלטון המדיני, וזאת מכוחם של השליטים הסלאוקים. במעשה זה ריכז יונתן בידיו סמכויות רבות, אולי רבות מדי, ואף עירב את השלטון הזר במינוי הכהן הגדול (-הוא עצמו); היו שראו בכך חזרה למצב של טרום-המרד, ובחרו לפרוש מן המחנה אל המדבר.

שמעון

ערך מורחב – שמעון התרסי

על-פי צוואת מתתיהו נועד בזמנו יהודה המכבי להיות מוביל החזית הצבאית של המרד, ואילו המנהיג להלכה ובפועל בתחום המדיני, הייעוצי, אמור היה להיות שמעון ("והוא יהיה לכם לאב" כהתנסחות מתתיהו על-פי ספר מקבים א' ב סד). אלא, שדומה כי נסיבות השעה - ימי החירום והמרד - הותירו את שמעון מחוץ להנהגה עד ש"נגמרו" כל האחים, למעט, כאמור - הוא עצמו.

את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון, אשר פתח במלחמה עם טריפון, שנאלץ לסגת מיהודה. במהלך הנסיגה ניסה טריפון להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך כאשר ניסיונות אלו נכשלו, הרג את יונתן. כאן בפעם הראשונה, מתמנה שמעון להנהגה על ידי אספה חגיגית, מעין ספונטנית, של העם. על פי ספר חשמונאים א' יג, ח-ט, קורא העם "אתה נשיאנו תחת יהודה ויהונתן אחיך. הילחם מלחמתנו וכל אשר תצוונו נעשה".

שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון, דמטריוס השני. עקב הברית הוכרזה יהודה לישות כמעט עצמאית וריבונית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו (142 לפנה"ס), שבה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים (שכוננה רשמית זמן מה לאחר מות שמעון. ראו בהמשך), אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד.

שמעון ניצל את מעמדו החדש והשיג הישגים צבאיים: כיבוש גזר (כיבוש שכלל מצור, הגליית המקומיים, טיהור העבודה הזרה מהעיר ויישוב מחדש על ידי יהודים), יפו (כנ"ל) ופתיחת פתח לים. הישג משמעותי נוסף היה כיבוש מצודת החקרא והכנעת חיל המצב הסלאוקי שישב בה. החקרא הייתה מטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, שניסו לכבשה פעמים רבות ללא הצלחה, ומעוזם האחרון של המתייוונים. עם מעשיו החשובים של שמעון בתחום מדיניות החוץ נמנה גם חידוש הברית עם רומא.

בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זה שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון את "אספת העם". אספה זו הייתה מכונסת אך במקרים חריגים, בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל. כך למשל כינסה עזרא הסופר על מנת להחליט בעניין "הנשים הזרות", ונחמיה כינסה על מנת להכריז על חתימת "האמנה". בעתיד תכונס האספה בימי המרד הגדול על מנת למנות את "ממשלת המרד". אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"נשיא וכוהן גדול" וכן "שר צבא". אספת העם אישרה איפוא לשמעון את ההנהגה והעניקה לו סמכויות שלטון ביהודה: בתחומי ההנהגה הפוליטית ("נשיא"), ההנהגה הדתית-פולחנית ("כהן גדול") וההנהגה הצבאית ("שר צבא"). סמכויות אלה, מתוך שעברו בירושה למשפחתו של שמעון ולבניו אחריו "לעולם" (כנוסח בעל מקבים א'), העניקו בסיס משפטי רשמי לשושלת בית חשמונאי. הייתה זו מעין מלוכה ללא כתר מלכות רשמי. כמו כן הוחלט שאין לבטל החלטה זו של אספת העם ואין לכנס אותה אלא בהסכמת שמעון. גם ללבושו של שמעון בטקס זה - "ארגמן וזהב" - יש משמעות המצביע על אדרת מלכות שנמסרה לו. תואר "מלך" (וביוונית - "באסיליאוס") לא הוענק לשמעון, מה שמצביע על כפיפותו למלך הסלאוקי.

כקודמיו, ובעיקר כבימי יונתן, נהנה שמעון מהמאבקים בחצר המלוכה הסלאוקי ומהשינויים שחלו בתוכה. בשנת 139 לפנה"ס נפל דמטריוס השני בשבי הפרתים ובמקומו עלה אחיו, אנטיוכוס השביעי "סידטס" לכס המלוכה. מתוך שרצה לזכות בתמיכתו של שמעון אישר המלך את מעמדו וזכויותיו ואף העניק לו את הרשות לטבוע מטבעות. באיגרת שכתב סידטס לשמעון הוא מציין כי "וירושלים והמקדש יהיו חופשיים, וכל הנשק אשר בנית, אשר תמשול בהם יישארו לך ..." (מקבים א' יד, ז). רשות ההטבעה הייתה מסימני הריבונות של יהודה, אף על פי ששמעון אולי לא ניצל אותה (טרם נתגלה אפילו מטבע אחד אשר ניתן לייחס אותו לשמעון החשמונאי).

במרוצת הזמן הסתכסך שמעון עם יורשו של דמטריוס השני, הוא אנטיוכוס סידטס, אשר שלח צבא כנגדו, צבא שהובס על ידי בניו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון ויהודה במערכת עקרון שליד אשדוד ב-137 לפנה"ס. כעבור שלוש שנים נרצחו שמעון ובניו מתתיהו ויהודה במזימה שחרש אנטיוכוס בעזרת חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב מיריחו, בחודש שבט 134 לפנה"ס.

שלטונם של יונתן ושמעון הוביל את החשמונאים ממעמד של משפחת כוהנים מאזור הררי ונידח של הארץ, המובילה מרד כנגד השלטון החוקי, למעמד של שליטי הארץ (אם כי עדיין נרתעו משימוש בתואר "מלך"), המקובלים הן על השלטון החיצוני והן על העם בכללותו.

יוחנן הורקנוס

ערך מורחב – יוחנן הורקנוס הראשון

בקשתו של תלמי בן חבוב להשתלט אחר הרצח על יהודה סוכלה, ואת כס הנהגת העם ירש יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, וזאת באישור אספת העם. עקרון ירושת בית חשמונאי, שעליו הוסכם באספת העם של שנת 140 לפנה"ס, התממש אפוא במלואו.

בתחילה נלחם הורקנוס כנגד פלישתו של אנטיוכוס סידטס אשר פרץ בראש צבא גדול ליהודה, ונאלץ להיכנע לו בתנאים משפילים. אולם לאחר מותו של אנטיוכוס סידטס במלחמה עם הפרתים (129 לפנה"ס) השתחרר יוחנן מעולו, ביסס את ממלכת יהודה החשמונאית והרחיב במסעות כיבוש את גבולותיה לכל העברים. יוחנן הכניע תחתיו את העמים השכנים (האדומים, הנבטים והיטורים), והנהיג מדיניות חדשה של גיור בכפייה. אין מדובר על גיור של יחידים אלא על גיור של אומה שלמה, וגישה זו הפכה לדפוס הפעולה הקבוע של בית חשמונאי. בכל הקשור לזירה הבינלאומית, יוחנן חידש את הברית של קודמיו עם הרומאים ואף קשר קשרים עם בית תלמי המצרי ועם עמים רחוקים אחרים.

כנראה שיוחנן הורקנוס הוא יוחנן כהן גדול המוזכר בדברי חז"ל.

החברה ביהודה בימי הורקנוס

ככל שהלכה הממלכה הסלאוקית ושקעה בשחיתות ובסכסוכים פנימיים, כך עלתה קרנה של ממלכת החשמונאים וגדל כוחה. ימי יוחנן הורקנוס היו ימי תהילה צבאית וכיבושים חיצוניים, אך גם של התפתחות רוחנית חשובה.

לאחר שעול הגזירות החיצוניות הוסר, החל בעם תהליך של מחשבה דתית והגות פנימית, שבא ללבן את שאלות היסוד של הקיום היהודי. בית חשמונאי, שנראה בתחילתו כהתגשמות המאוויים הדתיים, הפך לשלטון כמעט חילוני, בנוסח מלכי האזור. עוד בימי יונתן הפכה להבת אש המרד לחישוב פוליטי ותמרון בין שליטים זרים. שלטונו של יוחנן, על אף שנאמר עליו כי הוא ניחן בנבואה ושבת קול נגלתה אליו וסיפרה לו על ניצחון בניו על אנטיוכוס, לא מילא אחר מאוויי חלק מן העם אשר שאף לקיומה של מלוכה דתית, אשר שלטונו הארצי של יוחנן הלך והתרחק ממנה.

המחשבה הדתית בימי יוחנן הביאה להתפלגות העם לכמה כתות: כת האיסיים שהאמינה בחיי פרישות וטהרה; כת הצדוקים עליה נמנו המעמדות העליונים וחלק מן הכוהנים, שהאמינה בקיום מצוות התורה שבכתב אך לא בתורה שבעל פה, והייתה קרובה יותר לחוגים ההלניים ותרבותם, וכת הפרושים שהאמינה גם בקיום מצוות התורה שבעל פה וייצגה את המוני העם הפשוט, ודרשה כי ענייני המדינה יתנהלו על פי פרשנותם למצוות התורה. יוחנן הסתכסך עם הפרושים והחל לנטות אל הצדוקים, ובכך רואים את תחילת ירידת קרן בית חשמונאי בעיני העם.

יוחנן היה הראשון מבין המנהיגים החשמונאים שלצד שמו העברי מתנוסס שם יווני, מה שמצביע על תהליך של הלניזציה (התייוונות) בקרב המלוכה החשמונאית.

אריסטובולוס הראשון

בשנת 104 לפנה"ס מת יוחנן הורקנוס והוא בן שישים, והותיר אחריו את בניו - אריסטובולוס הראשון (הוא יהודה אריסטובולוס), אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, ואבשלום.

יוחנן הורה בצוואתו שמישרת הכהונה הגדולה תימסר לבנו בכורו, אריסטובולוס, ושאר התפקידים והמישרות - השלטון הממלכתי - יעבור לידי אלמנתו. אולי חרד יוחנן מפני ריכוז הסמכויות בידי אדם אחד, בעיקר כשמדובר באישיות כמו אריסטובולוס, שהיה רודף שררה ואכזר, שעלול להרוס במחי יד אחת את כל המפעל שבנו החשמונאים מאז פרוץ המרד בשנת 167 לפנה"ס.

הורקנוס, כנראה, לא רצה לפגוע בעקרון השושלתיות של בית חשמונאי, ולכן הפקיד את המישרה החשובה בידי בנו בכורו, שעליו יכולה לפקח האם-המלכה, אלמנתו, אשר כאשה הייתה מנועה מלשמש ככוהנת גדולה.

אריסטובולוס לא הסתפק בתואר "נשיא", אלא שם כתר מלכות על ראשו. בתקופתו של אריסטובולוס הגיעה מידת ההתיוונות בחצר המלוכה לשיאים חדשים, והתבטאה בדימוי של מלוכה הלניסטית מקומית בתחום הפוליטי, כלכלי, חברתי, צבאי ואף תרבותי. אריסטובולוס כינה עצמו "פילהלנוס" (אוהב היוונים). כדי לסלק כל מתחרה מדרכו, כלא את אמו בבית הסוהר עד שגוועה שם ברעב, ואת אחיו אנטיגונוס, שחזר לירושלים מנצח מן המלחמה לכיבוש הגליל, רצח.

אריסטובולוס המשיך במדיניות קודמיו: הוא השתלט על הגליל, פרט לרצועת החוף המערבי, וכפה את הגיור על שבט היטורים הערבי לאחר שכבש את ארצם.

מקץ שנת שלטון אחת הלך אריסטובולוס לעולמו לאחר מחלה.

אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה

ערך מורחב – אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה

אלכסנדר ינאי

לאחר מותו של אריסטובולוס הראשון עלה על כיסאו אחיו, אלכסנדר ינאי, ששמו המלא הוא יהונתן אלכסנדר, (שאף נשא לאישה כיבם את אלמנתו שלומציון המלכה). מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו בשנת 76 לפנה"ס היו גבולות ממלכתו רחבים ביותר, וכללו אף שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר, ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעיתים נזקק לסיוע של זרים, אם ממצרים או שכירי חרב.

הצלחתו הצבאית של אלכסנדר ינאי טבעה בים הסכסוכים המהותיים-אידאולוגיים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר לסנהדרין והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וללא ציון "חבר היהודים".

בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים, שכתמריץ לה שימשה העדפתו של ינאי את סיעת הצדוקים, וסכסוך עם גיסו, שמעון בן שטח, ראש סיעת הפרושים. הסכסוך נמשך 6 שנים, ולפי עדותו של יוסף בן מתתיהו הפיל חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה הוא הורה להמית בצליבה כשמונה מאות מורדים. אף על פי שהמספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעייתיות שבתחומי ממלכתו של אלכסנדר ינאי.

צוואת ינאי

כאיש מלחמות ניהל אלכסנדר ינאי את ממלכתו, וכאיש מלחמות נהרג בשעה שצר על אחת הערים בעבר הירדן המזרחי. בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין לבסוף שמלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.

בשעה שנפטר ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס השני.

האם הייתה זו צוואתו של ינאי או יוזמתה של שלומציון, אין לדעת בבירור. על כל פנים, שלומציון הייתה מנועה כאשה מלשמש בתפקיד כהונה וגם הפיקוד על הצבא היה זר למגדרה ולהכשרתה. פעולה זו הייתה טובה כדי לקרב את לב הפרושים אליה, שכן עניין זה - האחיזה בשני הכתרים: כתר הכהונה הגדולה וכתר המלכות ואף הפיקוד על הצבא - היה למורת רוחם של הפרושים ועורר את חמתם על בית חשמונאי.

יחס שלומציון לפרושים

שלומציון, לאור צוואת ינאי ומתוך ראייה פרגמטית, קידמה את סיעת הפרושים: היא הכירה בתקנותיהם והעניקה להם תפקידים מדיניים חשובים, עד כדי כך שהשפעתם על קביעת המדיניות הייתה רבה ביותר. את הפרושים הנהיג שמעון בן שטח, שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון. הוא היה נשיא הסנהדרין ומשנה לו היה יהודה בן טבאי כאב בית הדין. ביוזמת שניהם הייתה התקופה מבורכת בפעילות משפטית ותחיקתית. במסכת אבות מובא משמו של שמעון בן שטח המשפט החשוב הבא: "הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" (אבות א' ט').

שמעון בן שטח ביקש לחזק את חיי המשפחה בישראל ולצורך זה דאג להרמת קרנה של האשה וניסח תקנות וחוקים להבטחת מעמדה. כך למשל, הוא הקשה על גירוש האשה, כדי שהבעל לא יפעל מתוך פזיזות וקלות דעת. כן דאג לגרושות ולאלמנות ואף נתן דעתו לחינוך הילדים בתקנתו: "שיהיו תינוקות הולכים לבית הספר" (תלמוד ירושלמי, כתובות ח' י"א).

הצדוקים נדחקים לפינה

מגמת קירובם של הפרושים לשלומציון ומסירת ענייני המדינה הפנימיים בידיהם, גרמה לכירסום במעמדם של הצדוקים (האצולה המקורבת לבית חשמונאי). הם הורחקו לאט-לאט מהשפעתם הגדולה, כמו מן הסנהדרין, אבל כדי שלא יראו עצמם מקופחים הפקידה שלומציון בידיהם את רוב המבצרים בשטחי הממלכה וכן הם הוסיפו להחזיק גם בכל המשרות החשובות בצבא.

מצב זה גרם לכך שנוצרה ברית אמיצה בין הצדוקים, האצילים ומפקדי הצבא לבין אריסטובולוס, בנה הצעיר של שלומציון. הוא ראה בדאגה את התחזקותם של הפרושים וקיווה כי יעשה יד אחת עם הצדוקים כדי לתפוס את רסן השלטון. הוא ראה בהם, בצדוקים, כמי ששלטו על המבצרים והחזיקו בתפקידים בכירים בצבא, שותפים אידיאליים להתחזקות כוחו. הנה כי כן, מתחת לפני השטח החריפו בימי שלומציון מתחים בין כוחות מתחרים ביהודה, שעתידים להתפוצץ לאחר מותה.

מדיניות החוץ של שלומציון

בתחום זה הייתה מדיניותה של שלומציון מתונה. היא השלימה את המצור על רגב (השטח היחיד שנוסף לממלכה בזמנה), שבו החל בעלה ודאגה לחזק את ממלכתה ובעיקר את צבאה, ומשום כך, כנראה, לא הותקפה הממלכה על ידי שכניה. שלומציון מנעה את סכנת פלישתו של טיגרנס מלך ארמניה ליהודה. היא העדיפה לפייס אותו במתנות במקום להתמודד עמו בשדה הקרב והצליחה.

עם מותה של שלומציון בשנת 67 לפנה"ס באה אל קיצה תקופת הזוהר של בית חשמונאי, והחלה תקופה של ריב אחים ושקיעה. ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי "כשם שהייתה שלומית אלכסנדרה (היא שלומציון) המלכה האחת ביהודה, אשר נשאר שמה לזיכרון כבוד בדברי ימי עמה, כן הייתה גם המלכה האחרונה לעם יהודה החופשי והעומד בזכות עצמו".

מלכי חשמונאי האחרונים

הריב בין הורקנוס ואריסטובולוס

לאחר מותה של שלומציון, נותרו שני בניה הורקנוס השני, הבכור, ואריסטובולוס השני הצעיר. הורקנוס היה לכאורה הזכאי לתואר המלוכה, ואף שירת כבר ככהן הגדול. אך אריסטובולוס, הצעיר והנמרץ ממנו, היה בעל מוטיבציה אדירה לזכות במלוכה. לאחר שאריסטובולוס העלה צבא על ירושלים, נאלץ הורקנוס לוותר על המלוכה. הוויתור נערך במעמד חגיגי בבית המקדש והשניים אף השיאו את בנו של אריסטובולוס, אלכסנדר, לבתו של הורקנוס, אלכסנדרה. נראה כי היה זה מטיבו של הורקנוס, הפאסיבי וחסר השאיפות, לוותר לאחיו, וכי ההדורים יושרו.

כאן עולה על במת ההיסטוריה של עם ישראל משפחה אשר לפי דברי ההיסטוריון צבי גרץ נצמדה אל החשמונאים כערפד ומצצה את דמם. אנטיפטרוס היה נכבד אדומי, אשר הפך ליועצו של הורקנוס, ושכנע אותו כי ויתורו על המלוכה היה שגיאה, ועליו לתקנה. שניים אלו חברו אל חרתת מלך הנבטים, ויחד עמו עלו על ירושלים, ושמו עליה מצור.

בואו של פומפיוס

בעוד אלו רבים ביניהם, מעשים הרי עולם התרחשו באזור: גנאיוס פומפיוס מגנוס, אחד מהאנשים החזקים ברומא, ערך מסע מלחמה נוסף לאסיה הקטנה כנגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. במסגרת מלחמה זו כבש פומפיוס את ממלכת הסלאוקים, והפכה לפרובינציה בשם סוריה. האחים הניצים, שראו צבא אדיר חונה לידם, פנו אל פומפיוס כי יכריע ביניהם.

בפני פומפיוס הופיעו שלוש משלחות. אנשי הורקנוס, אנשי אריסטובולוס, ואנשי "העם" אשר דרשו לבטל את שלטון בית חשמונאי, אשר הפך את שלטון הכוהנים לשלטון מלכים. פומפיוס שמע את המשלחות, אך נמנע מלהחליט. לבסוף, בשנת 63 לפנה"ס חדר עם חייליו אל הארץ, כבש את ירושלים, אסר את אריסטובולוס, חילל את קודש הקודשים, והכריז על הורקנוס כ"אתנרך" דהיינו "נשיא העם", תואר הפחות מן התואר "מלך". אנטיפטרוס הפך לשליט בפועל, וניהל את ענייני הממלכה. חלקים נרחבים מן הממלכה נקרעו ממנה והפכו לפוליס חופשיות, ובהן ערי שפלת החוף, שומרון ובית שאן, וערים רבות בעבר הירדן (קבוצת ערים זו נקראה דקאפוליס).

התערבות זו סימנה את סופה של ממלכת החשמונאים העצמאית. אומנם הורקנוס, ולאחריו מתתיהו אנטיגונוס, עוד ישלטו ביהודה, במידה זו או אחרת של עצמאות, אך הדרך אל השיעבוד המלא לעול הרומאים נפתחה. תחת עול הרומאים מחד, ושאיפותיהם של אנטיפטרוס ובנו הורדוס מאידך, הסתמן בבירור סופה של השושלת החשמונאית, ועמו סופו של פרק זה של עצמאות ישראל בארצו.

שלטון הורקנוס

שלטונו של הורקנוס כ"אתנרך" לא היה יציב. אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס ונכדו של אלכסנדר ינאי, מרד. יוספוס פלביוס טוען שהמנהיג אלכסנדר גייס צבא גדול וכבש את ירושלים. אלכסנדר לקח לעצמו את משמרת בית המקדש. שמו העברי של אלכסנדר השני היה יונתן, כשם סבו ינאי. אלכסנדר כמעט שם קץ לשלטונו של הורקנוס. הורקנוס ברח מירושלים ואלכסנדר בנה מחדש את חומתה. גביניוס הרומאי חדר לארץ, יצא למלחמה לקראת אלכסנדר ואלכסנדר הסגיר אליו את המבצרים הורקניה ומכוור ואחרי כן גביניוס השיב את הורקנוס לירושלים ונתן לו מחדש את משרת הכהונה הגדולה.

לאחר מכן, בימי מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר, ניסה קיסר להחזיר לארץ את אריסטובולוס לשלטון בראש שני לגיונות רומים, אך אריסטובולס הורעל. לאחר מותו של אריסטובולוס, הוצא להורג על ידי נאמני פומפיוס אף בנו אלכסנדר.

בתקופה זו התחזק מאוד מעמדו של אנטיפטרוס, וכן של בניו פצאל והורדוס אשר מונו למושלי מחוזות, וחיזקו את כוחם תוך כדי שהם מתמרנים בין שליטי רומא המתחלפים - יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס, ונאמנותם לשליט קונה להם מעמד ועמדות כוח על חשבון כוחו המידלדל של בית חשמונאי. בצעד שיביא אסון על בית חשמונאי השיא הורקנוס הזקן את נכדתו מרים החשמונאית להורדוס.

שלטון מתתיהו אנטיגונוס

אחרון מלכי חשמונאי היה מתתיהו אנטיגונוס. בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, ראה במותם הטראגי של אביו ואחיו, ובשעבודו של דודו לרומאים ולעושי דברם אנטיפטרוס והורדוס. בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים לסוריה. הורקנוס נלקח בשבי, ונשלח לבבל, לאחר שאוזנו קוצצה, על מנת לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה. פצאל, אחי הורדוס התאבד בכלאו, ואילו הורדוס נמלט לאדום. אנטיגונוס ישב עתה על כס אבותיו בירושלים, ונשא את התואר מלך.

הורדוס מצא את דרכו אל מרקוס אנטוניוס שליט החלק המזרחי של האימפריה הרומית. בהסכמה עם שותפו לשלטון אוגוסטוס, ששלט על החלק המערבי, החליטו השניים למנות את הורדוס למלך יהודה, ושלחו ביחד עם הורדוס צבא על מנת להשליטו על יהודה. לאחר מלחמה עזה נלכד אנטיגונוס והוצא להורג, בשנת 37 לפנה"ס, והורדוס היה למלך יהודה.

אלכסנדרה השלישית

אחותו של אנטיגונוס, אלכסנדרה (השלישית), קיבצה את תומכי אחיה והשתלטה על מצודת הורקניה. על אף האופי הארעי והמרדני של שלטונה והשטח הקטן שסר למרותה, הייתה אלכסנדרה המנהיגה העצמאית האחרונה מבית חשמונאי. היא הובסה על ידי הורדוס וסביר להניח שהוצאה להורג זמן קצר לפני קרב אקטיום ב-31 לפנה"ס. יוסף בן מתתיהו דיווח עליה בקיצור רב במלחמות היהודים ולא הזכירה בקדמוניות היהודים כלל, ובכך גזר את דינה לשכחה. היא לא הוכללה בכרוניקה שלו על מלכי בית חשמונאי.^[18]

הכחדת החשמונאים בימי הורדוס

זיהוי אפשרי של קברות המכבים. ע"פ חוקרים הקברים מזוהים עם גבעת שיח' ערבווי שמצפון לאל מידיה. בר כוכבא מסכים שהדבר ייתכן, אך סובר שהזיהוי אינו חד משמעי. המקום קובור אל יהוד הוא אתר מהתקופה הביזנטית

הורדוס היה למלך יהודה, אך דם החשמונאים טרם נכרת. בחצרו של הורדוס נמצאו עדיין אשתו מרים החשמונאית, סבה הורקנוס השני הזקן, אלכסנדרה בתו של הורקנוס, ולה שאיפות להשליט על הארץ את בנה אריסטובולוס השלישי. הורדוס ידע כי מלכותו, שהייתה בסופו של דבר שלטון של עבד אדומי אשר לקח את מקום מלכי בית חשמונאי בכח הזרוע, כשהוא נשען על חנופה לרומאים, לא תיכון כל עוד יש נצר לבית חשמונאי. בדרכי עורמה הביא את גיסו, אריסטובולוס השלישי, אשר מונה לכהן גדול בגיל 17, אל ארמונו ביריחו, ושם הטביעו, תוך שהוא מסווה את הפשע כתאונה שאירעה תוך כדי משחק בבריכה.

לאחר מכן הוציא הורדוס להורג את הקשיש הורקנוס בטענה שזה זמם להורגו. את מרים אשתו הוציא להורג בהתקף של קנאה, ולאחר מכן הרג אף את אמה, אלכסנדרה. מרים הייתה אחרונת החשמונאים שלא נתערב בהם דמו של הורדוס. ילדיה מהורדוס (שלושה בנים ושתי בנות), נחשבים יותר לאנשי בית הורדוס מאשר לאנשי בית חשמונאי. על מנת להכרית את בית חשמונאי כליל רדף הורדוס אף אחר צאצאי בבא, קרובי משפחה לבית חשמונאי, והרגם.

אף גורל ילדיהם המשותפים של הורדוס ומרים לא שפר עליהם. אחד הבנים מת בהיותו ילד. הבת שלומציון נישאה לפצאל, בן פצאל אחי הורדוס, והבת קיפרוס נשאה לאנטיפטרוס בן שלומית. משני הבנים הזכרים הנותרים אלכסנדר הבכור נישא לגלפירה בת מלך קפדוקיה אשר באסיה הקטנה, אך הוצא להורג על ידי הורדוס מחשש פן ימרוד בו. צאצאיו שלטו בארצות המזרח הקרוב כארמניה וקיליקיה, תוך שהם מאבדים כל זכר ליהדותם. אריסטובולוס, הצעיר, נישא לברניקי בת שלומית אחות הורדוס. אף הוא הוצא להורג בפקודת אביו. בנו הוא אגריפס הראשון, אשר היה למלך יהודה. בן אחר הוא הורדוס השני, מלך כלקיס.

המשנה מספרת כי בעת שקרא אגריפס את פרשת המלך בספר התורה, והגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" זלגו עיניו דמעות, והנוכחים במקום קראו לו "אחינו אתה". נכדם זה של הורדוס ומרים נחשב לאדומי יותר מאשר ליהודי.

בתו של אגריפס הראשון ברניקי נישאה לדודה הורדוס השני וילדה לו שני ילדים בשם ברניקיון והורקנוס. בנו הוא אגריפס השני (כן היו לאגריפס הראשון שתי בנות נוספות בשם דרוסילה ומרים). שני אלו הלכו אחר טיטוס מחריב בית המקדש ואף הם אינם נחשבים לחשמונאים, ויש הסוברים כי עזבו כליל את היהדות. הטבלה הגנאלוגית המצ"ב משרטטת את הענפים העיקריים של צאצאי מרים והורדוס, וגורלם בקיצורים הכרחיים.

הערכה היסטורית של החשמונאים

בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים שלטוניים הלניסטיים (אך לא תרבותיים), שלעיתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעיתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.

תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותירו בתולדות עם ישראל דימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו ליהודים במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. בכמה מקורות מעריכים את תקופתם כתקופה של זוהר ופריחה חומרית לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר ואף התחזקות תרבותית ועמידה איתנה למול ההלניזם.

בדברי חז"ל החשמונאים הועמדו בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי. בתקופת הגלות הארוכה, קיומה של המדינה החשמונאית הריבונית עורר תקווה שגלגלי ההיסטוריה יחזרו על עצמן, ועם ישראל יצא שוב משעבוד מלכויות ויהיה עצמאי כמקדם. יחס חיובי לחשמונאים מופיע למשל אצל הרמב"ם^[19] והרמב"ן.^[20]

על פי אוריאל רפפורט "מדינת החשמונאים, שהוקמה על ידי ממשיכי דרכו של יהודה, עיצבה מציאות חדשה בארץ ישראל, בהופכה אותה לארץ של יהודים, ארץ שבה הפכו יהודים למשך מאות שנים היסוד הלאומי הדתי החשוב והחזק ביותר. הקמת מדינת החשמונאים נתנה לעם ישראל, גם אחרי שהיא עצמה נפלה, את העוצמה הדמוגרפית, הגאופוליטית והתרבותית הדתית, שאפשרה לו להתמודד על עצמיותו בשלטון רומא. היא יצרה בסיס כה חזק שלמרות האסונות שפקדוהו אפשר לאומה עצמה להינצל ולהוסיף ולהתקיים בארצה בגלויותיה, בשלטונם של עמים ומעצמות נוכריים."^[21]

באור שונה מתארת את תקופת החשמונאים רחל אליאור, בספרה "זיכרון ונשייה", העוסק במגילות מדבר יהודה, שבו היא מונה את כל ההתנקשויות הפוליטיות והחלאים הרעים שהיו נגועים בהם חלק משליטי בית חשמונאי כפי שמתוארים אצל יוסף בן מתתיהו.^[22] אף שהיסטוריונים כמו מנחם שטרן, בצלאל בר כוכבא ויהושע אפרון מסתייגים מתיאורים אלו שהתבססו על מקורות עוינים לחשמונאים כמו ניקולאוס איש דמשק, וסטראבון.^[23]^[24]

מבחינה רוחנית הייתה זו תקופה של ניסויים חברתיים ורוחניים. הכוהנים לבית צדוק, האיסיים כמו גם הפרושים הביאו עמם לדת היהודית רוחניות ומחשבה דתית עמוקה. מתקופה זו מגיעים אלינו ספרי ההיסטוריה שנותרו במסגרת הספרים החיצוניים (ספר חשמונאים א' וב', ספר יהודית, ועוד), ספרות אפוקליפטית וספרות מוסר כפרקים מספר דניאל, ספר חנוך א' וב', ספר היובלים ועוד, וכן מגילות מדבר יהודה.

להלן רשימת שליטי בית חשמונאי, עד לשלטון הורדוס:

ממלכת החשמונאים
שם מנהיג	שנות הנהגה (לפני הספירה)	תפקידיו
מתתיהו החשמונאי	167	מייסד השושלת ונושא נס המרד.
יהודה המקבי (המכבי)	166–160	מצביא. מנהיג המרד. נהרג בקרב אלעשה.
יונתן הוופסי	160–143	נשיא וכהן גדול, מצביא ומדינאי. נפל בשבי בעכו והוצא להורג.
שמעון התרסי	143–134	נשיא וכהן גדול. הכריז על הממלכה. נרצח על ידי חתנו, תלמי בן חבוב ביריחו.
יוחנן הורקנוס הראשון	134–104	נשיא וכהן גדול. הרחיב את הממלכה לשומרון, לאדומיאה, ולמזרח.
יהודה אריסטובולוס הראשון	104–103	מלך וכהן גדול. נפטר ממחלה בטרם עת.
אלכסנדר ינאי (יהונתן)	103–76	מלך וכהן גדול. איש כיבושים. הוריש את המלוכה לאשתו. מת ממחלה בעיצומו של מצור.
שלומציון אלכסנדרה	76–67	מלכה (הכהונה הייתה בידי בנה הורקנוס).
אריסטובולוס השני	67–63	מלך וכהן גדול. הורעל בידי תומכי פומפיוס.
הורקנוס השני	63–40	מושל וכהן גדול בחסות הרומאים.
מתתיהו אנטיגונוס השני	40–37	מלך בחסות הפרתים. הוצא להורג בפקודת הורדוס.

במורשת היהודית

הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם של החשמונאים במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

בדברי חז"ל החשמונאים הועמדו בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי. בתקופת הגלות הארוכה, קיומה של המדינה החשמונאית הריבונית עורר תקווה שגלגלי ההיסטוריה יחזרו על עצמן, ועם ישראל יצא שוב משעבוד מלכויות ויהיה עצמאי כמקדם. יחס חיובי לחשמונאים מופיע למשל אצל הרמב"ם^[25] והרמב"ן.^[26]

במסורת היהודית, עד קום הציונות, דווקא מתתיהו הוא זה שנתפס כדמות המרכזית של מרד החשמונאים, וכמי שהוביל את עיקר המרד. בניגוד למסורת הנוצרית בה הדמות העיקרית היא יהודה המכבי, אשר נחשב כאחד מתשעת המכובדים באירופה הנוצרית. בתפילת "על הניסים" בחנוכה מוזכר רק מתתיהו ולא יהודה, וכן בתלמוד ובמדרשים מוזכר "חשמונאי ובניו" או "מתתיהו ובניו" אך יהודה בשמו לא מוזכר. במגילת אנטיוכוס אף מוזכר שאחר מות יהודה, מתתיהו לוקח את הפיקוד על הלוחמים בעצמו ויוצא להלחם^[27].

עץ משפחה של השושלת

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

ספר חשמונאים א', ספר החשמונאים ב', מתוך "הספרים החיצוניים" בעריכת א.ש. הרטום, ת"א 1958 - 1966.
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר יעקב נפתלי שמחוני), הוצאת מסדה, 1968.
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום ד"ר אברהם שליט), הוצאת מסדה.

מקורות מודרניים

מיכאל אבי יונה, שמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
מיכאל אבי יונה, "הקרבות שבספרי החשמונאים", מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68.
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך שלישי: תולדות בית חשמונאי, ירושלים, 1952.
בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים, תשמ"ח
אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים, לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטי, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד - 1993
צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום - ש.ל. ציטרון), הוצאת יזרעאל, 1955.
מ. וורמברנד, ב.ס. רות, עם ישראל - תולדות 4,000 שנה, הוצאת מסדה, 1966.
בן ציון לוריא, מלכי בית חשמונאי, הוצאת דביר, 1985.
היסטוריה של ארץ ישראל, ירושלים: כתר הוצאה לאור והוצאת יד יצחק בן-צבי, כרך ג: מנחם שטרן (עורך), התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (322-37 לפני הספירה), 1981. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
דוד עמית וד"ר חנן אשל, ימי בית חשמונאי : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה, ירושלים תשנ"ו (1995). גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, א', הוצאת עמיחי, 1997
אהוד נצר, ארמונות החשמונאים והורדוס הגדול, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1999 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

אוריאל רפפורט, מדינת החשמונאים, הרצאה מצולמת, תולדוט - אתר ההיסטוריה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חשמונאים, לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות, באתר מט"ח
דוד פלוסר, מדיניות החשמונאים, באתר דעת, מתוך: מחניים ל"ד, תשי"ח
יהושע עמיר, הרעיון המשיחי ביהדות ההלניסטית, באתר דעת, מתוך: מחניים קכ"ד
שמעון דר, ‏התחום הגאוגרפי של מפגש החשמונאים עם היטורים, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 11-3
אריה קינדלר, ‏מטבעות החשמונאים – שתי סוגיות, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 18-12
דוד פלוסר, ‏ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי-הביניים?, קתדרה 75, אפריל 1995, עמ' 54-36
בצלאל בר-כוכבא, ‏תאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?, קתדרה 86, ינואר 1998
איל רגב, דימויים העצמי של החשמונאים כמנהיגים דתיים, ציון עז (א), 2012, עמ' 5–30
יחיעם שורק, "ממשיחיזם להלניזם - הרהורים לקראת חנוכה", באתר "הידען"
חנוכה, מכבים - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים מסלולי טיול
יחיעם שורק, סדרת מאמרים על החשמונאים, באתר הידען.
דר. יחיעם שורק, ‏יהודה המקבי, שמעון התרסי, יהונתן הגדי – מדוע כינה כל אחד מחמשת בני מתיתיהו את עצמו בכינוי אחר?, באתר "הידען", 29 בדצמבר 2016
״החשמונאים, גרסת היוונים״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
דוד אסף‏, המכבים הגיבורים: מסע ברחובות ירושלים ותל אביב, בבלוג "עונג שבת", 30 בנובמבר 2018
חשמונאים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מידע על חשמונאים בקטלוג הספרייה הלאומית
מידע על המכבים בקטלוג הספרייה הלאומית
מקבים, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ מקבים א, פרק ב, פסוק א.
^ ¹ ² ³ ⁴ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 347.
^ Flavius Josephus, Antiquities of the Jews, Book 12, Whiston chapter 6, Whiston section 1, www.perseus.tufts.edu.
^ קדמוניות היהודים, ספר י"ב, ו', א', 265. ביוונית: Ἀσαμωναίος, "אסמונאיוס" (Asamoneus);‏^[3] לעומת זאת, בספר תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק א, פסקה ג, סעיף 36: "מתתיהו בן חשמונאי" בלבד.
^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פתח דבר, פסקה ז, סעיף 19; חיי יוסף, פרק ראשון, סעיפים 2, 4 (תרגום דניאל שוורץ). לדברי אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, פרק ב, סעיף 1, עמ' 123: הכוונה היא ככל הנראה "משפחת החשמונאים".
^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה, פרק ד, פסקה א, סעיף 139.
^ משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ו'.
^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב'.
^ "ארץ יהודה" עמ' 247–248
^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"ו.
^ י' אברהמס טורי ישורון, תשל"ג
^ שערי תפלה, סימן קיד. בשערי תפלה כתב "כ"כ האבודרהם", אבל באבודרהם לא נמצא.
^ שערי תפלה, סימן קיד
^ א. ש. הרטום, חשמונאים א, מבוא כללי לספרי החשמונאים.
^ אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, מבוא, שמו המקורי של מקבים א, עמ' 12.
^ שמואל ספראי, חז"ל וחג החנוכה, אתר "דעת" https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hasal.htm
^ אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 125.
^ Kenneth Atkinson, The Hasmoneans and Their Neighbors: New Historical Reconstructions from the Dead Sea Scrolls and Classical Sources. Bloomsbury, 2018. עמ' 154.
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'
^ פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י
^ מנחם שטרן, המדינה החשמונאית מתוך: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, ירושלים: כתר, 1981, עמ' 273-272
^ רחל אליאור, זיכרון ונשייה, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2009, עמ' 48-49.
^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 464.
^ בצלאל בר כוכבא, מחקר תקופת הבית השני: הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים, קתדרה 100, עמ' 156–159
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'
^ פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י
^ מגילת אנטיוכוס א

ג'תקצ"ד-ג'תשכ"ד - שלטון החשמונאים

[1] מקבים א, פרק ב, פסוק א.

[שטרן_347-2] ¹ ² ³ ⁴ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 347.

[3] Flavius Josephus, Antiquities of the Jews, Book 12, Whiston chapter 6, Whiston section 1, www.perseus.tufts.edu.

[4] קדמוניות היהודים, ספר י"ב, ו', א', 265. ביוונית: Ἀσαμωναίος, "אסמונאיוס" (Asamoneus);‏^[3] לעומת זאת, בספר תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק א, פסקה ג, סעיף 36: "מתתיהו בן חשמונאי" בלבד.

[5] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פתח דבר, פסקה ז, סעיף 19; חיי יוסף, פרק ראשון, סעיפים 2, 4 (תרגום דניאל שוורץ). לדברי אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, פרק ב, סעיף 1, עמ' 123: הכוונה היא ככל הנראה "משפחת החשמונאים".

[6] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה, פרק ד, פסקה א, סעיף 139.

[7] משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ו'.

[8] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב'.

[9] "ארץ יהודה" עמ' 247–248

[10] ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"ו.

[11] י' אברהמס טורי ישורון, תשל"ג

[12] שערי תפלה, סימן קיד. בשערי תפלה כתב "כ"כ האבודרהם", אבל באבודרהם לא נמצא.

[13] שערי תפלה, סימן קיד

[14] א. ש. הרטום, חשמונאים א, מבוא כללי לספרי החשמונאים.

[15] אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, מבוא, שמו המקורי של מקבים א, עמ' 12.

[16] שמואל ספראי, חז"ל וחג החנוכה, אתר "דעת" https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hasal.htm

[17] אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 125.

[18] Kenneth Atkinson, The Hasmoneans and Their Neighbors: New Historical Reconstructions from the Dead Sea Scrolls and Classical Sources. Bloomsbury, 2018. עמ' 154.

[19] משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'

[20] פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י

[21] מנחם שטרן, המדינה החשמונאית מתוך: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, ירושלים: כתר, 1981, עמ' 273-272

[22] רחל אליאור, זיכרון ונשייה, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2009, עמ' 48-49.

[23] מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 464.

[24] בצלאל בר כוכבא, מחקר תקופת הבית השני: הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים, קתדרה 100, עמ' 156–159

[25] משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'

[26] פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י

[27] מגילת אנטיוכוס א

[1]

[2]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[3]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חשמונאי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חשמונאים